>> כמו כל מהגר שהגיע מחיי דלות לשפע, גם יוסף רצה לעזור למשפחתו. אחיו, שהגיעו למצרים כדי לחמוק מהמשבר החקלאי-כלכלי שנוצר בעקבות הבצורת בכנען, השתקעו במצרים - שבאותה תקופה לא היה בה מחסור בעבודה ובקרקעות. אלא שבני המהגרים התרבו, האפשרויות הצטמצמו והמצרים הקשיחו ככל הנראה את מדיניות ההגירה וקבלת האזרחות שלהם. אם מסתמכים על הסיפור התנ"כי, התוצאה היתה שהעברים דורדרו לעבדות.
כיום הגירת העבודה ממדינות מתפתחות למדינות מפותחות ניחנת במאפיינים שניתן לאתר כבר בסיפור המקראי על בני ישראל במצרים: ההבטחה לשפע במדינת היעד, הקשחה של מדיניות ההגירה ויצירת מנגנונים מחלישים ומשעבדים, המנצלים את היות המהגרים קבוצת מיעוט המרוחקת מביתם. יש להוסיף לכך גם את קשיי השפה, פערי התרבויות והתלות הכלכלית הכבדה שנוצרת בין מהגרי העבודה למעסיקיהם.
בנוסף, יש הטוענים כי הגירת עבודה - אם בתעשיות עתירות ידע ואם לאו - מביאה לבריחת כוח עבודה ממדינות הזקוקות לכוח זה, וגורמת לפירוק החברה הקיימת במדינות מתפתחות.
עד כאן נשמע דומה למדי לעבודת המהגרים שאנחנו מכירים כיום בעולם. אבל קיימים גם הבדלים: העברים במצרים הביאו עמם את משפחותיהם, אך לא שלחו כסף למשפחה שנשארה בארץ המקור. מהגרי העבודה כיום, לעומת זאת, עוזרים לממן את כלכלת המדינה שלהם בכספים שהם שולחים למשפחתם שבבית.
לפי הערכות הבנק העולמי, יותר מ-45% מהתמ"ג של טג'יקיסטאן ב-2007, למשל, נשען על כספים ששלחו עובדים מחוץ למדינה הביתה. גם כלכלות אפריקאיות, כמו לסותו וטונגה, קיבלו כשליש מהתמ"ג שלהן מעובדים מחוץ למדינה. וזה קורה גם אצל השכנות שלנו: כ-23% מהתמ"ג בלבנון ובירדן מקורו בכספים ממקורות דומים.
לפי הערכת הבנק העולמי, המדינה שזכתה לסכומים הגבוהים ביותר מעובדים מחוץ לגבולותיה מבחינה דולרית היא הודו, לה הזרימו העובדים שהיגרו ממנה 45 מיליארד דולר ב-2008. באופן דומה, סין קיבלה 34.5 מיליארד דולר; מקסיקו - 26.2 מיליארד דולר; ועובדים פיליפינים שלחו 18.3 מיליארד דולר הביתה. ב-2009 הכלכלנים צופים ירידה חדה בזרימת כספים ממקורות אלה, ולפיכך צפויה פגיעה קשה בכלכלות הנסמכות עליה, וכמובן במהגרי העבודה עצמם.
בלי זכויות
אחת הבעיות הקשות של הגירת העבודה, אז כמו היום, היא המחסומים שמקימות המדינות הקולטות נגד הגירה. גם למצרים זאת היתה בעיה קשה - "הבה נתחכמה לו פן יירבה" (שמות א', 10). המדינות מעוניינות בכוח העבודה של המהגרים, אך ללא נטל אנושיותם - משפחה, צרכים, תנאי עבודה השווים לתנאי המינימום במדינות השונות - כל אלה אינם רצויים.
מדיניות הגירה המונעת לעתים ממהגר לעבור ממעסיק למעסיק, מונעת ממנו זכויות שוות לעובדים מקומיים או גישה לבתי משפט - כל אלה מצטרפים לחולשה המבנית של עובדים זרים התלושים מתרבותם וביתם. באירופה, מצבם של העובדים הזרים לעתים טוב יותר לעומת ארה"ב, למשל, מכיוון שמדיניות ההגירה באירופה כיום נוקשה פחות. חלק ממדינות אירופה סובלות ממצוקת עובדים קשה במגזרי הסיעוד והבנייה. בבריטניה ובאירלנד, למשל, פתחו את הגבולות באופן יחסי כדי למלא את החוסרים.
מצב המהגרים הבלתי-חוקיים, עם זאת, קשה בהרבה. הם חשופים יותר לניצול, שכן האיום על סירוב לדרישות המעסיק - מדרישות לשעות עבודה ארוכות מהמותר, ועד לאלימות פיסית וניצול מיני - הוא כליאה וגירוש. לעובדים אלה לרוב אין למי לפנות - הם לא יכולים לבטוח במשטרה או לא יודעים את השפה המקומית.
מדינות העולם בוחרות להתמקד בבעיית הסחר בבני אדם בכלל ובנשים בפרט - תחום חמור במיוחד. לפי הערכות איגוד העבודה הבינלאומי (ILO), בכל רגע נתון מצויים 12.3 מיליון איש בעולם במצב של עבודה כפויה, שעבוד, ניצול ילדים ושעבוד מיני.
לפי דו"ח של משרד החוץ האמריקאי ל-2007, בין הפושעות החמורות במיוחד בעניין נמנות אלג'יריה, בורמה, איראן, כווית, מולדובה, צפון קוריאה, קטאר, סעודיה, סוריה וסודאן. השתייכות לרמה זו - הרמה השלישית והנמוכה ביותר בדו"ח האמריקאי - יכולה לגרור הטלת סנקציות.
לפני כמה שנים נכנסה ישראל לרשימה המתריעה על קרבה לרמה זו. בעקבות הדו"ח ביצעה ישראל שינוי מהותי בגישתה לסחר בבני אדם, והצליחה לחזור לרמה השנייה בדו"ח האמריקאי הבא. עם זאת, זו עדיין אינה רמה של כבוד - היא מעידה כי המדינה עושה ניסיונות לטיפול בבעיה, אך רחוקה ממיגורה. תופעת הסחר בנשים, בהיקפים שבהם התבצעה בעשור הקודם, נעלמה כמעט כליל.
הטיפול בבעיית הסחר בבני אדם הוא ללא ספק חיוני, אך ההתמקדות בו לעתים מסיטה את תשומת הלב ממגוון הבעיות הכרוכות בהגירת העבודה ה"חופשית". למרות זאת, ישנן מדינות הפועלות לשינוי הגישה להגירת עבודה. גם בישראל, למשל, נחקקו חוקים המגנים על עובדים זרים. אך זכויות בסיסיות כמו הזכות לזוגיות או לחיי משפחה עדיין אינן מוכרות, וגם זכויות שכן מעוגנות בחקיקה, לא תמיד מגובות באכיפה הולמת.
אחת הבעיות המרכזיות של עובדים זרים ממדינות מתפתחות היא התיווך של חברות גיוס במדינות המוצא, שאינן פועלות תמיד בתום לב, ותיווך נוסף של חברות קבלן במדינות היעד. חברות אלה מרוויחות באמצעות דמי תיווך המשולמים להן מאחד או משני הצדדים, ולא תמיד דואגות לעמוד בתנאים המובטחים לעובדים או לדאוג להם לאחר הגעתם למדינת היעד. כמובן שישנם ארגונים לגיטימיים והוגנים, אך דווקא עובדה זו מונעת לעתים את מיגור הנוהג כליל.
לעברים היה קשה, אבל לא בגלל הפירמידות
>> בניגוד לדעה הרווחת, העברים לא בנו את הפירמידות. אלה הוקמו הרבה לפני שיוסף הגיע למצרים. לפי הערכות הארכיאולוגים כיום, הפירמידות גם לא נבנו על ידי עבדים. היסטוריונים מעריכים כי עבדים במצרים היו בעיקר שבויי כיבושים ומלחמות, ואילו לפי השרידים שנמצאו, מקימי הפירמידות היו דווקא מצרים, וכאלה שזכו לתנאים טובים יחסית ואף לשכר תמורת עבודתם הקשה והמסוכנת.
להקמת הפירמידות נדרשו ככל הנראה אלפי עובדים (כנראה פחות מהערכת הרודוטוס כי היה צורך ב-100 אלף עובדים), ולצורך כך הוקמו בגיזה, שם נמצאת הפירמידה הגדולה ביותר וכן הספינקס, ערי פירמידות. בחפירות שנערכו במקום נמצאו בתי עסק, כמו מאפיות, שרידים של בקר ודגים ששימשו למזון, וכן מעין מחנה צבאי. אך לשם גיוס העובדים המרובים לעבודה, שהיתה ידועה כבעלת סיכון מסוים, נדרש למלכי מצרים לא רק ממון, אלא גם הון שלטוני - היכולת לשנע כמות עובדים גדולה להקמת הפירמידות. כיום מעריכים כי עובדים אלה התגאו בעבודתם, לפי כתובות שנמצאו בחלק מהפירמידות בגיזה, וכן כי עבודה זו נחשבה לעבודת האל.
יוסף ואחיו מחכים לאשרת עבודה
מאת מיכל רמתי
8.4.2009 / 7:04