האם התאוששות הדאו ברבע השני מנבאת נסיגה בכשליש משוויו? המדד במבט ארוך טווח (1)

מאת רפי פרסיץ

בסערת התגובות לתנודותיו היומיות והשבועיות של מדד דאו ג'ונס, נשכחת תדיר העובדה שלמדד עתיק זה, המונה 30 מניות תעשייה כבדות, היסטוריה של כ-105 שנים.

להלן נתעלם מתנודות יומיות, ונתמקד:

(1) במגמות ארוכות-טווח, שתחילתן ב-1929. (2) בהשוואת מהלכיו של הדאו ב-1974-1966 למהלכיו ב-2001-1999. (3) באיתותי מחזורים. (4) בהשוואת התנהלותם של מדד סטאנדארד ופורס, המונה 500 מניות נבחרות, ומדד נאסד"ק, המונה כ-4,000 מניות טכנולוגיה ואינטרנט, להתנהלותו של מדד דאו ג'ונס. (5) במודל תנודתי-תאוצתי/תנופתי, האמור לצפות מראש, בתדירות גבוהה יחסית, תנודות משמעותיות במדד דאו ג'ונס.

מגמות ארוכות טווח

בספטמבר 1929 שגב מדד דאו ג'ונס לשיא של 386.1 נקודות (תרשים 1). 34 (מספר-פיבונאצ'י) חודשים אחרי כן, ביולי 1932, שפל לתחתית של 40.5 נקודות: קריסה ב-346 נקודות (כמעט 90%), המקבילה לקריסה ביותר מ-9,000 נקודות בימינו.

34 שנים אחרי כן, בינואר ובפברואר 1966, התנשא הדאו לפסגה של כ-1,000 נקודות. ציר-פסגה זה לא נפרץ (אלא במקצת) כ-16 שנה, עד 1982: בפרק זמן זה, שייט הדאו בטווח שבין כ-1,000 ל-577 נקודות.

34 (שוב, מספר-פיבונאצ'י) שנים אחרי 1966, ב-14 בינואר 2000, המריא הדאו לפסגתו ההיסטורית: 11,752 נקודות.

המספר הקסום, 34, נגלה בחישוב אחר: מספר יממות המסחר (ימים קלנדרים בניכוי ימי חופש) בין ציר השפל, 7,400, שכרה הדאו ב-1 בספטמבר 1998, לפסגת 11,752 נקודות, שאליה העפיל ב-14 בינואר 2000, היה 346.

בין 1974-1966 לימינו

בפרק הזמן בין פברואר 1966 לדצמבר 1974, נע המדד בשלושה גלים גדולים; וכי כל אימת שקרב לרמתו בשלהי 1965, או לשיאו הזמני בפברואר 1966, נסוג לאחור (מהלכו האחרון מטה, הגדול בשלושה, שהסתיים בדצמבר 1974, נגרם על ידי משבר הדלק שפרץ באוקטובר 1973, על רקע מלחמת יום הכיפורים).

כמעט תשע שנים אחרי שקבע את שיא פברואר 66' (באזור 1,000 נקודות), נסוג הדאו, בדצמבר 1974, לציר-שפל של 577 נקודות. זאת, אחרי ניסיונות עלייה אחדים, שהובילוהו לשיא ה-1,000, ואף קצת למעלה ממנו.

אם נשווה את תקופת 1974-1966 ל-2001-2000, ניווכח שמאז היתמר הדאו לשיא של 11,752 נקודות בינואר 2000, ולשיא של 11,497 נקודות בשלהי 1999, נגלים בו סימני דחייה הדומים לאלה שנגלו בו בתקופת 1974-1966: ההתנגדות בולטת מתחת לשיא שנקבע בשלהי-1999 (11,497 נקודות); ועוד יותר, מתחת לשיא-אוגוסט 1999 (11,365 נקודות).

שתי ההסתערויות על רמות אלה ב-12 באפריל וב-6 בספטמבר 2000 נהדפו ברמת 11,365 שנרשמה באוגוסט 1999: מכאן שכל עוד לא יפרוץ מדד דאו ג'ונס את המשוכות לעיל, נבצר להתייחס אליו כאל שוק פרי.

הדאו לעומת מדדי סטאנדרד ופורס ונאסד"ק

בעת האחרונה "מיטיב" מדד דאו להתנהל ממדדי נאסד"ק וסטאנדרד ופורס - שהבקיעו שניהם, בכיוון מטה, את התחתיות שכרו ב-1999 (לא כן הדאו).

כדי שישווה שיעור נסיגתו של הדאו לשיעור נסיגתם של שני המדדים לעיל, שומה עליו לשפול (לפחות) מתחת לקרקעית 9,063 נקודות שכרה ב-1999.

מחזורים מתעתעים

מאז אוגוסט 1999, אפשר להבחין בשתי תופעות-מחזורים חריגות במדד דאו: (1) ב-17 בדצמבר 1999 תפחו מחזורי המסחר במדד דאו ג'ונס ב-10%, ובישרו עלייה במדד דאו, שהתממשה כעבור חודש.

(2) ב-4 בינואר השנה (יממה אחרי הקיצוץ - הראשון בחמישה - בריבית המפתח הדולרית ב-0.5%), זינקו המחזורים בשיעור של 50%.

תהפוכות במחזורים בסדר גודל כזה מאותתות תדיר על היווצרותו של ציר-שפל משמעותי ועל מעבר ממגמת ירידה למגמת עלייה. כך קרה כשהתאושש הדאו מתחתית אוקטובר 1987, מתחתית אוקטובר 1997, ומתחתית אוקטובר 1998.

לשפל-אוקטובר 1987 הקביל גידול ב-100% בהיקף המסחר; ב-1997 וב-1998 הסתכם הגידול בהיקפי המסחר ב-60%. הוא הדין לגבי מהלכי ההתאוששות מתחתיות 1997 ו-1998, שלהם קדמו גידולים ב-34% וב-59% בהיקפי המסחר.

אם אכן יש בהתאוששותו של הדאו ברבע השני של השנה כדי לנבא נסיגה בשיעור של כשליש משוויו, כזו שנרשמה בכמה מהלכי נסיגה בשנות ה-90, עשוי הדאו לצלול לרמת 7,400 (=שפל 1998). השתלשלות כזו תואמת את אירועי שוק הדובים ב-1970 וב-1987.

אך הוגן להדגיש שלא כל עלייה דרמטית בהיקף המסחר היומי מבשרת מהפך משמעותי ממגמת נסיגה למגמת עלייה: העלייה ב-50%, שנרשמה במחזור המסחר ב-25 בנובמבר 1996, היא דוגמה לכך.