יובל שטייניץ ממשיך את דרכו של דב יוסף

>> ב-1952 עורר דב יוסף, שר המשפטים דאז, סערה ציבורית עזה לאחר שבנאומו בכנסת תקף את בית המשפט במלים אלה: "חובתי וזכותי לומר כאן כדברים האלה. האם הם (השופטים) קדושים בעלי כנפיים שירדו מן השמים ואפוטרופסים מן הקב"ה, היודעים מה נכון ומה אינו נכון? הם בני אדם כמוני, יכולים לטעות כמוני ומותר לי לבקר את פסקי הדין שלהם. אני חרד לגורל המשפט בארץ".

דברים אלה נאמרו לאחר שיוסף ניסה מאחורי הקלעים להשפיע על שופטי ישראל להחמיר בעונשיהם של עבריינים, בייחוד בכל הקשור לעבירות הכלכליות נגד משטר הצנע. העובדה שתיקים רבים לא הגיעו לדיון ובאחרים נפסקו עונשים קלים הובילה, עם גורמים אחרים, להתמוטטות משטר זה ולהיקף גובר של מסחר בשוק השחור.



נראה אפוא לכאורה ששר האוצר יובל שטייניץ אינו אלא ממשיך מסורת זו, ובשם הרצון להשליט את המשטר הכלכלי שמבקשת הממשלה לעצב, מבקש להשפיע על אופן פסיקתו של בית המשפט העליון.



ב-1952 הותקף יוסף באופן חריף בשל דבריו אלה. בעיתון "חרות", בטאון תנועת החרות - אמה הורתה של מפלגת השלטון הנוכחית - תואר יוסף כמי שבישר את התקפתו של המשטר על המצודה האחרונה של החירויות האזרחיות במדינה. יוסף, כך נכתב, "הגדיר בבהירות את אשר הוגה צמרת מפא"י מזמן: כיצד להשתלט על הרשות השופטת ולהופכה למכשיר צייתני בידי המשטר" ("חרות", פברואר 1952).



בתגובה להתקפה, כתב משה זמורה, נשיא בית המשפט העליון, מכתב ליושב ראש הכנסת. במכתבו כתב בין היתר: "דבריו (של דב יוסף - א.ר) עלולים לחתור תחת אמון הציבור ברשות השופטת ותחת יחסי הכבוד כלפיה... יש לחשוש שירבו האומרים כי פסקי דין, אם לחומרא או גם לקולא, ניתנים בהשפעת דברי שר המשפטים, וכך יעורער יסוד האמון באי-תלות השופטים". ("הארץ", 11.2.1952).



ראש הממשלה דוד בן גוריון התייחס אל הפרשה בנאום בכנסת. הוא קבע שגם לחברי הממשלה וגם לחברי הכנסת מותר להעמיד את הכנסת על המצב הרעוע של השיפוט. בכך הגן על עמדתו של שר המשפטים.



בין המשטר הכלכלי שאותו ביקשה מפא"י להחיל ובין זה שמשית הליכוד מרחק רב. אך נדמה שדברי שטייניץ קרובים קרבה מדאיגה לאלה של יוסף ולעמדותיה של מפא"י ההיסטורית, שנואת נפשם של תומכי חרות והליכוד מאז ומעולם. נראה כי אי-שביעות רצון מפסיקותיו של בית המשפט מאפיינת מפלגת שלטון המבקשת להשליט משטר כלכלי בלתי פופולרי על הציבור הישראלי.



מותר היה לשטייניץ למתוח ביקורת על בית המשפט, אך ספק רב אם היה זה צעד נבון או ראוי מצדו. מי שבוחנים את פסיקותיו של בית המשפט בהקשר של צדק חלוקתי, גם בתקופתו ה"מהפכנית" לכאורה של הנשיא אהרן ברק, מרבים לבקרו על שמרנותו ועל כך שנמנע מלקבל החלטות המשנות את משטר הקניין הקפיטליסטי הקיים. כיום, בניגוד ל-1952, גם אם מתערב בית המשפט בהחלטות הכלכליות של הממשלה ומשפיע על תקציב המדינה, אין בכך משום ערעור של עצם המשטר הכלכלי כפי שהיה בתקופת הצנע.



לאחר העימות המתוקשר בין דב יוסף למשה זמורה ביקרו שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה בלשכתו של נשיא בית המשפט העליון. מפא"י גם העבירה את חוק השופטים המשמש בסיס לעצמאותו של בית המשפט ב-1953, שכן חברי הכנסת של מפא"י הבינו כי חוסנו ועצמאותו של בית המשפט הם נכס ומוטב לשמור עליהם. אך מה שהבינו אז המפא"יניקים, שכחו הליכודניקים שתמכו תמיכה ארוכת שנים בבית המשפט העליון. כדאי ששטייניץ וחברי הממשלה האחרים יזכרו שהממשלה עוד תזדקק לשירותיה הטובים של מערכת המשפט, ובית המשפט העליון בראשה, אם ברצונם אכן באמת למשול.



ד"ר אורית רוזין היא מרצה וחוקרת המתמחה בהיסטוריה של ישראל בשנות ה-50 וה-60