טנגו לשוחד

מאת צבי הראל

העונש המרבי על עובד ציבור המקבל השוחד הוא 7 שנות מאסר בפועל. העונש על נותן השוחד הוא מחציתו - 3.5 שנים. מכאן ניתן להבין שבתי המשפט מקלים עם נותני השוחד בהשוואה למקבליו. לעתים, מקלים מדי. הפרופיל הכמעט קבוע של נותן השוחד הוא איש עסקים שמבקש, בתמורה לשוחד, לזכות בהעדפה בגוף ציבורי זה הוא אחר.

התייחסות ראויה לציון לנותני שוחד נכללת בגזר הדין שניתן בשבוע שעבר על ידי בית משפט השלום בירושלים. השופט, שמעון פיינברג, גזר על ליפא גצל שנתיים מאסר בפועל וקנס של 50 אלף שקל.

גצל, בן 48 מרעננה, היה אחראי על מתן חוות דעת והמלצות למינהל מרכז ההשקעות לצורך קבלת כתבי אישור להקמת מבנים תעשייתיים. המשמעות של קבלת כתב אישור היא קבלת מעמד של מפעל מאושר, הנהנה ממענקים והלוואות מכספי המדינה. גצל הורשע ב-5 מקרים של קבלת שוחד מ-5 אנשי עסקים: מיכאל אבן מקרית שמונה, אפרים יונה מירושלים, אליהו קהירי מבאר שבע, אשר ז'נו ויחיאל בנימין מבאר שבע. השניים הודו במסגרת עסקת טיעון, נדונו בעבר לעבודות שירות, והעידו נגד גצל. רק 2 מבין 5 נותני השוחד - אבן ויונה - נדונו למאסר בפועל; אבן ל-6 חודשים ויונה ל-3 חודשים.

התובע במשפט, עו"ד נועם עוזיאל, עמד על חומרת עבירת השוחד. הוא טען כי לכל אורך המשפט היתה תחושה שהפליליות החמורה של ההתנהגות שנחשפה בו לא מובנת מאליה. יש חברות, בעיקר בעולם השלישי, שהשוחד הוא לחם חוקו של האזרח ומתן שוחד נתפס כדבר בלתי חמור, אמר התובע. "החברה הישראלית נמצאת בנקודה מסוכנת. האם פניה להיות חברה מערבית מתוקנת, או שמא חברה של עולם שלישי, בה קונים הכל בתשלומים מתחת לשולחן?" הוסיף.

השופט ציטט כמה אמירות של בית המשפט העליון, בהן נאמר כי "עבירות של בעל הצווארון הלבן, המקפיד על נקיון בגדיו ומזניח נקיון כפיו, חמורה פי כמה מעבירה הנעברת על ידי בור ואביון (...) נטילת שוחד, הפרת אמונים וביצוען של עבירות אחרות הקבועות בדיני העונשין, אשר יסוד של שחיתות (במובן הרחב) טבוע בהן, מסוכנות הן לחברה ולסדרי הממשל (...) הן מפרות את האמון של פרט בפרט, ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור".

השופט מציין כי הדין שחל על מקבל השוחד צריך לחול על נותנו. "אלמלא פעילותם המשחדת", כתב, "לא יכלו פקידי הציבור המושחתים להשלים את ביצוע עבירות לקיחת השוחד. המציאות מראה לנו כי מדובר בדרך כלל בצמד עבירות שמתקיים לגביו הפתגם 'דרושים שניים לטנגו'".

השופט הדגיש כי הפסיקה ייחסה חשיבות לזהותו של יוזם השוחד, כאשר הנטייה של בתי המשפט להחמיר עם היוזם, בין אם מדובר במשחד או במשוחד (עובד הציבור), ולהקל עם הצד שרק הגיב ליוזמה של הצד שכנגד. השופט מזכיר בעניין זה את משפטו של אריה דרעי. השופט קבע כי נסיבה מקלה צריכה להנחות אותו כאשר הנאשם מודה (הנאשמים ג'נו ובנימין הודו). השופט כתב כי בחקירות מעשי שוחד יש קשיים חקירתיים וראייתיים, וקיים אינטרס ציבורי לעודד עברייני שוחד להודות במעשיהם, "כדי לסייע בחשיפת כל התאים הממאירים של מחלת השוחד בגוף הציבורי".

אבן הורשע בכך כי ב-92' וב-96' שילם לגצל 11.65 אלף שקל בסך הכל. קשרי השוחד בינו לבין גצל נמשכו 4 שנים, בהן הגיש אבן בקשות רבות למרכז ההשקעות וזכה לקבל כתבי אישור במיליוני שקלים. לא זו בלבד שאבן שילם לגצל כדי לקדם את בקשותיו, אלא שהוא שכר את שירותיו של גצל כדי לקדם את בקשתו בעניין חברת ישראוולדינג, שלא היתה בתחום טיפולו של גצל במשרד התמ"ס. אבן גם לא הודה במיוחס לו.

השופט מציין כי הגם שגצל לא יזם את תשלום השוחד הראשון, הראיות מלמדות שקשרי השוחד נמשכו במשך שנים, בהסכמה ולשביעות רצון שני הצדדים. "יש בהתנהגותו של אבן ביטוי של כפיות טובה כלפי המדינה, שהעניקה לו ב-92' וב-96' כתבי אישור לקבלת מענקים במיליוני שקלים, שנוצלו לקבלת מענקים בפועל, נוסף על הטבות שקיבל מהמדינה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת".

לצורך השוואה, כתב השופט, גזר בית המשפט העליון מאסר בפועל של 5-3 חודשים, שלא בדרך של עבודות שירות, על משלמי שוחד לפקידי עמידר בניסיון להשיג דיור ציבורי "למען פיקוח נפשות נשיהם וילדיהם". השופט קובע כי בעיניו מעשיו של אבן חמורים יותר ו"אין בנסיבותיו האישיות כדי להצדיק סטייה ממדיניות הענישה הראויה למי שנותן שוחד.

באשר לנותן השוחד, יונה: הוא הורשע במתן שוחד לגצל פעמיים. פעם ב-92' ופעם ב-93'. הוא שילם לגצל סכום כולל של 4,350 שקל. יחסי השוחד בין השניים נמשכו יותר משנה. למרות שלפי עדויותיהם של גצל ויונה היה זה גצל שביקש הלוואה מיונה, בית המשפט לא קיבל את גרסת ההלוואות. לפיכך, קבע השופט, ולאור תפקידו הפעיל של גצל בניסוח הבקשה עבור יונה, לא ברור מי יזם את קשרי השוחד. "גם אם נניח", כתב השופט, "שגצל יזם את תשלום השוחד הראשון, הראיות מצביעות על כך שקשרי השוחד נמשכו, בהסכמה ולשביעות רצון שני הצדדים יותר משנה".

השופט כתב ביחס ליונה: "יש בהתנהגותו של יונה, כמו בזו של אבן, ביטוי של כפיות טובה כלפי המדינה, שהעניקה לו בין השנים 90'-93' כתבי אישור לקבלת מענקים במיליוני שקלים, ונוצלו לקבל המענקים בפועל". התוצאה העונשית: שלושה חודשי מאסר בפועל שלא בעבודות שירות וקנס של 5,000 שקל.

ביחס למשחד הנוסף, קהירי, הסתפק השופט בעונש של 30 ימי מאסר במסגרת עבודות שירות: קהירי הורשע במתן שוחד לגצל בדרך של הענקת טיפול במוסך שלו, בשווי של 1,100 שקל. לדעת השופט, הצביעו הראיות שגצל היה זה שיזם את מתן השוחד, וזאת על ידי מתן הודעה מוקדמת לקהירי בטלפון שהוא מגיע למוסך, ביום שבו תיכנן גצל סיור ביקורת במבנה מאושר של קהירי.

השופט עשה הבדלה בין מקרה זה למקרים של אבן ויונה, מפני שהשוחד התבטא בצורת ויתור על תשלום שהגיע למוסך ולא בתשלום בפועל. השופט אימץ את טענת הסניגור, עו"ד משה ישראל, כי "מתן השוחד נכפה על קהירי יותר מאשר נעשה מתוך רצון".