הביטו סביבכם ובדקו: האם מקום העבודה שלכם גייס עובדים בשנה האחרונה? אם אתם עובדים בעסק פרטי, רוב הסיכויים שהתשובה לכך שלילית. על אף הסימנים הרבים המעידים על התאוששות במשק, ולמרות הפגיעה הקלה יחסית שחוותה ישראל בשנה האחרונה, מתברר כי המגזר העסקי - זה שמשמש קטר הצמיחה - עדיין לא מגייס עובדים. מנגד, המגזר הציבורי ממשיך להתנפח מבחינת מספר העובדים, וכיום הם גם דורשים תוספות שכר.
מאז תחילת 2008 נותר מספר העובדים במגזר הפרטי כמעט ללא שינוי - כ-1.95 מיליון עובדים. מדי שנה גדלה האוכלוסייה ב-1.5%-1.8%. כלומר, מבחינה ריאלית מספר העובדים במגזר העסקי דווקא התכווץ.
השנה האחרונה היתה לא קלה עבור בעלי העסקים, אך לזכותם ייאמר כי לא מיהרו ללחוץ על כפתור הפיטורים ובחרו בפתרונות מקוריים, כמו קיצוצי שכר לשנה ומעבר לארבעה ימי עבודה.
למרות זאת, קיפאון במספר המועסקים גורר אחריו עלייה בשיעור האבטלה, שכן כוח העבודה גדל בשל הגידול הטבעי באוכלוסייה. לכן, שיעור המובטלים במשק עלה מ-6.6% ב-2007 לרמה של 7.8% כיום. גם כעת, קשה למצוא מעסיק שמצהיר על "עסקים כרגיל" וממהר לגייס עובדים.
לעומת המגזר הפרטי שנושא בעול ההאטה, קשה להצביע על קושי כלשהו שאליו נקלע המגזר הציבורי: הגזירה היחידה שספגו עובדי המגזר היתה ויתור על מחצית מדמי ההבראה ל-2009, וככל הנראה מחצית נוספת ב-2010 (הכסף, אגב, אמור היה להיות מועבר לקרן שתסייע למפעלים בקשיים, אך קרן כזאת מעולם לא הוקמה).
בנוסף, ברבעון השלישי של 2009 נרשם גידול בסך המועסקים במשק, שהוביל לירידה בשיעור האבטלה לאחר ארבעה רבעונים של עלייה. ואולם הגידול נבע מעלייה במספר המועסקים בשירותים הציבוריים (גידול של כ-20 אלף איש), ולא משיפור בתעסוקה במגזר העסקי.
עובדי המגזר הציבורי גם נהנו מתלוש שכר גבוה יותר מבעבר: השכר הנומינלי בסקטור העסקי נותר בספטמבר 2009 כמעט ללא שינוי בהשוואה לספטמבר 2008. הקיפאון בשכר מבטא שחיקה ריאלית בשיעור של 2.7% ב-12 החודשים האחרונים. מנגד, השכר הריאלי במגזר הציבורי עלה ב-12 החודשים האחרונים בכ-0.2%.
אפקט הדומינו
המדינה היא המעסיק הגדול ביותר בישראל: נכון לתום 2008 היא מעסיקה כ-300 אלף איש במגזר הציבורי (למשל, עובדי החברות הממשלתיות) ועוד 145 אלף עובדים בשירות המדינה. אם כוללים את אנשי מערכת הביטחון, מושפעים יותר מחצי מיליון איש מהסכמי השכר הקיבוציים במגזר הציבורי.
מספר המועסקים האדיר גורר אחריו הוצאות שכר גבוהות של המדינה: כ-90 מיליארד שקל בשנה. כל תוספת של 1% לשכר פירושה תוספת שנתית של 900 מיליון שקל. מדובר בהוצאות "קשיחות", כלומר כאלה שלעולם לא יירדו.
אנשי המגזר הציבורי, בהובלת ההסתדרות, עושים לא מעט קולות של "חזרה לשגרה". בחודשים האחרונים דרשו לא מעט עובדים במגזר הציבורי תוספות שכר, ואף קיבלו אותן. באוצר חוששים כעת מאפקט הדומינו, שכן כל תוספת שניתנת גוררת אחריה מיד בקשות דומות מצד עובדים נוספים.
כל עובדי המגזר הציבורי קיבלו ב-2008-2009 תוספות שכר בשיעור מצטבר של 5%. בשנה האחרונה זכו המרצים לתוספת שכר של 24%, וכך גם הרופאים (כחלק מהסכם בוררות שקבע בית המשפט), המורים קיבלו תוספת של 25%-30% (אך נתנו בתמורה עוד שעות עבודה), האחיות קיבלו תוספת של 15% וגם עובדי הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה זכו לתוספת צנועה.
התוספות האלה מעוררות את תאבונם של שאר עובדי המגזר הציבורי: בימים אלה תלויות לא מעט תביעות שכר, ובראשן הכרזתו של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שלפיה בינואר 2009 הוא מתכוון לפתוח מחדש את כל הסכמי העבודה הקיבוציים.
כך, 9,700 עובדי המינהל והמשק בבתי החולים דורשים תוספת שכר של 10%; עובדי יחידת הסמך של משרד הביטחון דורשים תוספת עבור ניהול מחקר ופיתוח; עובדי המיחשוב דורשים להיקלט כעובדי המדינה במקום להמשיך לעבוד דרך חברת כוח אדם; עובדי אוניברסיטת בן גוריון דורשים תוספת שכר; וכך גם הכבאים, רשות האכיפה והגבייה, עובדי המדפיס הממשלתי, עובדי רשות המים. גם 2,000 עובדי בית המשפט דורשים תוספת שכר, ולא פחות מכך: עובדי חברת החשמל דורשים למנוע שינויים בקרן הפנסיה שלהם.
ההסתדרות טוענת כי ההסכם הקיבוצי הנוכחי תקף רק עד סוף 2008, אך השקט התעשייתי שסוכם בין ההסתדרות לאוצר מסתיים בתום 2009 - ולכן ייפתחו מחדש כל הסכמי השכר. בהסתדרות לא מוכנים להצהיר אם "פתיחת הסכמי השכר" כוללת תוספת שכר, אך מציינים כי "יש צורך בהסכם שכר כבר עכשיו כדי שבעתיד לא תהיה תוספת שכר רטרואקטיבית".