סכסוכים על אש קטנה: היחסים הטובים בין שלום, פרץ וטירה מונעים השבתה של המגזר הציבורי

מאת חיים ביאור

ביום שלישי השבוע תמה תקופת "השקט התעשייתי" שלה התחייבה ההסתדרות בהסכם השכר הקיבוצי שעליו חתמה עם משרד האוצר בסוף ינואר 2001.

ההסכם, המעניק תוספת שכר של 3.6% לעובדי המגזר הציבורי ומענק חד פעמי בסך 1,250 שקל, הוגדר בפי חותמיו כ"הסכם ביניים לתשלום מקדמה" ולא כהסכם סופי, מכיוון שהוא נחתם בלחץ הבחירות הקרבות לראשות הממשלה, כשכל הצדדים היו

מעוניינים להגיע להישג מיידי: שר האוצר לשעבר, אברהם שוחט, ביקש להרגיע את חזית יחסי העבודה, ולעומתו ביקש יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ, לנצל את התקופה הרגישה כדי לסדר משהו, אפילו חלקי, לעובדים ולגמלאי "הפתק הצהוב".

השיבושים במשק לא פסקו לחלוטין עם חתימת ההסכם. כ-80 אלף עובדי הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות המשיכו בשביתה שלושה שבועות נוספים, מכיוון שמרכז השלטון המקומי עיכב את הצטרפותו להסכם כל עוד משרד האוצר לא הבטיח לו שיפוי על ההוצאה הכרוכה בתשלום תוספת השכר. גם עובדי הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה לא שקטו על השמרים, אך בסך הכל המשק לא זועזע משביתה קשה.

ה-31 ביולי, תאריך היעד לסיום תקופת השקט התעשייתי, חלף. בניגוד לרוח הקרב שההסתדרות המשיכה לשדר מיד לאחר חתימת הסכם הביניים, מטה המאבק, המורכב מראשי האיגודים המקצועיים בניצוחו של יו"ר האגף לאיגוד מקצועי, שלמה שני, אינו מכונס. חדר המצב, מעין חמ"ל שבראשו עומד בנימין גונן, אף הוא אינו נערך לוגיסטית כדי לסייע למאות אלפי עובדי המדינה, החברות הממשלתיות והרשויות המקומיות העתידים לשבות. ברמה הארצית, השקט נשמר.

נכון, העובדה כי 31 ביולי חלף אינה מחייבת את פרץ ושני למהר ולהכריז ב-1 באוגוסט על חידוש סכסוך העבודה במגזר הציבורי, כאילו עמדו עם סטופר ביד. אך ההימנעות של ההסתדרות מלחדש את השיבושים במשק מעניינת, בשל העובדה שהמו"מ על הסכם שכר חדש, שבהסתדרות מכנים "הסכם שכר משלים בעקבות הסכם הביניים", די תקוע. למען האמת, המו"מ בין נציגי האוצר וההסתדרות גם אינו מתנהל באינטנסיוויות, אלא בקצב של פגישה אחת מדי שבועיים, בממוצע. לא יותר.

בפגישה שהתקיימה השבוע בין צוות האוצר בראשות הממונה על השכר, יובל רכלבסקי, לבין צוות ההסתדרות בראשות שני, בהשתתפות המזכ"לים של האיגודים המקצועיים, התגלעו מחלוקות בכל העניינים העיקריים שנדונו:

בעניין השכר - ההסתדרות דורשת תוספת של 2.4%, שתביא את התוספת הכוללת מהסכם הביניים ומההסכם העתידי ל-6%. עמדת רכלבסקי היא "אפס" תוספת שכר, עקב האינפלציה הנמוכה העלולה, לדבריו, להתפרץ אם עובדי המגזר הציבורי יקבלו תוספת ריאלית, וגם עקב העובדה שבשנתיים האחרונות לא פסקה הזחילה הטבעית של השכר עקב קידומים בדרגה ותוספות ותק.

בעניין הגמלאים - חרף העובדה שהגמלאים פורשי המדינה זכו עתה לתוספת של 3.2% לגמלאותיהם, ההסתדרות דורשת שתיקבע נוסחה לעדכון אוטומטי של גמלאות אלה, "כדי שלא ניאלץ בכל פעם להכריז על מאבק בתחום זה", אמרו בהסתדרות. רכלבסקי הבהיר שרק בעוד שנתיים-שלוש יהיה מוכן לדון בכך, ועד אז יש לעקוב אחר רמת הגמלאות, ולהיווכח אם אכן חלה בהן שחיקה.

בעניין תחולת ההסכם - מזכ"ל הסתדרות הפקידים, לאון מורוזובסקי, התלונן בדיון כי עתה, כפי שקרה לאחר חתימת הסכם הביניים בינואר האחרון, מעסיק ציבורי גדול - מרכז השלטון המקומי - מצהיר שלא יצרף את חתימתו להסכם השכר, בנימוק שרבות מהרשויות המקומיות הן גירעוניות ואין ביכולתן לעמוד בנטל התשלום של תוספת השכר, אלא אם יובטח להן שיפוי מקופת המדינה. מורוזובסקי דרש כי האוצר ידאג להצטרפות השלטון המקומי להסכם, אך רכלבסקי הבהיר שהאוצר אינו יכול להתחייב לכך.

בעניין העסקת עובדי חברות כוח אדם במשרדי הממשלה - המדינה היא המעסיק הגדול ביותר של עובדי חברות קבלניות, למרות קיומם של ועדי עובדים חזקים ושל הסכמים קיבוציים במשרדיה. לפי הערכות, רבע עד שליש מכלל העובדים במשרדי הממשלה מועסקים באמצעות חברות כוח אדם, ואינם נמנים עם סגל העובדים הקבוע. בדרך זו עוקפות הנהלות המשרדים את ההגבלות המוטלות עליהן על קליטת עובדים חדשים קבועים. ההסתדרות, שזכתה השבוע לנצחון בבית הדין לעבודה כשקלדניות בית המשפט הוכרו כעובדות מדינה, דורשת שרוב עובדי חברות כוח האדם במשרדי הממשלה יהפכו לאלתר לעובדים מן המניין, שעליהם חל ההסכם הקיבוצי. רכלבסקי לא הבטיח דבר ממשי, אך נאות לנהל מו"מ בעניין עם אנשי ההסתדרות.

אם המחלוקות בין ההסתדרות למשרד האוצר בעינן, מדוע ההסתדרות נוצרת אש? "לקיים שביתה במגזר הציבורי בעיצומו של הקיץ, כשרבים מהעובדים בחופשה, אינו צעד נבון", אומר ראובן גולדברג, מזכ"ל הסתדרות האקדמאים. "ספטמבר מתאים יותר, ואולי בכלל נדחה את המאבק עד לאחר החגים". הוא אומר. זה המקום להזכיר כי כשרצתה בכך ההסתדרות, היא קיימה שביתה כללית גם בעיצומו של הקיץ, כפי שעשתה באמצע יולי 1996.

יש לחפש את הסיבה האמיתית לאי הכרזת סכסוך עבודה כללי במגזר הציבורי ביחסים הלגמרי לא רעים הנרקמים בין שלושת קודקודי המשולש במשק: שר האוצר סילבן שלום, נשיא התעשיינים, עודד טירה, ומזכ"ל ההסתדרות, פרץ. כל אחד מהשלושה זקוק לחברו: שלום חותר לכינונה של עסקת חבילה במשק, עקב ההאטה הפוקדת אותו. לפני שבועיים הוא התקבל בחום על ידי ועדי העובדים והנהגת ההסתדרות כשבא לבית ההסתדרות לשמוע אותם ולנאום בפניהם. והרי אין לשכוח שלמפלגתו של פרץ, "עם אחד", יש שר בממשלה. איזו עמדה ינקוט השר שמואל אביטל במקרה של שביתה במשק?

נשיא התאחדות התעשיינים, עודד טירה, מטפח באחרונה יחסים טובים עם פרץ, כדי שזה לא יאיץ את הליכי החקיקה בעניין העלאת שכר המינימום ל-1,000 דולר, חקיקה שהתעשיינים רואים בה את אסונם. ואילו פרץ זקוק לתיווכו של נשיא התעשיינים כדי שיפעל להרחיק את חברות כוח האדם מהסתדרות עובדים לאומית, שעמה חתמו החברות על הסכם קיבוצי (טירה כבר מילא את חלקו ונזף בראשי החברות על ההסכם שחתמו). אגב, טירה ופרץ חולקים את אותו משרד יחסי ציבור. ובתקופה שבה כולם צריכים את כולם, ההסתדרות לא תמהר