חמש-עשרה שנה אני בהוצאה לפועל - ומעולם לא הייתי חייב שקל לאיש. משנה א' משפטים אני מלווה אנשים שנהדפו לשם, לחצר האחורית של מערכת המשפט, שבה אין כבוד האדם ואין חירותו. ישראלים מכל המגזרים, העדות והמגדרים, שהמשותף להם אחד כולם נרמסים תחת המכבש של עיקולים, שלילת רישיונות ודרכונים, חסימת חשבונות, חמיסת משכורות, ופינוי אלים מהבית לרחוב. בעצם, יש עוד דבר שמשותף לרובם: מהצד השני של ההליך, בקצה השני של הסבל, מצוי בדרך כלל בנק.
אני זוכר את עצמי כסטודנט, מתרוצץ בשתיים לפנות בוקר במסדרונות הבטון של בית המשפט בתל-אביב, מתדפק על דלתו של שופט תורן מנומנם ביחד עם משפחה שלמחרת בשבע יפנו אותה מהבית בגלל שלא עמדה בתשלום המשכנתא. מתחנן בפני השופט, מסביר שכשאם-המשפחה חתמה בגיל שלושים על המשכנתא האטרקטיבית היא לא ידעה שבגיל ארבעים ושתיים היא תקבל סרטן ולא תצליח לשלם עבור קורת-גג לה ולילדיה הקטנים. הבקשה נדחתה. בשבע בבוקר הגיעו המפנים.
וגם היום, חמש-עשרה שנה אחרי, אני עדיין מתחנן, עדיין מסביר. היום כבר עם ארגז הכלים יותר מפותח, מכניס את הדברים להקשר, איך האישה בת השלושים הופצצה לפני שחתמה על המשכנתא באלף פרסומות של הבנק שהוא ידיד, יועץ, בן-משפחה, שקורץ עין של שחקן מפורסם שמזמין בלשון חלקות לקחת עוד הלוואה ועוד משכנתא. מסביר שמי בכלל יכול שלא לקחת משכנתא במדינה הזאת, שדירה בה עולה 200 משכורות. לא שזה עוזר. המסדרונות עדיין מבטון, השופט עדיין מנומנם, גם בעשר בבוקר. הבקשה נדחית. ייאוש.
ואז, ברגע אחד בסוף שנת 2014, היה נראה שיש תקווה, קרן אור בקצה המנהרה. התארגנות ספונטנית של אנשים שהחליטו שמספיק זה מספיק באים לבנקאים. ההיגיון פשוט: הם באים אלינו הביתה, מעקלים וגוזלים, מביישים מול השכנים, מפחידים את הילדים? אנחנו באים אליהם בחזרה: לשכונות-הפאר שלהם, השקטות-שקטות. למשרדים שלהם, במגדלים המפוארים, הגבוהים והקרירים. וכן, פעם אחת גם פיזרו עלונים ליד בית-הספר של הבת של רקפת רוסק-עמינח. מהפעולה הזו הרבה אנשים הסתייגו. אפשר להסתייג. אני לא מסתייג. ראיתי יותר מדי ילדים עניים מצולקים לכל החיים ממעקלים מגודלים שהוציאו את הטלוויזיה מהסלון, כשאמא ממררת בבכי בחדר-השינה. יותר מדי ילדים שקבלני-פינוי אורזים להם את החדר ואת החיים לתוך משאית. לא נשארו לי דמעות בשביל בת של מנכ"לית בנק שפיזרו לה פלאיירים ליד בית הספר.
מה לא עשו בשביל להילחם בהם. בתי-משפט הוציאו צווי-מניעה שאין להם אח ורע (אסור לכתוב בפייסבוק נגד ציון קינן). המשטרה עצרה, זימנה לחקירות, החרימה חפצים. גוגל חסמה את הקישור לדף שלהם. פייסבוק סגרה להם את הדף. כלום לא שבר אותם. ואז הגיעה פרקליטות המדינה. תיק פלילי מס' 50833-12-16, מדינת ישראל נגד ברק כהן ואחרים. התארגנתם יחד למחאה? הפרקליטות קוראת לזה "קשירת קשר לביצוע פשע". למנהיג המחאה היה חוב לבנק? "סחיטה באיומים": מה פתאום אידיאולוגיה, לפרקליטות ברור שהוא רק רצה שהבנק יוריד לו מהחוב. הפרתם את השלווה בשכונות-הפאר? פגיעה בפרטיות. הפרת הסדר הציבורי.
בשביל הפרקליטות, סדר-ציבורי זו כנראה חלוקת-תפקידים שבה כל אחד יודע את מקומו: יש מי שמחזיקים בהון, קורעים בריביות-נשך, לוקחים בונוסים שמנים. ויש מי שהתפקיד שלהם בסדר הציבורי הוא לעבוד כמו חמורים, לשלם כל עוד הם יכולים, ולעוף מהבית לכל הרוחות כשהם כבר לא יכולים, כדי שהבנק ימכור אותו וייקח את הכסף.
אני מאשים את הצמרת המשפטית במדינת ישראל בהעמדת פרקליטות המדינה לשירות ההון והבנקאים, נגד העם. אני מאשים אתכם בקשירת קשר להשתיק את הזעקה המרה של אלה שלא נשאר להם שום דבר חוץ מלזעוק מרה. אני מאשים אתכם בפגיעה בדמוקרטיה, בחופש הביטוי והמחאה. אני מאשים אתכם בסדר הציבורי, ובצדק. אתם זוכרים מה זה צדק?
עו"ד אסף דרעי הוא מנהל הקליניקה לזכויות בהוצאה לפועל בבית הספר למשפטים המסלול האקדמי המכללה למנהל