"פעם היה טייקון עני. היו לו משרת עני, נהג עני וטבח עני..." תחילתה של בדיחה זאת משקפת את מצב הטייקונים בישראל בעקבות המשבר הכלכלי. צריך להסתכל למשבר בעיניים ולהודות באמת הכואבת: גם הטייקונים הישראלים נהפכו לעניים יותר. כל מי שקרא את רשימת העשירים של מגזין TheMarker ל-2009 ראה שטייקוני ארצנו איבדו חלק מהונם בשנה החולפת.
זו כמובן אינה סיבה מספקת להפנות את כספי המסים ואת כספי החוסכים לפנסיה כדי לחלץ אותם. ובכל זאת נסוב השיח הציבורי-כלכלי סביב תוכניות כאלה ואחרות שבסופו של דבר עוסקות במספר מצומצם של חברות, שמידת הנחיצות של הצלתן שנויה במחלוקת.
כל התוכניות מדברות במלים יפות על "בעיות מיחזור חוב", "בעיות של חברות טובות שישלמו את המחיר מפני שאין אשראי בשוק", "כי השוק החוץ בנקאי קפוא". ססמאות אלה מסיטות את תשומת הלב מהמשימות העיקריות של מעצבי המדיניות הכלכלית: בלימת המיתון, דאגה לתעסוקה, שמירה על יציבות המערכת הפיננסית, שמירה על מדיניות מקרו אחראית ומזעור הפגיעה בחוסכים. המשימה של הלווים הגדולים היא לשרת את חובם ולצמצם את רמות המינוף הגבוהות שבהן הורגלו. גם השוק הישראלי נדרש להוריד את שיעור המינוף של חלק מהחברות הפועלות בו. לא רק למחזר, לא רק לגלגל, אלא גם להוריד.
הרימו טלפון לבנקאי
בשנים האחרונות הכסף היה קל מאוד להשגה בעולם בכלל ובשוק ההון הישראלי בפרט. השוק החוץ בנקאי התפתח במהירות והגופים המוסדיים גילו את נפלאות המרוץ אחר התשואות. הם גם גילו שהרגולציה שמפקחת עליהם טובה יותר בהובלת רפורמות מאשר באכיפה ובפיקוח. שילוב זה יצר השקעה בחברות קיקיוניות ומסוכנות. התשואות עלו, הבונוסים זרמו, ועד המשבר עברו על השוק המוסדי שנים מצוינות.
הבנקים, שחשבו שהצליחו לדחוק את כל החברות הקיקיוניות לזרועות המוסדיים, המשיכו במקביל לתת אשראי ללווים הגדולים בתיק שנהפך לריכוזי יותר. והלווים הגדולים - לקחו. למה? פשוט כי היה אפשר. כיום חשופה מערכת הבנקאות בישראל ליותר מלווה אחד שלווה עד המקסימום שניתן לו על פי כללי הבנקאות בישראל.
אותם לווים גדולים, טייקונים, לא לוו רק מהבנקים אלא גם מהשוק המוסדי, וכעת הם צריכים להוריד את שיעור המינוף. זה לא קל, בייחוד כשברקע יש הוצאות מימון שעלו בגלל האינפלציה, עסקי נדל"ן קורסים שאי אפשר להחביא יותר מאחורי הערכות שווי, בנקים שממש לא מתים על הרעיון של ההפרשה לחובות מסופקים בגלל אותם טייקונים, ושוק מוסדי ממורמר וחשדן לאחר הפסד עצום של 20%.
אז במקום לדבר על הורדת מינוף וצמצום רמת האשראי של הלווים הגדולים, הדיון מוסט למיחזור אשראי ולמצב המשק, בתקווה להחליף אשראי ישן בחדש. איך עושים את זה? מפעילים את כל הקשרים שנצברו במשך השנים בשוק ההון הקטן והביצתי של ישראל.
בשיח הזה פועלים בנקאים, בכירי אוצר ורגולטורים לשעבר, עורכי דין ולוביסטים. כולם חכמים, כולם מבינים, כולם רהוטים וכולם יודעים את התורה, אבל כולם נגועים במערכות הקשרים המסועפות של השוק הישראלי הזעיר.
זה יכול להיות בנקאי מהבנק שנתן לטייקון הלוואה לרכישת החברה שלו ושיעבד כבטוחות רק את מניותיה, שלא שוות הרבה כיום. הבנקאי לא יכול להלוות לו עוד, אבל הוא יכול לנסות לעזור לו "לפרק את פצצת הזמן של האג"ח הקונצרניות". כלומר - שאותם עמיתי קופות גמל, שאיבדו 20% מהפנסיה בגין ירידת האג"ח שהנפיקו הטייקון וחבריו, ילוו לו כסף נוסף כדי שייצא מחובותיו ויחלץ עמו את הבנק.
הבנקאים, שבתחילת הדרך נהנו לראות את המוסדיים מסתבכים, קלטו שהייבוש של שוק המימון החוץ בנקאי מציף את הבעיות בתיקי האשראי שלהם במהירות מסחררת, ולכן הצטרפו גם הם לספורט הלאומי של פרסום תחזיות שחורות וקריאה למהלך לאומי של דחיית חובות.
הטייקון יכול לאיים שהמוסדיים - קופות הגמל, האלמנות והיתומים - לא יראו את כספם חזרה. הרי גם ככה מחצית מגופי הגמל הגדולים בישראל נמצאים בשליטתו ובשליטת הלווים האחרים, והם עושים טובה שהם גובים את החובות מהחברות שבקשיים למען עמיתיהם - כשהם לא עסוקים בהצעת תוכניות משלהם להצלת המשק.
צאו לקוקטייל
במקביל מפעילים את מסלול החקיקה: הטייקון צריך למצוא כריש משפטי שיעלה הצעת חוק גורפת, מכיוון שתמיד קל יותר לתקוע או להחליק דברים אצל יו"ר ועדת הכספים מאשר אצל הרגולטורים. כדי לקבל מושג על כוחם של הגופים הפיננסיים בוועדת הכספים, נזכיר שהסיבה לכך שתקנות המפרידות את החיתום מכספי העמיתים נתקעו כמעט שנה בוועדת הכספים היא לובי מאוד אפקטיווי שהפעילו בתי ההשקעות הגדולים - פסגות, כלל פיננסים, אקסלנס ומנורה מבטחים פיננסים.
גם הסיבה לכך שההצעה להקים בישראל קופות גמל בניהול אישי (IRA) לא מתרוממת, היא שהתקנות קבורות כבר כשנה וחצי בוועדת הכספים לאחר שלובי יעיל מאוד של הבנקים, שרוצים לקבל דמי הפצה על קופות אלה, הצליח לתקוע אותן. ואלה רק שתי דוגמאות קטנות.
אבל לפני הכל, המהלך הראשון שיש לעשות הוא לצאת לקוקטיילים, לכנסים, לאירועים, להכיר את הרגולטור הנכון, את הבנקאי המשפיע שלוחש על אוזני השר. מנכ"ל של אחד מבתי ההשקעות סיפר: "הגנן שלי קנה לא מזמן טנדר משומש ב-40 אלף שקל שהוא לקח בהלוואה מהבנק, בריבית של 10%. גם הוא לא יכול לעמוד בהוצאות המימון, אבל הוא לא פוגש את הרגולטורים בקוקטיילים, אז התוכניות שלהם לא כוללות אותו, אף שנראה שהוא זקוק לחילוץ יותר מכל הטייקונים".
אם כל זה לא עובד, יש לנסות את שיטת הטלפון הישיר והלחץ המאסיווי, כמו בשכונה. הלחצים שמופעלים על הרגולטורים - הפוליטיקאים - הם אדירים. סגן הממונה על שוק ההון באוצר סיפר שלוחצים עליו, שר האוצר לשעבר רוני בר-און הודה שלוחצים עליו. ככה זה עובד. מי שרוצה להכיר מקרוב את המונח "הון ושלטון בישראל" מתוודע אליו בימים אלה ממש. אם מישהו חפץ לקבל תזכורת לאופן שבו דברים מתנהלים, הוא יכול למצוא אותה בתמליל שיחה שצורף לתביעה בסכסוך משפטי בין הפניקס מקבוצת דלק לבין מייסדי אקסלנס. כך מתאר מנכ"ל החברה אסי ברטפלד ניסיונות לעצור החלטה על העלאת תמלוגים מקידוח ים תטיס: "צילצלנו לנובל, השותפים שלנו, הם צילצלו לסנטורים שלהם. תקשיב, זה לא צחוק העניין. הוא צילצל לדיק צ'ייני, צ'ייני צילצל לאריק שרון. אני מספר לך סיפור אמיתי עכשיו. אריק שרון נתן הוראה לעצור את זה".
הדרוויניזם של המשבר
בסופו של דבר, אם תוכניות בעייתיות והרסניות לא יפריעו - "ואם צ'ייני לא יתקשר לשרון" - לא תהיה ברירה, והטייקונים והחברות שעובדות במינוף גבוה מדי ייאלצו להוריד את רמת המינוף. כאן נכנסים לתמונה הבנקים והמשקיעים המוסדיים, שיצטרכו להגיע אתם להסדרי חובות. זה יהיה תהליך קשה וכואב לחברות, וטקס ההתבגרות של המוסדיים.
גם למוסדיים תאבי הסיכון והבונוסים היה חלק לא קטן בחגיגת ההנפקות שהתרחשה כאן והם אחראים במידה לא מבוטלת להפסדים שספגו עמיתי קופות הגמל. בימים אלה אנחנו שומעים מכיוונם של המוסדיים קולות גבורה: "ניקח להם את המטוסים", "הם ישלמו עד הגרוש האחרון". אסור ללכת שולל אחר מקסם שווא זה. לא כולם ישלמו עד הגרוש האחרון. תפקידם של המוסדיים כעת הוא להגיע להסדר עם החברות, כדי להציל את המעט שנשאר מההלוואות הגרועות במחירים מצחיקים שהם נתנו מכספי העמיתים שלהם.
הדרך היחידה שבה המוסדיים יוכלו לעשות זאת היא תוך הורדת רמת המינוף וחיזוק מבנה ההון של החברות, על ידי המרת חלק מהחוב למניות ודילול בעלי השליטה. לא, הם לא גיבורים בכך שהם לוקחים שליטה על חברות. לא, הם לא מענישים את הטייקונים. לבעלי השליטה מדובר בסיכון ובסיכוי. אמנם נהוג בישראל שבעלי שליטה מחזיקים 80% מהחברות הציבוריות (דרך קלה לחלוב מהן דיווידנדים ומשכורות), אבל הברירה היא בין להיות מדוללים ולהחזיק בחברה שפועלת באחוזים נמוכים יותר לבין להיפלט מהשוק. גם למוסדיים יש סיכון וסיכוי: המוסדיים יכולים להבריא את החברה ולהראות אפסייד לעמיתים - אם המניה תעלה - או להפסיד את יתרת ההלוואה, שהרי אם פניה של החברה מועדות לפירוק, כבעלי מניות הם לא יקבלו שקל.
מה יקרה אם בעלי החברות לא יצליחו להנמיך את רמת המינוף ולהגיע להסדרים? בכל משבר כלכלי יש תהליך דרוויניסטי. אצל חלק מהשחקנים מדובר רק בקשיי מימון לטווח הקצר. השוק יידע לזהות אותם והם יצליחו לשרוד. חלק מהשחקנים לא יצליחו לחזור לפעילות ברמת מינוף סבירה. הם למעשה כשלו בניהול החברות שלהם ויעופו מהשוק. הבנקים, שחוששים כל כך מטייקון נופל, ייזכרו ש-Anything that is too big to fail is too big to exist - ובסופו של דבר, גם טייקון צריך לשלם את חובותיו. טייקון שיוחזק בכוח על ידי הבנקים, גם אם מבחינה כלכלית אין הצדקה להמשך קיומו בשוק, יכול להוביל לכך שהבנקים - וגם השוק - ישלמו על כך מחיר כבד.
ורק לשם הדגמה: בישראל כבר יש לנו מפלצת אחת שהיא גדולה מכדי ליפול - חברת חשמל. החברה הזאת גורמת לעיוותים קשים בכל השוק. "תוכנית גשן מצוינת", אמר בשבוע שעבר יו"ר חברת חשמל מוטי פרידמן. "למה לריב עם המוסדיים אם אפשר פשוט לפתוח סדרת אג"ח חדשה?" ואכן, לפרידמן אין בעיה. הוא פותח סדרת אג"ח חדשה, ועוד אחת, כי הוא יודע שהמדינה לא תיתן לו ליפול. לחברת חשמל יש ערבות מדינה בלתי מוגבלת במימון כל צרכני החשמל במדינת ישראל. גם כל מוסדיים בישראל יודעים את זה, והם ממשיכים לקנות בכמויות את האג"ח של חברת חשמל - וחלק מהגופים המוסדיים כבר בחשיפה של 10% לחברה זאת.
למרות הגב של של המדינה, ההנפקה האחרונה של חברת חשמל היתה בריבית לא צנועה של 6.85% (יו"ר הפניקס אהוד שפירא אמר באותו תמליל שהוזכר קודם כי החברה איננה מסוגלת לשלם את הריבית על האג"ח שהנפיקה). אבל אם חברת חשמל מגייסת אג"ח ב"ערבות של המדינה" בריבית כזאת, למה שהמוסדיים יטרחו לשים את הכסף בחברת מכתשים אגן, בריבית זהה, או בדלק ישראל בריבית של 6.6%? את אלה, שבשליטת נוחי דנקנר ויצחק תשובה, המדינה לא תציל, כך לפחות על פי ההצהרות הנחרצות של אנשי משרד האוצר.
זה לא המשק, זה הטייקונים
מאת אתי אפללו
16.4.2009 / 9:03