המספרים של תגליות הגז בישראל מדהימים. תגלית הגז בקידוחי תמר ודלית, שהיא כבר ודאית, מגיעה ל-50 מיליארד דולר. הפוטנציאל לגילוי גז נוסף במבנה לוויתן, שעדיין אינו ודאי, מסתכם בעוד 100 מיליארד דולר. ביחד, בהנחה אופטימית שהפוטנציאל בלוויתן אכן יתממש, מדובר בתגלית של 150 מיליארד דולר.
150 מיליארד דולר, כמעט נטו. ההוצאות בגין חיפושי הגז והפקת הגז הן עצומות, בסדרי גודל של מילארדי דולרים, אבל הן בטלות בשישים נוכח הפוטנציאל. גם אם נניח כי היקף ההוצאות יגיע ל-10 מיליארד דולר (וזו הנחה מחמירה), עדיין יישארו יזמי הגז עם תגלית בשווי של 140 מיליארד דולר.
אין ספק, יזמי הגז בישראל - קבוצת דלק בבעלותו של תשובה, חברת נובל האמריקאית, וקבוצת ישראמקו - מסודרים לכל החיים. למעשה, יצחק תשובה, הקבלן מנתניה, נהפך בעקבות התגלית למולטי-מיליארדר. הוא כיום האיש העשיר ביותר בישראל - מקדים בכמה סדרי גודל כל ישראלי אחר.
את המספרים האלה צריך לזכור כשבאים לדון בטענות של יזמי הגז נגד העלאת המיסוי עליהם. הטענות הן בחלקן משפטיות - היזמים כרתו הסכם עם המדינה, ולא ניתן לשנות את ההסכם בדיעבד, ובחלקן ערכיות - משמע, לא הוגן ולא צודק לשנות את כללי המשחק לאחר שיזמי הגז לקחו סיכון עצום, ביצעו השקעות עצומות - והצליחו. לא רק, אלא ששינוי מעין זה הוא בריוני, ויפגע בתדמיתה העסקית של ישראל.
על אף האינסטינקט הפופוליסטי לדחות את הטענות על הסף, חייבים להודות כי בחלק מהן יש ממש. המדינה אכן מנצלת את תגליות הגז כדי לשנות בדיעבד את כללי המשחק. זהו אכן צעד שנוי במחלוקת, שעלול לפגוע בתדמיתה העסקית. בנוסף, כבר כיום גובה ישראל מתגליות הגז מיסוי לא נמוך. על פי הערכות שונות, מדובר ב-30%-40% מההכנסות (כאמור, אין הבדל גדול בין ההכנסות לרווח). זהו שיעור מס גבוה בהרבה ממס חברות רגיל של 25%.
אל תפספס
סיכון קטן - סיכוי קטן
עם זאת, קיימים כמה סייגים לחישוב זה. חלק מהמס הוא מע"מ, אותו המדינה גובה גם מנפט מיובא. לכן, במונחים של מיסוי ספציפי, המדינה כנראה גובה כ-25% מההכנסות לעצמה, בדיוק כמו מס חברות. וזה כשמדובר בגביית מס מנכס שהוא משאב לאומי - שעל פניו כל התמורה ממנו צריכה להגיע למדינה.
על כך צריך להוסיף כי המיסוי בישראל על תגליות נפט וגז עד כה שיקף את הסיכון הגבוה שהיה בענף - כמעט כל קידוחי הנפט שנערכו בישראל במשך 50 שנה נכשלו, וחברות חיפושי הנפט הבינלאומיות חששו לקדוח כאן בשל החרם הפוליטי של מפיקות הנפט הערביות. בשל הסיכון הגבוה, המדינה ניסתה לתמרץ את המשקיעים על ידי הותרת מרבית הרווח בידיהם.
אך משוואת הסיכון-סיכוי השתנתה דרמטית בשנים האחרונות. ישראל הפכה ממדינה ללא נפט למדינה בעלת עתודות גז גדולות מוכחות, וכאשר הסיכון קטן - גם הסיכוי קטן. כלומר, התמריץ הכלכלי, לפחות לגבי כל הקידוחים שעדיין לא נעשו , חייב להשתנות.
למעשה, אין כל מניעה שהשינוי הזה יחול גם על קידוחים קיימים. הרי כל שינוי מס שעושה המדינה משפיע בדיעבד. אם, למשל, יבוטל הפטור ממע"מ באילת, התוצאה היא שכל העסקים בעיר, שחלקם ביצעו הסתמכו על היתרון היחסי של הגנת הפטור ממע"מ, ייפגעו. האם זה אומר שלמדינה אסור לבטל את הפטור?
לפיכך, אין כל מניעה כי שינוי המיסוי יחול על קידוחים קיימים. במיסוי הנוכחי כיום, יזמי הגז, בעיקר נובל ודלק, אמורים לקבל הכנסות נטו של 80-90 מיליארד דולר, והמדינה תקבל 50-60 מיליארד דולר. כאמור, חלק מההכנסות המדינה היה מגיע לה בכל מקרה (מע"מ על נפט מיובא). גם אם ניקח בחשבון כי ההכנסות ייפרסו על פני עשרות שנים, עדיין מדובר באוצר בלום.
גם אם המדינה תשנה את החלוקה עם היזמים ל-70 מיליארד דולר לכל צד, יהיה קשה לראות בכך הצדקה לטענות של קיפוח. 70 מיליארד דולר הם עדיין עושר מסחרר. יזמי הגז באמת מסודרים לכל החיים. לא יקרה דבר אם חלוקת העושר, בינם ובין המדינה, תהיה מעט יותר שוויונית.