ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה לאחרונה את הצעת החוק לפיה בתי הדין דתיים יוכלו לשמש כ-"בוררים" בסכסוכים אזרחיים. הצעת חוק זו אינה חדשה, אלא אחרונה בשורה ארוכה של הצעות חוק שמטרתן להתגבר על החלטת בית המשפט העליון משנת 2006 לפיה הפרקטיקה של בתי הדין הרבניים לדון בסכסוכים אזרחיים פסולה ומתקיימת ללא הסמכה בדין. בית המשפט העליון נימק את קביעתו זו בכך שהחוק הסמיך את בתי הדין הרבניים לדון אך ורק בענייני נישואין וגירושין ונושאים הקשורים אליהם, כגון מזונות והסדרי ראייה.
הצעת החוק הנוכחית קובעת כי בית דין דתי רבני, שרעי, נוצרי או אחר מוסמך לדון בסכסוך אזרחי כ"בורר", בתנאי שכל הצדדים יסכימו לכך בכתב וכי לפחות אחד מהצדדים הוא "בן דתו של בית הדין". יוזמי הצעת החוק מדגישים כי היא לא נועדה ליצור אווירה של "כפייה דתית", אלא מאפשרת למי שמעוניינים בכך, בשל אמונתם, למצות את האפשרות לדון בבית דין רבני.
וכיצד מנוטרלת כביכול ה"כפייה הדתית" בהצעת החוק? באמצעות החרגת האפשרות שבתי הדין ידונו במסגרת בוררות בענייני רכוש הכרוכים בגירושין; ובצורך בהסכמת שני הצדדים המתדיינים, כי בית הדין יכריע כ-"בורר".
ברור שההסבר על כך שאין בהצעה כפייה דתית, הוא היתממות. באוכלוסייה האורתודוקסית, מתקיים החשש ליחסי מרות או ללחץ שעלול להיות מופעל על אוכלוסיות מוחלשות או על אוכלוסיות הסובלות מחוסר שוויון מובנה, דוגמת נשים. כך לדוגמה, בהחלט ייתכן, כי על נשים יופעל לחץ כביר "להסכים" להתדיין על פי הדין האורתודוקסי אחרת יופעלו נגדן סנקציות שונות "המקובלות" במגזר הדתי חרדי. הצעת החוק מדליקה כמה נורות אזהרה ויש לשזור בתוכה מספר מנגנוני בקרה שיוספו להצעת החוק, בטרם אישורה. אלה העיקריות שבהן:
יסוד ההסכמה: ביסוד הליך הבוררות עומדת הסכמת הצדדים להליך. דהיינו, בהיעדר הסכמה לא מתחיל הליך בוררות. לדעתנו, יש להוסיף בהצעה, סעיף המבהיר כי בית הדין רשאי לדון כבורר בעניין אזרחי, רק כאשר נוכח לדעת, כי כל הצדדים מבינים את משמעות הסכמתם והסכמה זו ניתנה מרצון חופשי ולא מתוך יחסי מרות או תוך אילוץ או כפייה.
כאשר בית הדין רואה, בנסיבות העניין, כי הסכמת אחד הצדדים לא מבטאת את רצונו החופשי, לדוגמה כאשר ההסכמה ניתנה תחת יחסי מרות או תחת הפעלת לחץ פסול של צד להליך, בית הדין לא יהיה רשאי לדון כבורר בהליך ואם ידון בהליך ויכריע בו, הדבר יהווה עילה לביטול הפסק.
ייחוד ההליך לבני אותה דת: מלשון הצעת החוק עולה כי, היא הוגשה מתוך מטרה לכבד "בעלי דין דתיים", המעוניינים להתדיין בבוררות אל מול דיין בבית הדין. אולם, בגוף הצעת החוק נקבע, כי מספיק שרק אחד מהצדדים יהיה בן אותה דת כדי להסמיך את בית הדין כבורר.
ומה כאשר צד להליך אינו בן אותה דת ואינו מכיר או שולט בהלכות הנוהגות בו? אותו צד מצוי במצב של חוסר שוויון מובנה. בנסיבות אלה, ברור לכולם, כי הסכמת אותו צד, שאינו מאותה דת, אינה הסכמה מדעת. על כן, יש לקבוע, כי רק מקום בו כל הצדדים הם בני אותה דת, רשאי בית הדין להכריע בהליך כבורר.
מקום בו יוכפפו בתי הדין לחוק הבוררות ובתי המשפט האזרחיים יהיו רשאים לאשר את פסקי הבוררות או לבטלם; ומקום בו תתקבל הסכמה חופשית ומדעת על ידי כל הצדדים, כאשר הם בני אותה הדת, הרי שיהיה בכך כדי לשרת נאמנה את המטרה המוצהרת העולה מהצעת החוק.
עו"ד גדעון פישר הוא דוקטורנט בדיני בוררויות, ומחבר הספר "בוררות בעולם העיסקי". שי אברמוביץ הוא עו"ד במשרד גדעון פישר