גם רפורמת בכר התחילה ביצחק רבין

יום השנה להירצחו של ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, מציף כל פעם מחדש שורה של דיונים תיאורטיים. רובם מתרכזים בשאלת ה"מה היה קורה אילו" בזירה המדינית, ביטחונית, פוליטית. נדמה שזירה אחת, לא פחות חשובה, נזנחת - הזירה הכלכלית. מדי שנה, אומנם במינונים שהולכים ופוחתים, אנו נתקפים ביצר הברור להלל ולשבח כל מהלך שקשור במשטר רבין - סינדרום "רבין הקדוש". למרות המודעות לתופעה, לא יהיה מוגזם לומר כי מדיניותו הכלכלית של רבין זרעה את הזרעים הראשונים לחלק ניכר מהאירועים הכלכליים הגדולים ביותר שאנו חווים בישראל בשנים האחרונות: כניסת המשקיעים הזרים, פתיחת השווקים וקידום ערכי התחרות והשוק החופשי ורפורמות שמשכללות ומקדמות.

על פני הרצף ההיסטורי של כלכלת השוק המודרנית בישראל, מסמל יצחק רבין את יציאתה של מדינת ישראל מימי הביניים של מדיניות הייצוב. אלו הגיעו בעקבות הקטסטרופות הכלכליות שהתרחשו בעידן הרנסנס הכלכלי של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80. את היציאה מהקיפאון הכלכלי שנכפה במידה רבה על ידי תוכנית הייצוב, שהיתה צורך שעה, ניתן לאפיין ב-3 צמתים מרכזיים: התחלה מחודשת של השקעה בתשתיות מקומיות, קידום המבנה המוניטרי והפיסקלי ועידוד היעילות והתחרותיות שלו. החל מימיו הראשונים של יצחק רבין בתפקיד, עשתה מדינת ישראל את הצעדים הראשונים והכול כך חשובים בכל אחד מהצמתים הללו.

כך, בכל הקשור לתחרותיות והתייעלות, הוסרו בפני היבואנים המקומיים חסמי הכניסה. מן המפה הכלכלית נעלמו מונחים כמו רישיונות ומכסות יבוא, תעריפי מגן וסבסוד מקומי. לא עוד התערבות של השלטון שממליך יבואנים. יתרה מזאת, פתיחת שוק הסחורות והשירותים המקומי לתחרות מבחוץ חשפה את החברות הישראליות לנורמות ודפוסי עבודה גלובליים, שנראים היום כמובנים מאליהם. לגבי המדיניות המוניטרית הוחלט על האצת ניודו של השקל, והיום המחשבה שאיזה שהוא פקיד יקבע את גובה המטבע או יחליט על יחסי שערים שונים ליצואנים או יבואנים מועדפים - נראית יותר מהזויה. ניוד המטבע סימן את האות הראשון למשקיעים הזרים. אלו לא מסתפקים רק בתשואה נומינלית עדיפה, אלא רוצים שהממשל המקומי יבטיח להם שכשהם ירצו להוציא את הכסף מישראל וימירו אותו לדולרים, הרווחים לא ייעלמו כבדרך פלא בגלל תיסוף מוזר ופתאומי.

נכון, אי אפשר להתעלם מתהליכים בינלאומיים. במקרה או שלא במקרה, ב-92' התקבלה אמנת "מסטריכט", שהכתיבה את כלכלי המשחק הכלכליים לכל המדינות שרוצות להשתתף במשחק הגלובלי. אבל אי אפשר להתעלם מבחירתה של ההנהגה הכלכלית בימיו של רבין לאמץ את כלכלי המשחק והעביר את המסר לכל השחקנים בשוק. אולי דווקא מדיניות קליטת העלייה בימיו, למרות שאינה קשורה באופן ישיר למדיניות הכלכלית, ממחישה את המחשבה ששלטה בכיפה. בניגוד לתוכניות הקליטה שהונהגו עם קום המדינה, החליט ממשל רבין לצייד כל עולה בסל קליטה ולאפשר לו להשתלב באופן חופשי. לא עוד עיירות פיתוח, לא עוד ישובי ספר. כל אדם ימצא את מקומו לפי קישוריו ולפי רצונותיו - ירצה יתגורר במרכז הארץ, ירצה יעבור לאזורי הירק בצפון או למדבריות היבשות בדרום. משהו אמר ניוד חופשי?

על רקע ההתרחשויות האחרונות בשוק הפיננסי, קשה להתעלם מההקשר של ההחלטה של ממשלת רבין במאי 1993 להורות בשם התחרותיות ל-3 הבנקים הגדולים - הפועלים, לאומי ודיסקונט - למכור את האחזקות שלהם בבנקים הקטנים אוצר החייל, איגוד ומרכנטיל בהתאמה. זו היתה הפעם הראשונה בה הורתה הממשלה על מכירת נכס בנקאי בשם התחרות. לימים היא תורה להם למכור את האחזקות הריאליות, וקצת יותר מעשור לאחר מכן תורה להם למכור גם את הקופות הגמל והקרנות.

בזיכרוני הפרטי, יחקק יצחק רבין כשהוא מקריא בחן הגמלוני שלו מתוך "שיר לשלום" את השורה האלמותית: "אל תאמרו יום יבוא - הביאו את היום". קצת יותר מעשור לאחר שנרצח, והותיר בנו צלקת מכוערת, אנחנו מתקדמים בצעדי ענק. רפורמת בכר, רפורמת הניוד, הרפורמה בפנסיה, במיסוי, במימון המוניציפלי, בכרטיסי האשראי ועוד רבות אחרות. אם יש כזה דבר מורשת רבין, ואם נותר ממנה משהו, אז היא נמצאת בעולם הכלכלי שבשנים האחרונות לא רק מדבר, אלה גם "מביא את היום".