ההפיכה השקטה (המשך הכתבה)

האוליגרכים של אמריקה והמשבר הפיננסי

האוליגרכיה והמדיניות המשלתית שסייעה לה לא היו הגורמים היחידים למשבר הפיננסי שפרץ בשנה שעברה. גורמים רבים אחרים תרמו לכך, ביניהם הלוואות חורגות מצד משקי הבית וסטנדרטים רופפים של הלוואות בשולי עולם הפיננסים. אבל בנקים מסחריים ובנקי השקעות גדולים - וקרנות הגידור שפעלו אתם במשותף - היו הנהנים העיקריים מהבועות בשוקי הדיור וניירות הערך בעשור הזה, משום שרווחיהם ניזונו מנפח גדל והולך של עסקות שמבוססות על בסיס קטן יחסית של נכסים פיסיים ממשיים. בכל פעם שהלוואה נמכרה, נארזה כאג"ח ונמכרה מחדש, גבו הבנקים עמלות ביצוע, וקרנות הגידור שקנו את אותם ניירות ערך גרפו עמלות גדולות יותר בעקבות צמיחת החזקותיהן.



משום שכולם התעשרו, ומשום שהחוסן הכלכלי של מדינה תלוי במידה רבה בצמיחת שוקי הנדל"ן והפיננסים שלה, לאיש בוואשינגטון לא היה תמריץ לשאול מה מתרחש. תחת זאת, יו"ר הבנק הפדרלי גרינספאן והנשיא בוש טענו ללא הרף שהכלכלה יציבה ושהצמיחה האדירה באג"ח המורכבות וב-CDSs היא עדות לכלכלה בריאה שבה הסיכונים מפוזרים באופן בטוח.



בקיץ 2007 החלו להופיע אותות המצוקה. תקופת השפע ייצרה חוב כה גדול שאפילו המכשלה הכלכלית הקטנה ביותר היתה יכולה ליצור בעיות קשות, והעלייה בשיעור שמיטת המשכנתאות התבררה כאבן הנגף. מאז מגזר הפיננסים והממשל הפדרלי מתנהגים בדיוק כפי שניתן לצפות מהם, לאור משברי העבר בשווקים המתעוררים.



זה מכבר נוכחנו במערומיהם של נסיכי העולם הפיננסי כמנהלים וכאסטרטגים. אך הזמן חולף וראשי תעשיית הפיננסים ממשיכים להניח שעמדתם כבנים המועדפים של הכלכלה בטוחה, למרות ההרס שהמיטו.



סטנלי או'ניל, מנכ"ל מריל לינץ', הכניס את החברה שלו עמוק לשוק האג"ח המגובות במשכנתאות כאשר השוק הגיע לשיא ב-2005 וב-2006. באוקטובר 2007 הוא הודה: "השורה התחתונה היא שאנו - אני - טעינו בחשיפת יתר לסאבפריים, ונפגענו כתוצאה ממחנק הנזילות בשוק. איש אינו מאוכזב יותר ממני מתוצאה זאת". או'ניל לקח הביתה בונוס של 14 מיליון דולר ב-2006. ב-2007 הוא עזב את מריל לינץ' עם חבילת פרישה בשווי של 162 מיליון דולר, אף כי ערכה ירד מאז בהרבה.



ג'ון תיין, המנכ"ל האחרון של מריל לינץ', ביקש לפי הדיווחים באוקטובר ממועצת המנהלים שלו בונוס של 30 מיליון דולר או יותר, ובסופו של דבר הפחית את הדרישה שלו ל-10 מיליון דולר בדצמבר. הוא חזר בו מבקשתו בעקבות קיטונות של ביקורת רק לאחר שהעניין דלף ל"וול סטריט ג'ורנל". מריל לינץ' בעצמו לא היה במצב טוב יותר: הוא העביר את תשלומי הבונוסים שלו, בשווי כולל של 4 מיליארד דולר, לדצמבר, כנראה כדי למנוע את האפשרות לקיצוצים מצד בנק אוף אמריקה, שנהפך לבעליו ב-1 בינואר. בסוף השנה שעברה וול סטריט שילמה בונוסים בסך 18 מיליארד דולר לעובדים בניו יורק, לאחר שהממשלה הזרימה 243 מיליארד דולר כסיוע חירום למגזר הפיננסים.



כאשר מתעוררת בהלה פיננסית, הממשלה חייבת להגיב במהירות ובעוצמה רבה. שורש הבעיה הוא חוסר הוודאות - במקרה שלנו חוסר ודאות בנוגע לשאלה אם הבנקים הגדולים מחזיקים בנכסים מספיקים כדי לעמוד בהתחייבותיהם. צעדים מהוססים ותקוות שווא מתוך גישה של "נחכה ונראה" לא יכולים להתגבר על חוסר הוודאות.



ככל שזמן התגובה מתארך, מתארך משך הזמן שבו חוסר הוודאות מחניק את זרימת האשראי, פוגע בביטחון הצרכנים, מאט את הכלכלה - ומקשה בעצם על פתרון הבעיה. אך התגובה הממשלתית למשבר הפיננסי התאפיינה בבסיסה בעיכובים, היעדר שקיפות וחוסר מוכנות לשינויים כואבים במגזר הפיננסים.



האופן הטוב ביותר שבו אפשר לתאר את התגובה עד כה הוא אולי "מדיניות לפי עסקות": כשמוסד פיננסי גדול נקלע לצרות, משרד האוצר והבנק הפדרלי מהנדסים חילוץ במהלך סוף השבוע ומודיעים ביום שני שהכל כשורה. במארס 2008 נמכר בר סטרנס לג'יי פי מורגן צ'ייס במה שנתפש בעיני רבים כמתנה לג'יי פי מורגן (ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי פי מורגן, מכהן במועצת המנהלים של הבנק הפדרלי בנו יורק, אשר תיווך בעסקה זאת בשיתוף עם משרד האוצר). בספטמבר ראינו את מכירת מריל לינץ' לבנק אוף אמריקה, את חילוץ AIG ואת ההשתלטות והמכירה המיידית של ואשינגטון מיוצ'ואל לג'יי פי מורגן - כולם צעדים שנעשו בתיווך הממשלה. באוקטובר חולצו תשעה בנקים גדולים ביום אחד מאחורי דלתיים סגורות בוואשינגטון, מה שלווה לאחר מכן בחילוצים נוספים לסיטי, ל-AIG, לבנק אוף אמריקה, לסיטי (שוב) ול-AIG (שוב).



ייתכן שחלק מאותן עסקות התבצעו כתגובה סבירה למצב המיידי, אך עדיין לא ברור מהם האינטרסים המשותפים שפעלו וכיצד. האוצר והבנק הפדרלי לא פעלו לפי עקרונות כלשהם שהובעו בפומבי, אלא פשוט גיבשו עסקה וטענו כי זאת האפשרות הטובה ביותר בנסיבות הקיימות. אלה היו עסקות של השעות הקטנות של הלילה, שהתבצעו בחדרי חדרים, פשוט ככה.



כרגיל, משלמי המסים נפגעים



במהלך המשבר הממשלה דאגה בקפדנות שלא לפגוע באינטרסים של המוסדות הפיננסיים, או להטיל ספק במבנה הבסיסי של המערכת הפיננסית שהובילה אותנו לכך. בספמטבר 2008 ביקש הנרי פולסון מהקונגרס 700 מיליארד דולר לרכישת נכסים רעילים מהבנקים, בלי שום התחייבות מצדם וללא בחינה ביקורתית של החלטות הרכישה שלו.



משקיפים רבים חשדו כי ההצעה נועדה לשלם מחיר מוגזם עבור הנכסים האלה ובכך להוציא את הבעיות מידי הבנקים - ואכן, זו הדרך היחידה שבה רכישת נכסים רעילים עשויה לסייע. התוכנית נדחתה בסופו של דבר, אולי משום שלא היה ניתן למצוא שום דרך שבה סבסוד כה בוטה היה מתקבל מבחינה פוליטית.



תחת זאת, הממשלה השתמשה בכסף כדי לחלץ את הבנקים ולקנות מניות שלהם בתנאים שפועלים לטובת הבנקים. כשהמשבר החריף והמוסדות הפיננסים נזקקו לעזרה נוספת, הממשלה מצאה דרכים יצירתיות לספק לבנקים סובסידיות שהציבור הרחב אינו מסוגל אפילו להבין. אל החילוץ הראשון של AIG, שכלל תנאים טובים למדי עבור משלם המסים, היתוספו שלושה חילוצים נוספים שהתנאים שלהם היו ידידותיים יותר כלפי AIG.



החילוץ השני של סיטי והחילוץ של בנק אוף אמריקה כללו ערבויות מורכבות על נכסים שסיפקו לבנקים ביטוח במחיר נמוך יותר ממחיר השוק. החילוץ השלישי של סיטי, בסוף פברואר, המיר מניות בכורה שנמצאו בידי הממשלה למניות רגילות במחיר גבוה במידה משמעותית לעומת מחיר השוק - סבסוד שסביר להניח שאפילו מרבית קוראי "וול סטריט ג'ורנל" לא היו שמים לב אליו במבט ראשון. מניות הבכורה המומרות שיקנה האוצר תחת התוכנית החדשה ליציבות פיננסית (FSP) מעניקות את אופציות ההמרה לבנקים, ולא לממשלה.



התוכנית האחרונה - שצפויה לספק הלוואות זולות לקרנות גידור ולמוסדות אחרים כדי שיוכלו לקנות נכסים בעייתיים מהבנקים במחיר גבוה יחסית - הושפעה במידה רבה מהמגזר הפיננסי, והאוצר לא ניסה להסתיר זאת. כפי שניל קשקארי, פקיד בכיר באוצר תחת הנרי פולסון ותחת טים גייתנר ובוגר גולדמן סאקס, אמר לקונגרס במארס, "קיבלנו הצעות יזומות מאנשים במגזר הפרטי שאמרו 'יש לנו כסף להשקיע; אנחנו רוצים להיכנס לרכישות הנכסים (הבעייתיים מהבנקים)'". וזה בדיוק מה שמאפשרת להם התכנית: "על ידי שידוך בין ההון הממשלתי - הון משלם המסים - לבין הון המגזר הפרטי על מנת לספק מימון, נוכל לאפשר לאותם משקיעים להשקיע בנכסים אלה במחיר שמשתלם למשקיעים ומשתלם לבנקים", אמר קשקארי, שלא הזכיר את מה שמשתלם לקבוצה השלישית - משלמי המסים.



אפילו אם נעזוב את ההוגנות כלפי משלמי המסים, גישת כפפת המשי של הממשלה כלפי הבנקים מטרידה ביותר בשל סיבה פשוטה אחת: היא לא מסוגלת לשנות את התנהגות המגזר הפיננסי שרגיל לעשות עסקים בתנאים שלו, בתקופה שבה התנהגות זאת חייבת להשתנות. כפי שאמר גורם בנקאי בכיר בעילום שם ל"ניו יורק טיימס" בסתיו שעבר, "לא משנה כמה הנק פולסון ייתן לנו, אף אחד לא ילווה אפילו סנט לפני שהמגמה הכלכלית תשתנה". אך פה קבור הכלב: הכלכלה לא תוכל להתאושש לפני שבנקים יבריאו ויהיו מוכנים להלוות.



דרך המוצא



אם מתמקדים במשבר הפיננסי ומותירים בצד חלק מהבעיות של הכלכלה הרחבה יותר, רואים כי למעשה עומדות בפנינו שתי בעיות מרכזיות נפרדות אך קשורות זו בזו. הראשונה היא מגזר בנקאות חולה אנושות, שעלול למנוע מתוכניות תמריצים להביא להתאוששות כלכלית. השנייה היא מאזן הכוח הפוליטי שמעניק למגזר הפיננסי וטו על מדיניות ציבורית - אף שהמגזר מאבד במהירות את התמיכה העממית.



נראה שמאז פרוץ המשבר, עוצמתם הפוליטית של הבנקים הגדולים רק גדלה. זה לא מפתיע: כשהמערכת הפיננסית כה פגיעה הנזק שקריסה של בנק גדול יכולה לגרום - צריך לזכור שליהמן קטן לעומת סיטי או בנק אוף אמריקה - הרבה יותר גדול לעומת זמנים רגילים. הבנקים מנצלים חשש זה וחולבים מוואשינגטון עסקות לטובתן. בנק אוף אמריקה השיג את חבילת הסיוע השנייה שלו בינואר, לאחר שהזהיר את הממשל כי לא יוכל להשלים את רכישת מריל לינץ' ללא סיוע - אפשרות שמשרד האוצר לא רצה להתמודד עמה.



האתגרים העומדים בפני ארה"ב אינם חדשים לאנשי קרן המטבע הבינלאומית. אם היינו מסתירים את שם המדינה ורק מראים להם את המספרים, אין ספק כי ותיקי קרן המטבע היו אומרים: "הלאימו את הבנקים הבעייתיים, ופרקו אותם אם יש בכך צורך".



באופנים מסויימים הממשל האמריקאי כבר השתלט על מערכת הבנקאות. הוא למעשה ערב לחובות הבנקים הגדולים, וכיום הינו מקור ההון הסביר היחיד שלהם. בינתיים הבנק הפדרלי לקח על עצמו חלק מרכזי באספקת האשראי לכלכלה - זה אמור להיות תפקידה של מערכת הבנקאות הפרטית, אך היא אינה מתפקדת כיום. ואולם יש גבול למה שהבנק הפדרלי מסוגל לעשות בעצמו - הצרכנים והעסקים עדיין תלויים בבנקים, שלהם אין מאזנים יציבים ותמריצים כדי לבצע את ההלוואות הדרושות לכלכלה. לממשלה אין למעשה יכולת לקבוע מי ינהלו את הבנק, ואין לה שליטה במה שיעשו.



בבסיס הבעיות של הבנקים נמצאים ההפסדים העצומים, שהם ספגו ללא ספק בגין אחזקותיהם במניות ותיקי ההלוואות שלהם. אך הם אינם מעוניינים להכיר במלוא היקף הפסדיהם, מכיוון שהדבר יחשוף ודאי את היעדר הנזילות שלהם. לכן הם מנסים להקטין את הבעיה בדיבורים ולבקש סיוע שכלל אינו מספיק על מנת להביא להבראה, מכיוון שאינם יכולים לחשוף את גודל הסכום שהם באמת זקוקים לו.



להתנהגות זאת יש השפעות מעגליות: הבנקים הנגועים לא מעניקים הלוואות מכיוון שהם צריכים לצבור הון, או שהם מבצעים הימורים נואשים על הלוואות והשקעות מסוכנות שעשויות להשתלם בגדול אך עלולות גם לרדת לטמיון. בכל מקרה, הכלכלה ממשיכה לסבול, ובעקבותיה גם נכסי הבנקים ממשיכים להידרדר, ויוצרים מעגל הרס אכזרי.



כדי לשבור את המעגל על הממשל לאלץ את הבנקים להכיר בהיקף בעיותיהם. כפי שקרן המטבע מבינה - ואף ממשלת ארה"ב טענה בעבר כאשר הדבר נגע לשווקים מתעוררים - הדרך הישירה היא הלאמה. אך במקום זאת משרד האוצר מנסה לשאת ולתת על סיוע עם כל בנק בנפרד, ומתנהג כאילו הבנקים מחזיקים בכל הקלפים. הממשל מתפתל על מנת להגביל את השליטה הממשלתית בבנקים למינימום האפשרי, ומצהיר כי הממשלה אינה מתערבת בפעילות ובאסטרטגיה של הבנקים. בתנאים אלה בלתי אפשרי לנקות את מאזני הבנקים.



מטהרים את הבנקים



הלאמה אין פירושה בעלות ממשלתית לנצח. המלצות קרן המטבע עשויות להיות פשוט הרחבת הליך התאגיד הפדרלי לביטוח פקדונות (FDIC). התערבות של ה-FDIC היא למעשה הליך פשיטת רגל עבור בנקים, המנוהלת על ידי הממשל. הליך זה יאפשר לממשל להיפטר מבעלי המניות, להחליף את ההנהלה, לנקות את המאזנים, ולאחר מכן למכור את הבנקים בחזרה למגזר הפרטי. היתרון העיקרי של שיטה זאת הוא זיהוי מיידי של הבעיה כדי שאפשר יהיה לפתור אותה לפני שהיא מחריפה.



על הממשלה לבחון את המאזנים ולזהות את הבנקים שלא יעמדו במיתון חמור. בפני בנקים אלה יש להעמיד ברירה: למחוק נכסים במטרה לשקף את שוויים האמיתי ולגייס הון פרטי תוך 30 יום - או שיולאמו. הממשלה תוכל להפחית את שווי הנכסים הרעילים של בנקים שנכנסים לפירוק, וכך להכיר במציאות. לאחר מכן ניתן יהיה להעביר נכסים אלה ליישות ממשלתית נפרדת, שתנסה להציל מה שנותר מערכם עבור משלמי המסים (כפי שנעשה בעת משבר החיסכון וההלוואות של שנות ה-80). את הבנקים המטוהרים, שיוכלו לשוב להלוות בבטחה ויזכו לאמון המלווים והמשקיעים, ניתן יהיה למכור.



טיהור הבנקים הגדולים יהיה מורכב, והוא יהיה יקר עבור משלמי המסים: לפי נתוני קרן המטבע, טיהור מערכת הבנקאות צפוי לעלות בטווח הארוך 1.5 טריליון דולר - 10% מהתמ"ג האמריקאי. ואולם רק פעולה ממשלתית נחרצת, שתחשוף את מלוא היקפו של הריקבון במערכת הפיננסית ותשיב כמה מהבנקים לחוסן שניתן לאמת בפומבי, תוכל לרפא את המגזר הפיננסי כולו.



ייתכן שזאת נראית כמו תרופה חזקה. למעשה, היא חיונית אך בלתי מספקת. הבעיה השנייה שעומדת בפני ארה"ב - עוצמת האוליגרכיה - חשובה לא פחות מהבעיה המיידית של מחנק האשראי. העצה שקרן המטבע היתה עשויה לתת במקרה הזה פשוטה גם היא: לשבור את האוליגרכיה.



מוסדות מגודלים משפיעים באופן חסר פרופורציה על המדיניות הציבורית. הבנקים הגדולים בארה"ב שואבים כיום את מרבית כוחם מהיותם "גדולים מכדי שיתנו להם לקרוס". הלאמה והפרטה מחודשת לא ישנו זאת. החלפת המנכ"לים שהובילו אותנו למשבר היא צודקת והגיונית, אך בסופו של דבר החלפת מערך מנהלים חזקים אחד באחר רק תשנה את שמות האוליגרכים.



באופן אידיאלי צריך למכור את הבנקים הגדולים בחלקים בינוניים - לחלקם לפי אזורים או לפי סוג עסק. במקרים שבהם הדבר אינו מעשי בשל הצורך בפעולה מהירה, אפשר למכור אותם בשלמותם - אך בדרישה לפרקם תוך זמן קצר. בנקים הנותרים בידיים פרטיות צריכים להיות נתונים למגבלות גודל.



זה אולי נראה כצעד גס ושרירותי, אך זו הדרך הטובה ביותר להגביל את כוחם של מוסדות אינדיווידואלים במגזר החיוני לכלכלה כולה. כמובן שכמה אנשים צפויים להתלונן על עלויות היעילות של מערכת בנקאות מפוצלת. אלה עלויות אמיתיות, אך כך גם עלותו של נשק להשמדה המונית כמו קריסת בנק הגדול מכדי לקרוס. כל מה שגדול מכדי לקרוס - גדול מכדי להתקיים.



על מנת להבטיח פירוק שיטתי של הבנקים ולמנוע התהוות מחדש של גופים מפלצתיים מסוכנים, צריך לעשות רפורמה מקיפה בחקיקת ההגבלים העסקיים. חוקים שנחקקו לפני יותר מ-100 שנה במטרה להילחם במונופלים תעשייתיים, לא נועדו להתמודד עם הבעיה העומדת בפנינו כעת. הבעיה במגזר הפיננסי כיום אינה שחברה נתונה תגיע לנתח שוק גדול מספיק על מנת להשפיע על מחירים. הבעיה כיום היא שחברה אחת, או קבוצה של חברות מקושרות, עלולה לקרוס ולהפיל עמה את הכלכלה כולה. חבילת התמריצים של ממשל אובמה מזכירה את הנשיא פרנקלין רוזוולט, אך בעצם צריך לחקות את הנשיא טדי רוזוולט.



ממגבלות על שכר בכירים נודף אמנם ריח של פופוליזם, אך הן עשויות לסייע בהשבת מאזן הכוחות הפוליטי ולמנוע הופעתה של אוליגרכיה חדשה. הפיתוי העיקרי בוול סטריט - עבור עובדי המגזר ועבור בכירי הממשל שנהנו בעבר מהילתה - הוא בעיקר סכומי הכסף האדירים שניתן להרוויח. הגבלת סכומים אלה תצמצם את הפיתוי של המגזר הפיננסי, ותשווה אותו לכל מגזר אחר.



עם זאת, הגבלות שכר ישירות הן גמלוניות - בייחוד בטווח הארוך. מרבית הרווחים כיום מצויים בקרנות גידור פרטיות ובקרנות השקעה פרטיות - תחומים שהרגולציה עליהם דלה - ולכן הפחתת השכר עשויה להיות מורכבת. חלק מהפתרון מצוי ברגולציה ובמיסוי. עם הזמן חלקו העיקרי של הפתרון יהיה תלוי ביותר שקיפות ותחרות - וכך יירדו גם העמלות במגזר הפיננסי. למי שיטענו כי צעד זה עשוי להבריח פעילות פיננסים למדינות אחרות נאמר: בסדר גמור.



שתי דרכים נפרדות



בפראפרזה על ג'וזף שומפטר, הכלכלן מתחילת המאה ה-20, אפשר לומר כי לכולם יש אליטות, אך הדבר החשוב הוא להחליפן מפעם לפעם. אם ארה"ב היתה "רק עוד מדינה" המגיעה לבקש נדבות מקרן המטבע, הייתי אופטימי למדי לגבי עתידה. מרבית המשברים במדינות מתעוררות שהזכרתי הסתיימו בצורה מהירה יחסית, והוחלפו בהתאוששויות מרשימות למדי ברובן. אך כאן מסתיימת לצערנו ההקבלה בין ארה"ב לשווקים מתעוררים.



לשווקים מתעוררים יש אחיזה מעורערת למדי בעושר, והם חלשים באופן יחסי בעולם. כשהם נקלעים לצרות - פשוט נגמר להם הכסף או לפחות המטבע הזר שבלעדיו לא יוכלו לשרוד. הם חייבים לקבל החלטות קשות ולנקוט בצעדים אגרסיוויים.



ארה"ב, לעומת זאת, היא האומה החזקה בעולם, עשירה מעבר לכל מידה, ומבורכת בזכות הייחודית לשלם חובותיה במטבע שלה עצמה, שאותו היא יכולה גם להדפיס. כתוצאה מכך, היא יכולה להתבוסס במצבה במשך שנים - כפי שעשתה יפאן בעשור האבוד שלה - מבלי לאזור אומץ לבצע את הנחוץ, ומבלי להתאושש באמת. כלל לא ברור שארה"ב תתנתק מהעבר - מה שכרוך בהלאמה וטיהור הבנקים הגדולים, ואף אחד בקרן המטבע לא יכול לאלצה לעשות זאת.



לדעתי, בפני ארה"ב עומדים שני תרחישים אפשריים. הראשון כרוך בעסקות נפרדות עבור כל בנק שיהיו מלוות בזרם הודעות סיוע, כפי שראינו בפברואר בנוגע לסיטי ו-AIG. הממשל ינסה להסתדר, והבלבול ישרור בכל.



בוריס פיודורוב, שר האוצר המנוח של רוסיה, נאבק ב-20 השנה האחרונות נגד אוליגרכים, שחיתות וניצול לרעה של סמכות על כל צורותיה. הוא נהג לומר כי כאוס ובלבול משרתים את רבי העוצמה, ומאפשרים להם לקחת דברים בכוח ובאופן לא חוקי ללא עונש. כאשר האינפלציה גבוהה, מי יכול לומר כמה באמת שווה נכס מסוים? כאשר מערכת האשראי נתמכת על ידי הסדרים ממשלתיים עקלקלים וחשאיים, כיצד נוכל לדעת שלא עושקים אותנו?



ייתכן כי התהפוכות הממושכות ימשיכו להזין את בזיזת המערכת הפיננסית, ואנו נמשיך לתאר כיצד נהפכו האוליגרכים שלנו לשודדים וכיצד הכלכלה שלנו פשוט לא מצליחה להתניע.



התרחיש השני מתחיל בצורה אפרורית יותר, ועשוי גם להסתיים כך. הוא לפחות מספק תקווה כי מישהו ינער אותנו מהתרדמת: הכלכלה העולמית תמשיך להידרדר, מערכת הבנקאות במזרח ומרכז אירופה תתמוטט, ומכיוון שמרבית הבנקים במזרח אירופה נמצאים בבעלות בנקים במערבה - יש חששות מוצדקים למשבר נזילות ממשלתי שיתפשט ביבשת. הנושים ימשיכו להיפגע והאמון ידרדר עוד יותר. הכלכלות האסיאתיות מבוססות הייצוא ייחרבו, ויצרניות הסחורות באפריקה ובדרום אמריקה לא יהיו במצב טוב יותר.



ההחרפה הדרמטית בתנאים העולמיים תאלץ את הכלכלה האמריקאית, שכבר כורעת תחת העומס, להתמוטט. שיעורי הצמיחה המשמשים את התקציב הממשלתי של ארה"ב ייראו יותר ויותר לא מציאותיים, והתרחיש הוורוד שמשמש כיום את משרד האוצר האמריקאי להערכת מאזני הבנקים יהיה מקור למבוכה.



תחת לחץ שכזה, ואל מול אפשרות של קריסה לאומית ועולמית, ייתכן כי המוחות הגדולים יתחילו להתרכז בבעיה האמיתית. הדעה הרווחת בקרב האליטות היא שהמשבר הנוכחי "לא יכול להיות גרוע כמו השפל הכלכלי הגדול". זאת השקפה שגויה. מה שעומד בפנינו עשוי להיות חמור מהשפל הכלכלי הגדול, מכיוון שמדינות העולם הרבה יותר תלויות זו בזו ומכיוון שהמגזר הבנקאי כיום כה גדול.



אנחנו עומדים בפני האטה בו זמנית כמעט בכל מדינות העולם, חולשה באמון בקרב פרטים וחברות ובעיות תקציביות מהותיות עבור הממשל. אם הנהגתנו תכיר בהשלכות האפשריות, ייתכן כי עוד נראה פעולה דרמטית במערכת הבנקאות ושבירת האליטות הישנות. יש לקוות שזה לא יקרה מאוחר מדי.



סיימון ג'ונסון, כיום פרופ' ליזמות בפקולטה לניהול ב-MIT, הוא מומחה למשברים פיננסיים וכלכליים. במשך יותר מ-20 שנה הוא ניהל מחקרים וייעץ לגופים בינלאומיים בנוגע לדרכים להימנע ממשברים ולטפל במשברים קיימים, כמו גם לעודד צמיחה במדינות מפותחות ומתפתחות. בין מארס 2007 לאוגוסט 2008 שימש ג'ונסון ככלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית (IMF), וסייע לקרן לבחון תגובות אפשריות למשבר הפיננסי ולהאטה הכלכלית העולמית. חלק ניכר מעבודתו המחקרית של ג'ונסון עוסק בדרכים שבהן יכולים קובעי המדיניות להימנע מטלטלות כלכליות ופיננסיות ולנהל את רמת הסיכונים אשר בפניהם ניצבות מדינותיהם. ג'ונסון כתב מאמרים רבים על הגורמים למשברים כלכליים, על דרכים לעודד צמיחה ארוכת טווח, על מבנה המוסדות המפקחים על המגזר הפרטי ועל כך שפיקוח על החברות לא רק מגן על בעלי המניות והנושים אלא גם שומר על יציבותה של הכלכלה.