אחת הרעות החולות בתחום הבירוקרטיה הישראלית היא ללא ספק היעדר רגולציה מספקת ואיכותית בנוגע למכרזים שמדינת ישראל מוציאה בכל הקשור לבניית תשתיות ומתקנים ולאספקת שירותים. התמונה העולה מאותם מכרזים היא שמדובר למעשה במכרזי הפסד (Dumping), בשל העובדה שהיא אינה תוחמת את המכרז בין המחיר הנמוך ובין המחיר הגבוה שאותו היא מעוניינת להשקיע בפרויקט.
מגלגלים עלויות
הנימוק הממשלתי לתופעה זו הוא שמדובר, בסופו של יום, בכספי ציבור ויש לדאוג שאלו יבוזבזו כמה שפחות. אלא שטיעון זה מתהפך נוכח המציאות שנוצרה, המעידה כי באין מחיר תחתית, הקבוצות מתמודדות במחירי הפסד ובעקבות כך נוצרות שלוש אפשרויות.
האפשרות הראשונה היא שהפרויקט מתבטל. החברה הזוכה לוקחת על עצמה את הסיכון להפסדים הרבים הפוטנציאליים לאור המחיר הנמוך שזו הציעה וקורסת לתוך עצמה בשלב מסוים של הפרויקט בשל קשיים כלכליים. כך, בשנת 2006 פרסמה המדינה מכרז פומבי להקמת הקו האדום של הרכבת הקלה בתל אביב. באמצע 2007 הוכרזה הזוכה מיזם להקים את הקו הראשון, כאשר תחילת העבודות תוכננה לאמצע 2008 והייתה אמורה להמשך 5.5 שנים. עם זאת, החברה לא הצליחה להשיג את מקורות המימון הדרושים) כ-11 מיליארד שקל) בשל המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בשנת 2008 - כך לפחות היא טענה - ובאוגוסט 2010 הלאימה המדינה את הפרויקט.
האפשרות השנייה שנוצרת, היא שהקבוצה הזוכה "סוחטת" את המדינה ומציבה לה דרישות ותנאים חדשים באמצע הפרויקט, כשהיא מאיימת להפסיקו ולעכבו. דוגמה לכך ניתן לראות במכרז שהוציא משרד התחבורה להקמה ותפעול של הנתיב בכניסה המזרחית לתל אביב באוגוסט 2006, אז הניחה המדינה כי תידרש לשלם מענק הקמה בסך 100 מיליון שקל לזוכה במכרז. הזוכה, לא רק שלא ביקשה מענק, אל אף הציעה לשלם למדינה תמלוגים בסך 182 מיליון שקל.
ההבטחות הוורודות טפחו על פניה של המדינה, כשבינואר 2010, לקראת פתיחתו המתוכננת של הנתיב, איימה החברה שנבחרה לבצע הפרוייקט, לבטל את השתתפותה בפרויקט בגלל דרישות חדשות שלטענתה דרשה ממנה המדינה. היקף הדרישות הכספיות החדשות עמד על סכום של מאות מיליוני שקלים.
כמובן שתמיד ניתן לזכות במכרז במחיר הפסד ועדיין להמשיך את הפרויקט עד סופו ולא להעלות דרישות פתע חדשות, אך מהלך זה מצריך את גלגול העלויות על העובד. הזוכה במכרז אמנם מבצע את הפרויקט, אלא שהוא בוחר מראש להעסיק עובדי קבלן ללא תנאים סוציאליים. כך יוצא שהמדינה, הלכה למעשה, מעודדת את הרעת התנאים של אזרחיה.
דוגמה לכך היא המכרז שפרסם בקיץ 2012 משרד הבריאות לאספקת שירותי אבטחה עבור בתי החולים הממשלתיים ויחידות משרד הבריאות בישראל. במכרז זה, אמד משרד הבריאות את עלות התקורות למאבטח המוצב בבית החולים סורוקה בבאר שבע ב-11.03 שקל לשעה, אך הצעת החברה הזוכה הייתה 8.60 שקלים לשעה בלבד - פער של 22%. פער השיא בין אומדן משרד הבריאות לבין הצעת החברה הזוכה במכרז, היה בבית החולים בנהריה ובבית החולים לבריאות הנפש מזרע שבעכו ועמד על 50%.
מכרזי ההפסד שמשרדי הממשלה ויחידות הסמך - כמו גם הרשויות המקומיות מפרסמים, יוצרים, אם כן, מציאות עגומה ומעוות שחוזרת אל המדינה והאזרח כמו בומרנג. בעקבות מכרזים אלו, החברה הזוכה מתמודדת במכרז בידיעה שלא תפיק ממנו רווח ולכן מגלגלת את ההפסד אל עובדיה, דורשת תוספות ומענקים באמצע הפרויקט, או מפסיקה את הפרויקט בשיאו.
על המדינה לדאוג לתקן את מכרזיה ולהוציא תחת ידה הצעות ריאליות שיתאימו לאומדנים שעליהם מצהיר הדרג המקצועי במשרדים. במקום לפעול במסלול סיכון מראש, עליה לקבוע מחיר סף מינימלי שיבטיח עבורה ועבור אזרחיה ניהול פרויקט מקצועי ומהימן.
ארז צדוק, פעיל חברתי ומנכ"ל קרנות אביב