די להתעללות הכלכלית בקשישים

לפני מספר שבועות, הגיש שר הרווחה לשעבר "הצעת מחליטים" לוועדת השרים לענייני גמלאות בדבר הוספת 600 מיליון שקל כהשלמת הכנסה ל-190 אלף הזקנים מחוסרי הפנסיה. כמובן שהחגיגה הפוליטית סביב המחווה ,לכאורה, פרצה במלוא עוזה. מדובר בלא יותר מלעג לרש, תרתי משמע. תוספת זו הינה בגדר "אקמול למחלה קשה". לא יותר ממהלך פוליטי שנועד להאדיר את השר ומפלגתו ובעצם מנציח מצב מביש שבו קשישים וזקנים, שאין להם מקור הכנסה כתוצאה מעבודה כלשהיא או מקור הכנסה כתוצאה מפנסיה או רנטה כזו או אחרת, או הכנסה מנכס וחיסכון כלשהוא, נדונים לעוני ולחיים מקצבת הביטוח הלאומי בסך של 1,800 שקל בלבד. פיזור הממשלה רק הגדיל את הבושה, משום שללא החלטת ממשלה גם את התקציב הזה לא ניתן יהיה להעביר והבעיה נשארת בדיוק באותו מצב ממנו התחלנו.

ההצעה הרי איננה חוק ולכן היא זמנית בלבד. היא נלעגת גם כי הרי אם נחלק במסגרתה, 100 שקל לחודש לזקן עני, נסיים תוך שנתיים את כל הסכום שהוקצה ואז מה יעשו הזקנים?

מדוע לא מושיבים ל"שולחן מרובע" את משרדי הממשלה הרלוונטיים, את הביטוח הלאומי, העמותות לסוגיהן וגם את נציגי הזקנים ומשפחותיהם כדי לתכנן ולנהל תכנית שתפתור מצוקת עניים של זקנינו? מהפוליטיקאים קשה לצפות לפתרונות.

מדוע לא חושבים לתת לזקנים כאלו קצבת זקנה שוות ערך לשכר המינימום ולא להנציחם כעניים ולתת להם נדבה לקראת בחירות מתקרבות? מדוע לא מתכננים כבר היום את ההסבות המקצועיות של בני ה50 פלוס? כל זאת כדי שיהיה להם מקור הכנסה נוסף(חוץ מביטוח לאומי) בזקנתם?

מדוע לא אוכפים את חוק הפנסיה חובה לכל אזרח על עוזרות בית, מלצרים, נהגי מוניות ועוד, כבר היום, מתוך הבנה שבעתיד נצטרך לתמוך באנשים אלו? (בהנחה שעדיין נהיה "מדינת רווחה") בולטת מאוד העובדה שאין חשיבה ואין תכנון. ולראיה, גם כשרוצים להעלות את שכר המינימום לא חושבים על הזקנים המלווים על ידי עובדים זרים, שהעלאת שכר המינימום הרי תחול גם עליהם ובעקבות זאת היא תחול על מעסיקיהם. שוב פגיעה ישירה בכיסם של הקשישים.

השאלות נוקבות וכואבות. לא יתכן שמול עינינו המשתאות, מסייעת "קרן הידידות", שהיא גורם פרטי נדבני, לזקנים נזקקים בדרום הארץ, כשהיא משתמשת ברשימות של משרד הרווחה. במקרה זה, ראויה הקרן להערכה אבל עצם קיומם של זקנים נזקקים, שנאלצו להמתין עד שהקרן הופיעה, הרי זו בושה וכלימה לכולנו והדוגמאות רבות. בעיה נוספת הינה עצם קיומה של הקרן לרווחת ניצולי השואה (שכולם זקנים היום) - הרי קיומה ופעולותיה המרובות מעידות על צורך אמיתי. כלומר, קיימים זקנים ניצולי שואה רעבים ומחוסרי משקפיים, חימום לחורף או שיניים תותבות והרי זו התאכזרות קשה ומיותרת לחלוטין.

הפער הכלכלי שנוצר בין שכבת הגיל השלישי והרביעי באוכלוסייה הישראלית, לבין יתר האוכלוסייה הוא עצום. יותר מכך, הפער שנוצר בין מצבם של אותם אנשים, כשהיו צעירים יותר, למצבם היום הינו פער שחובה עלינו כחברה לגשר עליו ולמצוא פתרונות הולמים עבורו. אסור לנו למצוא עצמנו במצב שבו אלו שיסדו ובנו את התשתית עליה אנו ויורשינו פועלים נחשבים לעניים-אין בכך, לא חוכמה, לא צדק ובשום אופן אסור שנגשר על מצב זה במתן צדקה-רק בחקיקה ואכיפה הולמות נסגור פערים כאלו, תחת תכניות אינטליגנטיות ולא פתרונות קצרי טווח פוליטיים במהותם.

מתי נבין שהביטוי "אל תשליכני לעת זקנה" הוא לא שיר מ"כוכב נולד", מתי נתפוש שדבריו של יגאל אלון ז"ל הינם דברים שעלינו לשאת על לוח לבנו: "מדינה שאינה יודעת לכבד את עברה, ההווה שלה בעייתי והעתיד שלה לוט בערפל". די לבושה, די לכסוי הערווה בצדקה פוליטית ולפטפט לשווא מבלי לעשות מעשה.

ד"ר אבי ביצור, מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה (מל"א), לשעבר מנכ"ל משרד הגימלאים