האש שהשתוללה ברחבי ישראל הציתה זיכרונות כאובים מהשריפה שבערה בכרמל בחורף 2010. בסופו של חודש נובמבר יבש וחם באופן קיצוני נדמה שכולם, אפילו החילונים המושבעים ביותר, התפללו לגשם - בדיוק כפי שייחלנו לגשם כשהאש נגסה ביער בית אורן לפני שש שנים.
כעת, אחרי הגשם, הגיע הזמן לשאלות חדשות: האם ייגרמו הצפות וסחף קרקע ביערות ובשטחים שנשרפו, כיצד והאם ניתן להתגבר על כך, והאם יש סיבה לאופטימיות לקראת השיקום של נזקי האש והמים?
קרקע דוחה מים
ד"ר גיל אשל, חוקר שימור קרקע מהתחנה לחקר הסחף באגף לשימור קרקע וניקוז במשרד החקלאות ופיתוח הכפר, מסביר ששריפות משפיעות באופן שונה ובדרגות שונות על תאי שטח, בהתאם לסוג הקרקע, להתפשטות האש ולעוצמת הבעירה. אסור לנו לשכוח שיש לקרקע תפקיד חשוב במערכת הטבעית ושהקרקע היא משאב מתכלה שעשוי יום אחד להיגמר, גם אם זה לא נגלה לעין.
בעקבות השריפה, חלים שינויים בקרקע שעשויים לשנות את תכונותיה הכימיות, הפיזיקליות המינרלוגיות ואף של המערכת הביולוגית השוכנת בה. תכונה אחת שעשויה להשתנות היא הנטייה שלה לדחות מים, מה שמכונה בשפה המקצועית "הידרופוביות". ככל שהקרקע יותר הידרופובית, גדלה הסכנה ליצירת נגר מוגבר זרימה מוגברת של מים על פני הקרקע ובעקבותיו סחף של הקרקע. היובש שקדם לשריפה תרם ליבוש פני הקרקע והעצים את פוטנציאל דחיית המים מהקרקע, שהשריפה כנראה רק החמירה. "אם הגשם יתחיל בעוצמות נמוכות ויגרום להרטבה איטית של החומר האורגני בקרקע, הוא יספח שוב מים ויוריד את רמת ההידרופוביות שלו", אומר אשל, "אבל אם עוצמת הגשם תהיה גבוהה, כבר בשלבים הראשונים של הסופה, עולה החשש להיווצרות תנאים המעודדים נגר וסחף קרקע מואצים", כלומר אובדן של קרקע יקרה, וחשש מפני שיטפונות.
רמת דחיית המים של הקרקע תלויה במרקם שלה, וכאן המצב פועל דווקא לטובתנו, שכן רוב השריפות התרחשו במקומות שבהם הקרקעות לרוב אינן הופכות להידרופוביות. "הידרופוביות נפוצה יותר בקרקעות בעלות גרגר גס, למשל בקרקעות לס או חמרה (כמו בקרקעות השרון והנגב ש"ש)", מסביר אשל. "בקרקעות ההר, זה פחות רלוונטי".
ההמלצה: לא להתערב
מרכיב נוסף במערכת ששומר על הקרקעות הוא חיפוי פני הקרקע בצמחייה, שמצמצמת יצירת נגר עילי וסחף קרקע על ידי כך שהיא מגנה על הקרקע מפני מכת טיפות הגשם. "מערכת טבעית מוגנת על ידי חיפוי צמחייה", מסביר אשל. "אחרי שריפה יש ירידה בכמות החיפוי הצמחי, אבל עדיין יש אפר וחומר אורגני על פני הקרקע. עם זאת, צריך לזכור שהכול יחסי: שטח טבעי שהפך לבנוי הוא בעייתי יותר בהיבט של יצירת נגר והצפות בהשוואה לשטח שנשרף, מכיוון שבשטח בנוי הקרקע עוטה בטון ואספלט ומונעת חלחול מי הגשם אל תת הקרקע, בניגוד לשטחים המחופים בצומח".
כראיה ליכולת השיקום המהירה של הקרקע, אשל מזכיר שבישראל כבר יודעים שאחרי הגשם הקרקע מוריקה מצמחייה עשבונית - גם אחרי שריפה. אחרי שנה-שנתיים, אפשר להבחין כבר בהתבססות של עצים. "ההמלצה שלנו היא לא להתערב בנעשה בשטח ופשוט לא להסתובב שם", הוא אומר, "כדי לא לחשוף את הקרקע וליצור תנאים המעודדים יצירת נגר עילי וסחף קרקע. לטבע יש יכולת שיקום טובה מאוד. אקולוגים אומרים את זה כבר הרבה זמן: צריך להוריד עצים איפה שהם מסכנים אנשים, אבל מעבר לכך פשוט צריך לתת לקרקע להתכסות בצמחייה עשבונית, כפי שקרה בכרמל לאחר השרפה ב-2010. בסוף החורף הוא כבר היה ירוק לגמרי, אם כי עד לשיקום המלא יש עוד זמן".
כידוע, ההמלצות של אנשי המקצוע לא תמיד מתקבלות. אחת הטעויות הנפוצות שמתרחשות לאחר שרפה, בעיקר בעקבות הלחץ הציבורי, היא כניסה מהירה לשטח עם כלים כבדים לצורך כריתה והוצאת עצים שרופים, זאת כשהאדמה עדיין רטובה. במצב כזה הכלים הכבדים מטביעים חריצי צמיגים (קוליסים) שיוצרים נתיבי זרימה מועדפים למים ומגדילים את נזקי הנגר. בנוסף, הידוק פני הקרקע על ידי מעבר כלי רכב ובני אדם לא רק מפריע להתבססות הצמחייה, אלא גם מעלה את הסיכון להיווצרות נגר עילי וסחף קרקע. ד"ר אלי ארגמן, מנהל התחנה לחקר הסחף, מסביר: "צריך להיזהר מהרס בזמן השיקום. אם יתחילו עכשיו בשיקום, הנזק בעקבות השריפה עלול להיות גדול יותר".
שיקום באמצעות "מבט מלמעלה"
בתחנה לחקר הסחף עוסקים במחקר ופיתוח אמצעים למניעת סחף קרקע. הסחף גורם לאובדן שכבת הקרקע העליונה, עובדה שיש לה השלכות על פריון האדמה והיא חשובה מאוד הן לחקלאים והן למערכות האקולוגיות, שהצומח בהן עלול להיפגע. באמצעות פעולות מגוונות לייצוב הקרקע, ניתן להאט את הזרימה, למנוע את הסחף במדרון ובכך להאיץ את השיקום.
כדי לחקור במרחב את המנגנונים להיווצרות סחף, משתמשים בתחנה לחקר הסחף בהדמאות לוויין ותצלומי אוויר, תצלומי האוויר וההדמאות מאפשרים זיהוי תהליכי בלייה וגריעת קרקע. "השימוש בהדמאות לוויין מאפשר מעקב אחר מצב הצומח", מסביר ארגמן. "אנחנו בודקים את כל המאפיינים הסביבתיים, כמו: טמפרטורת פני השטח, קרינה, לחות, כמות ומצב הצומח. זה מאפשר לנו לחשב את ההתאדות ולהעריך את פוטנציאל וקצב השיקום".
הטכנולוגיה מאפשרת לבחון לאורך זמן את קצב השינוי של האזור שנשרף, וללמוד כיצד השטח משתקם מבחינת הצומח והקרקע. "זהו למעשה כלי לקבלת החלטות לשיקום", מסביר ארגמן.
בינתיים, לסקרנים שרוצים לראות את היערות שנשרפו, לאלה שמעוניינים לאסוף גזעים שנפלו ולבעלי הכוונות הטובות שאצה להם הדרך, ממליצים המומחים בתחנה לחקר הסחף לצפות מרחוק כדי לא להפריע לתהליכי השיקום הטבעיים.