בשלוש השנים האחרונות קרה בישראל משהו שהצרכנים בישראל כל כך לא רגילים אליו עד שרובם אף לא שמו לב שהוא קורה: המחירים, בממוצע, ירדו. האינפלציה בישראל, שהיא המדד לשינוי במחירים של סל המוצרים הממוצע, ירדה באופן עקבי. המחירים אמנם לא ירדו במהירות, אבל בהחלט ירדו. בחלק מהמוצרים, בעיקר אלו שהושפעו במיוחד מהמחאה החברתית, או משינויי מדיניות המחירים, היו אפילו ירידות משמעותיות. בין השאר, היו ירידות משמעותיות של מחירי המזון, ובפרט במחירי מוצרי החלב ומוצרי התחבורה. הגרף שלמטה מדגים את הירידה במחירי הקוטג', שאחרי שטיפסו לשיא ב- 2011, ירדו ונשארו ברמה נמוכה יחסית. ההתחזקות של השקל וירידת המחירים של הנפט סייעו אף הן למגמת ירידת המחירים.
אולם, בחודשים האחרונים ניכר כי המגמה מתחילה להשתנות. כדי להבין את החשיבות של שינוי המגמה הזה, צריך לזכור ששינויי מחירים תלויים במידה רבה בציפיות של היצרנים והמשווקים לגבי שני דברים: הציפיות שלהם לגבי התגובה של הצרכנים, והציפיות שלהם לגבי התגובה של המתחרים שלהם.
מה שמאד השפיע על הציפיות לגבי תגובת הצרכנים זה הזכרון מהמחאה החברתית: מאז המחאה החברתית, הצרכנים הישראלים הראו שהם עברו שינוי: אם בעבר הם בחרו לרכוש בעיקר מותגים, הרי שבשנים האחרונות הם מתחשבים גם במחיר. התוצאה היא שאפילו משווקים של מותגים חזקים כמו קוקה-קולה או קוטג' של תנובה, הבינו שעליית מחירים מובילה לירידה במכירות. בנוסף, היצרנים למדו שהממשלה עלולה להתערב, והם ממש לא מעוניינים שהממשלה תפריע להם לעשות עסקים.
מה שהשפיע על הציפיות לגבי תגובת המתחרים, היה מה שקרה כתוצאה מהתחרות בין הרשתות. מאז שרמי לוי ורשתות קטנות אחרות יצרו לעצמן תדמית של רשתות זולות, הרשתות הגדולות הבינו שאם הן רוצות לשרוד, הן חייבות להתייעל. מגה לא עשתה זאת מספיק מהר, ולכן היא נעלמה. כל זמן שהרשתות הגדולות היו עסוקות בהתייעלות, הדבר הוביל לירידת מחירים, כי כל רשת התמקדה בכך שמחיריה יהיה נמוכים ממחירי הרשתות המתחרות.
בחודשים האחרונים נראה שהמשק הגיע לנקודת יציבות. הרשתות התייעלו, המחירים התקבעו ברמה נמוכה ותחרותית, והמשווקים למדו את התנהגות הצרכנים. מצד שני, השכר במשק במגמת עלייה איטית, והדבר מזין את הצריכה. למעשה, כבר כמה שנים הצריכה היא הקטר שדוחף את הצמיחה של המשק. העובדה שהצריכה ממשיכה לגדול באופן עקבי, גורמת לכך שהיצרנים כבר מתחילים לבדוק את האפשרות של העלאות מחירים. בתחילה בזהירות, כי אף יצרן לא רוצה להיות היחיד שמעלה מחירים, ובסופו של דבר לסבול מכך שהצרכנים יעזבו אותו וירכשו מוצרים אחרים או בחנויות אחרות.
אבל עכשיו, לאחר שעברו כבר מספר חודשים עם מגמה מתמשכת של עליות מחירים ואינפלציה חיובית ולא שלילית, היצרנים בהחלט מתחילים לחשוב מחדש. שמעתי שבתדריך שניתן השבוע, יבואן של מוצרי מזון העריך שמבחינת הביקושים הוא יכול להעלות מחירים ב-20% ועדיין למכור. לטענתו, הוא לא עושה את זה, כי הוא חושש מפגיעה תדמיתית. אולם, כנראה שאם הוא יראה שיצרנים אחרים מתחילים להעלות מחירים, הוא ישמח להצטרף למגמה - אולי לא יעלה ב-20%, אבל יעלה.
זה לא יהיה מפתיע שאם לא תהיה התערבות של הממשלה או בנק ישראל, השנה נראה אינפלציה חיובית, ובהחלט ייתכן שכזאת שנמצאת בתחום היעד של בנק ישראל, כלומר באזור האחוז. למי שחושב שהתייקרות ממוצעת של אחוז זה לא הרבה, כדאי להזכיר שההתייקרות בכ-8% במחירי הקוטג', כפי שרואים בתרשים 1 בתקופה שבין 2006 ל-2011, התרחשה כשהאינפלציה הממוצעת היתה כ-2% בלבד. כך שגם כשהאינפלציה הממוצעת לא עולה בהרבה, יש מוצרים חשובים שיכולים להתייקר, ואפילו להתייקר מאד.
מי שיכולים לעצור מגמה זאת הם בנק ישראל, או משרד האוצר. בנק ישראל יכול לבלום את ההתייקרות באמצעות העלאת הריבית במטרה למתן ביקושים על ידי ייקור מחיר הכסף, המחיר יהיה פגיעה בכל מי שלקח הלוואות. משרד האוצר יכול לבלום את ההתייקרות באמצעות הורדת מכסים באופן גורף. הורדת המכסים תהיה משמעותית במיוחד אם יורדו המכסים על מוצרים שבהם ליצרנים המקומיים יש מונופול, ולא רק על מוצרים שמגיעים כמעט רק מיבוא, כמו תחליפי החלב. אם לא זה ולא זה יקרה, הציפיות של היצרנים והצרכנים יתקבעו על עליית מחירים, ועליית המחירים האיטית תגיע.
ד"ר אביחי שניר-כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללת נתניה