יו"ר תאגיד גרנות: "איפה כתוב שקיבוצניק צריך להיות עני, מסכן ויושב על הגבול?"

בראש השנה האחרון חילק תאגיד גרנות כשי לחבריו את "הביתה", ספרו של אסף ענברי. ענברי, בן קיבוץ אפיקים, סוקר בדחיסות ובתמציתיות מרתקת את השינויים שעבר הקיבוץ מהקמתו. הספר נחתם בתיאור ענייני ומצמרר של ההפרטה, הכולל את המשפט: "הדשאים שמרחיבי הדירות עוד לא הפקיעו ושמובילי הרהיטים של התושבים עוד לא רמסו, היו ירוקים כמו לפני ההפרטה". איציק בדר, יו"ר תאגיד גרנות, עדיין שומר כמה עותקים של הספר במשרדו. כשהשיחה גולשת לשאלות הנוגעות לעתידו של הקיבוץ, הוא שולף עותק אחד ושולח אותנו לקרוא. לא, אין לו ספקות. ברור לו כי הקיבוץ צריך להמשיך ולהתקיים. "גם לי היה קשה לקבל את השינויים החלים בקיבוץ, אבל אתה מוכרח להבין שהעולם משתנה. וכשאתה מבין את זה אתה אומר 'אוקיי. לא צריך להסתכל על זה כעל אסון. אמצא את ההזדמנויות'. אני חושב שהקיבוץ המשתנה - או אם תרצו, המודרני - מתאים יותר לחברים ולעולם כיום". האופטימיות שלו מתבטאת גם במכתב שצורף לכל עותק, בו כתב: "אני משוכנע שהפרקים שנכתבים כיום במעשינו לא יהיו פחותים מהפרקים שנכתבו בעבר".



בדר מנהל את אחד הארגונים הקיבוציים הגדולים והחזקים ביותר, תאגיד גרנות, כבר 15 שנה. בגרנות חברים כמה מהקיבוצים החזקים והעשירים בישראל, ביניהם שפיים, יקום וגם הקיבוץ של בדר, גבעת חיים מאוחד. התאגיד הוקם ב-1943 כארגון קניות. הוא כולל 20 מפעלים ותאגידים שבבעלותם של 41 קיבוצים ומושבים במישור החוף, והמחזור השנתי שלו מגיע לכ-3 מיליארד שקל. גרנות נמנה עם 100 הקואופרטיבים הגדולים בעולם.



כיו"ר גרנות, יושב בדר בדירקטוריונים של דור אלון, של רבוע כחול ושל שלל חברות נוספות. כשאנחנו נכנסים למשרדו, הוא בדיוק מתייק את החוזה שחתם עם דודי ויסמן, מנכ"ל אלון, לניהול משותף של החברה ל-15 שנים נוספות. למה 15? כי אחרי שאפריקה ישראל יצאה מהשותפות, בדר רצה להבטיח שעל אף מיעוט המניות של גרנות לעומת חלקן של השותפות של דודי ויסמן ושל עו"ד שרגא בירן, כוחם של הקיבוצים לא ייפגע. בדר רצה לערוך הסכם שאינו תחום בזמן. עורך דינו הסביר כי אלה הסכמים גרועים.



יש עוד ארגוני קניות קיבוציים גדולים, אבל במהלך השנים תפס בדר מעמד מוביל בתקשורת - לא מעט גם בגלל מהלכים קולניים שהוביל, למשל בניסיון להביא לכך שנציגי תנועת ההתיישבות ירכשו את תנובה יחד עם מאיר שמיר - שבמקרה או לא במקרה, הוא בן דודו של בדר. ייתכן שהבולטות של בדר נובעת מהמעורבות בפריגת, בדור אלון וברבוע כחול ומהעובדה שהוא אחד מהאנשים המכהנים בהכי הרבה דירקטוריונים בישראל.



הוא נחשב לאיש עסקים הגון וענייני. הנכסים העיקריים שלו הם אמינות, חלקו בהבראת קיבוץ גבעת חיים מאוחד במשבר הקיבוצים הגדול של שנות ה-80 במאה הקודמת, והצלחתו להקים מערכת כלכלית איתנה פיננסית כמו קבוצת גרנות. בדרך להשגת מטרותיו הוא אינו חושש מכניסה לעימותים. כך, למשל, בדר לא חשש להתעמת ישירות עם אריק רייכמן, המנכ"ל הקודם של תנובה, הן על רקע סוגיות בניהול השוטף של החברה, ובעיקר על רקע התהליך הלא שקוף והבעייתי של מכירת תנובה לאייפקס, שהסתיים בינואר 2008. הניסיון של בדר להכשיל את המכירה, פרויקט הדגל של זהבית כהן כמנכ"לית אייפקס, טמן את זרעי המתיחות שלא שככה מאז בינו לבין כהן.



בדר עצמו בוחר פעמים רבות לדבר כנציג הקיבוצים. לעתים, כמו בשאלות סביב רכישת תנובה, הוא מציג דעה המנוגדת למזכירי התנועות הקיבוציות. בעוד בדר קרא לקיבוצים שלא למכור את מלוא החזקותיהם בתנובה, מזכירי התנועות דווקא צידדו במכירה. כיום, לאחר שהקיבוצים הגיעו להחזקה של כ-23% בחברה ורואים בכך ברכה, מבטל בדר את שאלת הוויכוח ואומר כי נכון היה שארגוני הקניות הם שיובילו את הרכישות.



בעת רכישת תנובה, כמו באירועים אחרים, בדר לא ממש שקל מלים. הוא איש שנוטה לומר את שעל לבו בלי מסננים, באופן ישיר, עד כי השומע שואל עצמו לעתים אם לא מדובר באמירה ישירה מדי. בדר לא רואה בכך בעיה. האם כבן קיבוץ שילדיו גדלו בו, ומגדלים בו נכדים, הוא שילם על כך מחיר? הוא לא סבור כך. "בקיבוץ יש גם אנשים שלא אוהבים אותי, וזה בסדר. בדרך כלל זכיתי לקונסנזוס רחב, אבל לא כולם חייבים לאהוב אותי", הוא אומר. יש בתנועה הקיבוצית מי שיקראו לו מגלומן, אבל גם הם מודים כי לבדר יש קבלות. לטענות כי הוא מולך מאחר שאין לו בעלים, הוא משיב כי מדי כשלוש שנים עומדת הנהגתו למבחן והוא נבחר מחדש. הקיבוצים, הוא מסביר, הבינו כבר מזמן כי לרוטציה הכפויה בתפקידי הניהול היה מחיר וכי יש יתרון להמשכיות.



הוא איש צנום. לבושו נטול מותגים המצהירים על עלותם, אבל הוא נוסע ברכב שטח מסוג סובארו פורסטר. כששואלים אותו בהתרסה על העובדה שהוא מתנייד בסמל סטטוס, הוא צוחק ואומר: "סמל סטטוס?! זה הרכב היחיד שלא נהרס בנסיעה בשדות". הדיון על כסף מצחיק את בדר. כך גם השאלה אם היה רוצה להיות ברשימת "החתולים השמנים", כלומר מקבלי המשכורות הגבוהות במשק. "אני לא רוצה להיות חתול - לא רזה ולא שמן", הוא עונה בחיוך ממזרי. "זה לא המגרש שלי. אף פעם לא חשבתי על עצמי ככזה שמגיעה לו משכורת עתק. אני גם לא בטוח שמשכורות העתק אכן מגיעות לאלה המקבלים אותן. אני מנהל את העסקים בשם שולחי. הם מנהלים את העסקים שלהם - בעצם, לא תמיד שלהם. בכל מקרה, אני יודע עד כמה קשה להרוויח שקל".



כששואלים אותו אם הוא סוציאליסט, הוא עונה בבטחה "כן". אחר כך הוא גולש להסבר מורכב יותר. "מיהו סוציאליסט ומיהו קפיטליסט במונחים של 2010? הרי שופטים סוציאליזם בהתאם למה שהיה מקובל בתחילת המאה הקודמת. כיום אף ברור שהקפיטליזם שאיפיין את העשורים האחרונים חייב להשתנות. צריכה להיבנות סינתזה ומערכת מאוזנת חדשה, שתצליח לשלב בין מערכת חברתית לעסקית".



הוא גאה בעבודתו. הוא לוקח אותנו למסע בין מטעי האבוקדו, המושקים ברובם במים מושבים (מים שעברו תהליך טיהור והוחזרו לשימוש) ובמאגר החדש של קיבוץ מעיין צבי, שבו שטים שקנאים הנחים מנדידתם. הכל שייך לקיבוצים והוקם בסיוע מימוני של גרנות. גרנות הוא מלווה גדול למדי. בין השקעותיו: 70-80 מיליון שקל בנטיעה ובחידוש של מטעי האבוקדו בשטחי המועצה בסיוע של גרנות; כ-50 מיליון שקל שקיבלו יישובים כדי להתאים את הרפתות לרפורמה במשק החלב, 30-40 מיליון שקל להסדרים עבור קיבוצים בקשיים, 250 מיליון שקל לרכישת חלקה של גרנות בתנובה ועשרות מיליוני שקלים בפיתוח עסקים חדשים, כמו החברה שבנתה את מאגר המים שלצדו אנחנו נמצאים.



"התחלנו כשראינו שהיישובים לא יחדשו מטעים, בגלל המצוקה הכלכלית וחנק האשראי של הבנקים", אומר בדר. "ראינו בזה חלק מהתפקיד שלנו. ראינו שאם אנחנו לא עושים זאת, כל מיני אנשים באים בהצעות אחרות לשימוש בקרקע. משרד החקלאות איפשר לנו לעשות זאת באמצעות חוק ההתיישבות".



אולי מדובר פשוט בהשקעות בעלות סיכון ללווים מסוכנים, שלא היו זוכים למימון של הבנקים?



"התשואה על השקעה בחקלאות נמוכה באופן יחסי. לא סתם יש בעולם בנקים שמתמחים בתחום. מאחר שאין תמיכה ואין ליווי רגולטורי, החקלאים הקטנים במצוקה. שלחו מושבים לחבל תענך. נתנו להם קצת קרקע ולולים. אחר כך החליטה המדינה שהיא מבטלת את השיטה של מכסות ייצור כי רוצים תחרות - אבל אי אפשר להתחרות כשיש רק 40 דונם, בשל עלויות ההשקעה הקבועה המתפזרת על שטח קטן מדי. המדינה פשוט הסירה את האחריות שיש לה כלפי החקלאים האלה. כשהם מנסים להתפרנס הם נהפכים לאויבי המדינה, כי הם מנצלים את הלול שננטש ועוברים על החוק בגלל שימוש חורג. אבל תראו איך אנחנו בונים עם ההלוואות שנתנו. איך אנחנו מתייחסים לסיכון. כל אילי ההון שהתבוננו בהם בסגידה, לקחו מהציבור כסף והימרו עליו. אנחנו בונים לאט כיום, ואין לנו מה להתבייש בתוצאות העסקיות שלנו".







נטעתם המון עצי אבוקדו. מאיפה יש לכם מים להשקות את המטעים האלה?



"הבון-טון הוא לתקוף את החקלאות ואת החקלאים. 70%-80% אחוז מהמים במשקי גרנות הם מים מושבים. בעוד כשלוש שנים יהיו פה ליטרים מיותרים של מים. אנחנו הרי מטפלים במים שהולכים לביוב. ככל שיתפילו יותר מים, יהיו יותר מים שצריך לטפל בהם. השאלה היא עד כמה המדינה תהפוך את הטיפול לכדאי. בכלל, התנהלות המדינה בשאלת המים היא לא אפשרית. זה מתחיל במה שנראה הכי טריוויאלי - יושבת ועדה בכנסת ומחליטה לשנות את מחיר המים".



אבל ככה עושים גם למשקי הבית. ראה את הצעקה שקמה על מס הבצורת ועכשיו של העלאת תעריפי המים ב-25%.



"בניגוד לבתים פרטיים, בהתיישבות החקלאית המים הם אמצעי ייצור. אי אפשר להתפרנס מחקלאות כשמחיר המים מוכפל".



אתם נמצאים בתחום הלא נכון. לפי התנהלות מדינת ישראל, קובעי המדיניות החליטו שהחקלאות כבר אינה חשובה כבעבר - היא תופסת קרקעות וגוזלת מים - ואתה נאבק לשמר ענף שכבר אין בו צורך.



"אם מדינת ישראל מחליטה שהיא לא רוצה חקלאות, אנחנו באים ואומרים שחקלאות היא שורש של עם ושורש של מדינה. זאת לא רק פרנסה. זאת ריאה ירוקה. זה ייצור מזון, שהוא שאלה ביטחונית. אני גם לא חושב שהמדינה החליטה שהיא לא רוצה חקלאים. היא רק לקחה להם פה קצת ושם קצת, ואמרה: 'שיסתדרו' - וכשהם מסתדרים, כולם עטים עליהם".



כשבדר אומר "עטים עליהם", הוא מתכוון בעיקר למינהל מקרקעי ישראל. לבדר בטן מלאה על התנהלות המינהל בשאלת קרקעות הקיבוצים. "מערכת היחסים בין הקיבוץ למינהל היא בלתי אפשרית. הקיבוץ הוא לא בר רשות ולא בר זכות בנחלה שלו. המינהל מעכב במשך שנים חידוש של חוזים ארוכי טווח עם הקיבוצים. מפעם לפעם, המינהל מחליט באופן חד צדדי על שינוי הסכמים. ההסכמים שנחתמו עם הקיבוצים הם ברובם מלפני קום המדינה. מערכת היחסים והפרנסה התאימו להקמת המדינה. הקיבוצים ראו עצמם בהזדהות מלאה עם המדינה, ולא עלה על דעתם שהמדינה תצא נגדם. חלק מהקיבוצים העבירו קרקעות פרטיות לקק"ל ומשם למינהל. לדוגמה, כפר גליקסון העביר קרקעות שהשתייכו לברון אדמונד דה רוטשילד באותה תקופה, ובגבעת עדה רשמו את הקרקעות על שמם של אנשים פרטיים".



אבל אתם יושבים על קרקעות יקרות שיכולות לשמש להגדלת ערים ויישובים אחרים. למה שדווקא אתם תיהנו מקרקעות שניתנו לצורך שימוש חקלאי?



"אף פעם לא אמרנו 'שלא יגדילו את תל אביב'. אין בלבי על רעננה, על כפר סבא או על נתניה. הוויכוח הוא על מה מגיע לנו אם אנחנו מחזירים קרקעות למדינה. רוצים לתת לנו פיצוי חקלאי - ואנחנו אומרים, 'בואו נדבר על זכויות'. את מדינת ישראל מנהלים פקידים שנעזרים במשפטנים. תפישת הפקידות במקומות רבים היא שהאזרח הוא בעצם גנב, ושתפקיד הפקיד להגן על הכלל".



את הסממן ואת הבעיה בדר מוצא בבג"ץ שהגישה תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית. ב-2002 עתרה הקשת המזרחית לבג"ץ בנוגע להחלטות שהתקבלו במינהל מקרקעי ישראל בשנות ה-90. החלטות אלה התירו למושבים ולקיבוצים להפריט אדמות ולשנות את ייעודן החקלאי למסחר, לתעשייה, למגורים ולתיירות. בעתירתה טענה הקשת המזרחית כי החלטות אלה מעדיפות שלא כדין את המגזר החקלאי, ומנציחות לדורות את הפערים בין בעלי הקרקעות, יהודים אשכנזים המהווים לא יותר מ-5% מאזרחי המדינה, לבין האוכלוסיות החלשות, יהודים מזרחים תושבי עיירות הפיתוח ושכונות העוני. בעקבות עתירת הקשת המזרחית, ביטל בג"ץ את החלטות מינהל מקרקעי ישראל מ-1995 (החלטות 737, 727, 717), בנוגע לפיצויים שיינתנו לקיבוצים ולמושבים על מכירת קרקעות חקלאיות שהוסבו לבנייה.







קרקעות אלה הן אדמות שקיבוצים ומושבים קיבלו מהמדינה בחכירה לצורך שימוש חקלאי, לאחר שהופקעו מהאוכלוסיה הערבית אחרי הקמת המדינה ב-1948. החלטת בג"ץ קבעה כי מינהל מקרקעי ישראל מוסמך לקבל החלטות חדשות במקום אלה שבוטלו, וכי על הכנסת להסדיר את העקרונות שעל פיהם יתקבלו החלטות אלו. "בבג"ץ הקשת המזרחית, בג"ץ הוציאו פסיקה שבינה לבין משפט אין כלום. הפסיקה אומרת שההטבות שניתנו לקיבוצים על ידי הממשלה בתקופת ממשלתו של יצחק רבין, אינן מידתיות ואינן עומדות בצדק חלוקתי. ההחלטות שבוטלו נתנו לחקלאים אפשרות ליהנות מאחוז מסוים מכל פרויקט. בג"ץ קבע כי יש לעשות צדק חלוקתי, אבל לא קבע מהו הצדק. אז לא מצליחים לקבל החלטות והמינהל מנצל כל חריץ וסדק כדי להתעמר בחברי הקיבוץ", אומר בדר.



למה הכוונה?



"אם מכרת במרכול ארטיק למישהו שאינו חבר קיבוץ - זה שימוש חורג, כי עסקת במסחר ולא בעבודה חקלאית. השכרת חדר? עשית שימוש חורג, כי אתה עוסק בנדל"ן ולא בעבודה חקלאית. הרפורמה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאני מסכים עמה, נועדה לנתק את החיכוך בין האזרח למינהל. גם אני בעד פחות חיכוך עם הרגולציה. סגירת מרפסת זה כאין וכאפס לעומת החיכוך שיש לקיבוצים עם המינהל. אנחנו רק רצינו את זכות היזמות. זה אומר שזכותנו ליזום ללא מכרז, ושעלינו לשלם את עלות הקרקע לפי הערכת שמאי.



"יש טענה שלפיה הקרקעות שאנחנו מחזיקים בהן הן קרקעות לא מהוונות (כלומר שלא שולם מראש מלוא הסכום על חכירתן, ס"ק, י"ג) - זה מופרך, כי שילמנו דמי חכירה בשבילן, ואם היינו צריכים לשלם 3.75% משווי הקרקע, כפי שהיה במקומות אחרים, היינו נפטרים מהמינהל. אבל הוא מבקש יותר מ-30%. אנחנו רוצים לקבל זכויות שמגיעות לנו בגלל היותנו המחזיקים בנכס יותר מ-50 שנה. לא באים למי שקיבלו בגרושים בתים בצהלה או ברמת החי"ל לאחר מלחמת השחרור, ומבקשים שיחזירו את הכסף כי הקרקע שעליה הם יושבים שווה מיליונים כיום".



שלא בטובת הקיבוצים, שאלת עתיד הקרקעות שלהם מייצרת רייטינג ומעוררת עניין. רק לפני שבועיים שוב הקדישה לעניין חברת החדשות של ערוץ 2 כתבה בשבת. מפעלים לא מורשים נראו על קרקעות של מושבים ותושבי שכונות קהילתיות בקיבוצים הציגו תשלומים שנגבו מהם שלא כחוק. מקומו של נציג הקשת המזרחית לא נפקד גם הוא מהכתבה. למרות הניסיון ליצור כתבה מאוזנת, הטון היה מוכר: המושבים והקיבוצים מנצלים את האדמות שקיבלו מהמינהל לעשיית הון שלא כדין ועל חשבונם של אחרים.



מנקודת מבטם של הקיבוצים, הסיפור נראה שונה מעט. חלקם, בגלל חוסר הבהירות הנוגע לקרקעות ובשל המעורבות של המינהל, מתקשים לקבל כיום אישורים להרחבה ולבנייה של בתים חדשים. בקיבוצים שבניהם שבים הביתה או שבהם אנשים המעוניינים להיקלט כחברים, מדובר בבעיה מורכבת. גם ההרחבות של הקיבוצים לא נולדו מתוך רצון לעשות הון מהאדמה, אלא מתוך צורך להזרים דם חדש לקיבוצים. הסכומים שנגבו נועדו על פי רוב לתשלום לבנקים, שלהם היתה הקרקע משועבדת.



בדר נחרץ גם בשאלת ההרחבות: "הרחבות השכונות בקיבוצים הן רעה חולה, כי החיבור בין חברי הקיבוצים לאוכלוסיה החדשה צופן הרבה נקודות חיכוך. ייתכן שיש יישובים, בעיקר בפריפריה, שזאת דרכם לשרוד. אבל כיום, לאחר השינויים שעברו הקיבוצים - הפרטה, שכר דיפרנציאלי - הם נהפכו לאטרקטיביים לבנים ולנקלטים", הוא קובע.




לדבריו של בדר, השינויים בקיבוצים משמשים כתירוץ למינהל מקרקעי ישראל כדי למנוע את פיתוחם. "כשאני בא לפקיד במינהל ומבקש שיחתום על אישור, אומרים לי 'זה לא קיבוץ, אני לא חותם, כי אתה עושה שימוש חורג'. אם אני רוצה להקים בית, דורשים ממני להתחייב שלעולם לא ישכירו אותו. נניח שאני אזרח במדינת ישראל ונוסע לעשות פוסט דוקטורט. מותר לי להשכיר את הדירה שלי, לא? אם היינו בונים להשכרה, הייתי יכול להבין את הטענה. אבל אם יש כמה דירות פנויות, אנחנו פושעים כי אנחנו משכירים אותן?"



ממינהל מקרקעי ישראל נמסר בתגובה כי "המינהל מכיר בתרומת המגזר החקלאי למשק ולחברה בישראל. עם זאת, פועל המינהל לוודא שהקרקע המוחכרת ליישובים חקלאיים תשמש למטרות שלשמן הוחכרה. בנוגע להשכרת דירות על ידי הקיבוצים, הדבר מנוגד לחוזי החכירה עם המינהל. קיבוץ המבקש להוסיף דירות עבור החברים, אינו נדרש לשלם למינהל עבור דירות אלה. לפיכך, מקפיד המינהל שבדירות אלה יתגוררו חברי קיבוץ ושהן לא ישמשו כדירות להשכרה לגורמי חוץ".



הטענה היא שדווקא הקיבוצים שאתה מייצג אשמים בשימוש מנקר עיניים בקרקע - שפיים, געש, יקום - כולם קיבוצי נדל"ן. יש בהם יש תור של בנים חוזרים, ואי אפשר להימנע מהמחשבה שזה מפני שגם הם מבינים שיום אחד הם יהיו הבעלים של קרקע יקרה מאוד.



"איפה כתוב שקיבוצניק צריך להיות עני, מסכן ויושב על הגבול? כששפיים הוקם, זה היה גבול. חברים נפלו על הגנת האדמות. אז כיום הפיתוח מאפשר להם להתעשר - זאת מלה גסה? אם בתל אביב למישהו יש אדמה, הוא יכול להתעשר ממנה וזה מובן מאליו. הזכות שלנו היא רק להיות עניים? אנחנו האוכלוסיה היחידה במדינת ישראל שהעבירה כסף מיישובי המרכז ליישובי הפריפריה ומקיבוצים חזקים לקיבוצים עניים, כעזרה הדדית בין החברים.



"מסתכלים על הבנים החוזרים בעין עקומה, כי חושבים שאנחנו צריכים להיות מסכנים. לא, אנחנו לא מסכנים. הבנים לא חוזרים הביתה רק בגלל הנדל"ן. זאת דרך חיים שיש בה ערבות הדדית. שונה מבעבר, אבל קיימת.



יגידו אנשי הקשת המזרחית שהעזרה היתה לפתור תסבוכת כלכלית שאליה נקלעו הקיבוצים ושאותה היה אמור הסדר הקיבוצים לפתור. הם גם יזכירו לך שהקיבוצים הדתיים לא נזקקו להסדר, כך שאולי הבעיה לא היתה מובנית בהתייחסות המדינה לתנועה הקיבוצית.



"אני לא אומר שהקיבוצים היו חפים מטעויות. אבל צריך להבין שכל ההתיישבות הכפרית סבלה מהשינויים במדיניות הממשלה, כמו הסרת המכסות. מה גם שהסדר הקיבוצים היה יותר הסדר הבנקים מהסדר הקיבוצים. אי אפשר היה להפריט את הבנקים בלי ההסדר. במשבר האחרון גילינו שהקיבוצים שלמדו את הלקח מהמשבר של שנות ה-80, עברו את המשבר הנוכחי כמעט ללא פגע. אני לא אוהב את ההתנצחות הזאת, אבל אם תבדקו כמה השקיעה המדינה, ובצדק, בבניית עיירות הפיתוח ובפיתוחן, תראו שזה הרבה יותר מבהתיישבות הכפרית".



כך הולכים השותלים - בדר מבקש לנטוע 50 אלף דונם של עצים כדי להפחית פליטות פחמן



בשבועות האחרונים עובד איציק בדר, יו"ר גרנות, על פרויקט חדש. החזון שלו הוא לנטוע 50 אלף דונם של מטעי אבוקדו ופרדסים במרכז ישראל. 10,000 דונם כבר ניטעו, והוא מבקש לנטוע עוד 40 אלף דונם של מטעים ושל פרדסים ביישובי גרנות.



בדר מנסה לרתום את המדינה, באמצעות משרד החקלאות ובנק ישראל, לתת ערבויות שיאפשרו גיוס כסף למימוש הפרויקט. לדבריו, המדינה רק תרוויח מהפרויקט. הוא מכנה אותו "ישראל ירוקה", ומסביר למה חשוב למדינה לשכפל וליצור ריאה ירוקה, שתעזור בקליטת חלק מהפחמן הדו-חמצני הנפלט לאוויר. "מדברים על כך שחשוב להשקיע בסביבה ולתרום לירידה בפליטות הפחמן. אנחנו מבקשים מהמדינה לתת ערבות ל-50% מהעלות הכוללת של הרחבת הנטיעות, סך של 100 מיליון שקל, וכך לתרום לירידה בפליטות הפחמן. הערבויות יסייעו לנו לגייס את הכסף הנדרש להכפלת מפעל הנטיעות".



בדר ממהר להסביר כי אין מגבלת מים באזור. "כמות המים המושבים תהיה ללא הגבלה. נכון יהיה להפוך את כל מרכז המדינה לריאה ירוקה בעזרת מטעים שיש בהם עצים ירוקי-עד. זה פרויקט בעל חשיבות לאומית. המדינה לא צריכה לעשות דבר. אלה גידולים שמיועדים ליצוא ושיכניסו לקופת המדינה כסף. הכוונה היא להתחיל מיישובי גרנות אבל מי שירצה להצטרף מוזמן".




"המטרה היא קודם כל להרוויח כסף"



כניסתו של איציק בדר, יו"ר גרנות, לתנובה לא לוותה בתופים ובמחולות. עוד לפני המכירה, הוא נתפש כמתנגד לה וגרם אי נחת לאריק רייכמן, שהיה אז מנכ"ל תנובה והוביל את המכירה, ולרוכשת, אייפקס - מה שלא עזר לבניית יחסי אמון בין הצדדים. בדר עצמו משדר כיום שביעות רצון מההחלטה לקנות את המניות. "תפקידי לייצג את הקיבוצים. חשבתי שנכון להכניס שותף שיקבל 51%, אבל שלא נכון למכור הכל. הרעיון של מובילי המכירה והשאיפה של אייפקס היו למכירה של 100%. חשבתי שנכון היה לשמור על החזקות. לאחר תום הדיונים, היתה לנו זכות להחזיק 20%-25%. הגענו ל-23%. גרנות היתה הגורם המאזן ולכן יש לנו 7% בתנובה - וחבל שלא יותר".



"תנובה היא חברה מצוינת, ואני חושב שהמהלך שעשינו לרכישת זכויות בתנובה הוא מהלך נכון שיש לו עתיד", מסכם בדר את עסקת תנובה, שנחתמה בינואר 2008. "בכל סיטואציה עתידית של שינויי בעלות בתנובה, ניקח חלק משמעותי", הוא אומר. בדר, עם מבטח שמיר שבשליטת בן דודו מאיר שמיר, הם הרוכשים הפוטנציאליים של החזקות אייפקס בתנובה, ובאור זה יש לראות את העלייה המתמדת בחלקה של גרנות במניותיה של החברה.



איך אתה יודע שהיא חברה מצוינת? אתם רואים את הדו"חות או לא?



"מהדו"חות שאנחנו רואים, אנחנו יודעים שזאת חברה בעלת פוטנציאל רב".



אז אולי התנועה ההתיישבותית מכרה בזול את הנכס שלה?



"חשבנו שהרכישה של תנובה היתה נכונה לנו. זה לא סותר את העובדה שאני גם חושב שזה היה אקזיט טוב לקיבוצים ולמושבים. ההחלטה של הארגונים הקיבוציים לרכוש מניות בתנובה התגלתה כמהלך נכון. הדיווידנד הראשון כבר החזיר לנו 15% מההשקעה. חלקה של גרנות בדיווידנד היה 40 מיליון שקל. מהנתונים אנחנו מבינים שפוטנציאל הנדל"ן של תנובה ופוטנציאל הפיתוח של תנובה יהפכו את ההשקעה לכדאית יותר".



מה דעתך על כך שההתיישבות עושה כל שביכולתה כדי לממש נכסים?



"יש בזה מידה של צדק. תנועת ההתיישבות הפסידה הרבה מניהול כושל. תנובה היתה נכס שאיש לא חשב שיביא מיליארד דולר".



אבל תנובה רכשה מוצרים מהקיבוצים ומהמושבים. מה חשוב יותר לתנועה: להרוויח כסף או לשמר את היכולת שלה למכור את אמצעי הייצור?



"כשאני מנהל את עסקי גרנות, המטרה היא קודם כל להרוויח כסף".



קצת מפתיע. גרנות מייצג את האינטרסים שלו או את האינטרסים של הקיבוצים החברים בו?



"זאת שאלה מצוינת שצריכה להיבחן כל הזמן, ואין אמת מוחלטת. כשמכרנו את השליטה בחברת המחשבים שלנו, באו המשקים ושאלו מה יהיה עם השירות. אמרתי להם: 'תראו שיבואו ושידאגו ללקוחות'".



"מה שהופך את גרנות לארגון עדכני, זאת העובדה שאנחנו עובדים מול השוק הפתוח. באמבר (מכון התערובת של גרנות, ס"ק, י"ג), 60% מהתוצרת נמכרים למשקים שאינם חברי גרנות. כך גם בעסקי העופות. כל חברה שאנחנו שותפים בה צריכה להתייעל ולעמוד בתחרות. אבל גרנות מייצר הרבה יתרונות ורווחים המיועדים ל-41 היישובים החברים בו. כשהקימו את תנובה ואת גרנות, העולם היה שונה".



אם הכסף מחולק, איך צברתם בגרנות מספיק ממון בשביל כל הרכישות וההשקעות?



"זאת תהיה טעות לאחד את ההון העצמי של התאגידים בגרנות. כל אחד מהם עומד בפני עצמו. גרנות מנצל את המנופים שלו כדי לעשות עסקות כמו עסקת תנובה. הקיבוצים היו יכולים לממש את חלקם, ואנחנו קנינו אותו מחדש. העסקה מומנה ב-70% אשראי וב-30% מההון העצמי. תוך כמה שנים לא רבות, לדעתי, נבנה את הערך של ההחזקה הזאת לשווי של מיליארד שקל בנוסף למה שכבר חולק. תבדקו את כל הפעילות שבינינו - עשינו זאת מבלי שהקיבוצים נדרשו להביא כסף. אנחנו בונים מערכת כלכלית חזקה".



כמה אתם מרוויחים?



"אנחנו חברה פרטית, והבעלים שלנו מרוצים מהתוצאות שלנו".



עוד לפני תנובה, היה בדר שושבין העסקה בין הקיבוצים לבין דודי ויסמן ושרגא בירן. העסקה הולידה את דור אלון, שנהפכה מחברה המספקת דלק זול לקיבוצים לחברת דלק מובילה, הפועלת גם בחו"ל ומחזיקה רשתות קמעוניות שהבולטת בהן היא רבוע כחול. "מי שהוביל את המהלך היה ויסמן. אני תמכתי בו מאוד, על אף הסיכון, והצלחתי לשכנע את הארגונים להצטרף ולתמוך", מספר בדר. "אנחנו נדרשנו רק לתת ביטחונות וראינו את הסיכוי לפריצת דרך וכך היה". ואכן, הארגונים נהנו מהשותפות באלון עד השנה האחרונה.



בשנים האחרונות, חילקה דור אלון דיוודנדים של 630 מיליון שקל. ארגוני הקניות קיבלו 260 מיליון שקל מתוכם. גרנות קיבלה 52 מיליון שקל. השנה האחרונה לא היטיבה עם החברה. בדר מודה בכך. "היה קשה, אבל להערכתי אנחנו מתגברים על הקשיים. לרשת מגה של רבוע כחול יש הרבה מה לומר, והיא תגיד זאת ב-2010. גם התוכניות בדור אלון מעניינות, והקבוצה תשמח להמשיך ולהטביע חותם בשוק. זה עסק. יש תקופות טובות יותר וטובות פחות. יש מערכת מצוינת של קשרים ואמון הדדי בין הקבוצות, ואנחנו רואים בעת הזאת תקופה שתוביל לעליות".