הבנק לא אשם

מאת צבי הראל

ביולי 1997 היו לעורכי דין לא מעטים, המתמחים בתביעות נגד בנקים, עדנה: שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ד"ר דרורה פלפל, הוציאה מתחת ידה פסק דין נוקב למדי נגד בנק הפועלים .

השופטת פלפל קיבלה חלקית את תביעת מנהליה של חברת פרחי שירותי מזון (שעסקה במתן שירותי מזון לבנק), בני הזוג ריטה וניסים פרחי, ושל המפרק שמונה לחברה, עו"ד רפאל רב-חן. השופטת קבעה כי התנהגות הבנק היתה בין הגורמים לקריסת החברה - ולכן חייבה אותו בסכום כולל של 830 אלף שקל (שווי החברה הוערך ב-1.66 מיליון שקל).

כמו כן, חייבה השופטת את הבנק בהוצאות משפט בסך 90 אלף שקל. השופטת לא קיבלה את מלוא התביעה בגלל דרך ניהול החברה בידי אחד משני מנהליה, ניסים פרחי. האירועים המוזכרים בפסק הדין התרחשו ב-1990.

בבנק הפועלים מעריכים כי בערכים כספיים של היום מדובר בחיובים כספיים הנאמדים ב-3.5 מיליון שקל. ואולם לא רק החיוב הכספי הפריע לבנק הפועלים, אלא ההלכה המשפטית שקבעה באופן תקדימי כי על בנק חלה חובת אמון מוגברת לא רק כלפי לקוח - אלא גם כלפי ספק ונותן שירותים לבנק. הבנק סבר כי יהיה לו קשה לפעול בעתיד עם קביעה כה גורפת, ולפיכך החליט להגיש ערעור לבית המשפט העליון. במקביל, הועבר הטיפול בתביעה למשרד חיצוני, לעו"ד יואב לוינסון מתל אביב.

לפני עשרה ימים קיבל בית המשפט העליון את ערעור הבנק. פסק הדין נכתב על ידי השופט יעקב טירקל, שלקביעותיו הצטרפו השופטים שלמה לוין ודליה דורנר. בפסק הדין קבע השופט, בין השאר, כי "בית המשפט המחוזי לא דן כלל בשאלה אם הוכח קשר סיבתי" בין התנהגות הבנק לקריסת החברה.

בפברואר 1990 הודיע הבנק בכתב לחברה, 60 יום מראש כלשון החוזה בין הצדדים, על הפסקת ההתקשרות ביניהם. הבנק נקט בפעולה זו לאחר שהתברר לו כי על כספים המגיעים לחברה ממנו, מוטלים צווי עיקול רבים. בין הנושים של החברה, שחובותיה הסתכמו במאות אלפי שקלים, היה יעקב פירסט. לבנק התברר כי הוא נגרר, בעל כורחו, למערבולת של התדיינויות שיפוטיות, הן בבתי המשפט והן בלשכת ההוצאה לפועל. בנוסף, טען הבנק כי מנהלי החברה העבירו את זכויותיהם, בניגוד להתחייבותם החוזית, לצד שלישי.

החברה פנתה לבית משפט השלום בתל אביב כדי לבטל את ניתוק ההתקשרות. בית המשפט קבע כי הביטול היה כדין ובהתאם לזכותו של הבנק. בית המשפט קבע עוד כי "בשל כל מיני סיבות, שלא אכנס לפרטיהן, אין המשיב (הבנק) רוצה בשירותי המבקשת (החברה). באותו סעיף (בחוזה בין הצדדים, צ"ה) נאמר כי ההתקשרות היא זמנית וכל אחד מהצדדים רשאי לבטלה, וכי לא תישמע טענה מפי אף צד בדבר ציפיותו להתמשכות החוזה לתקופה נוספת או בדבר נזק שנגרם כתוצאה מביטול ההתקשרות".

באוקטובר 1990 הגישו החברה ומנהליה תביעה נגד הבנק לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבה הם ביקשו לחייב את הבנק לפצותם עבור נזקים שנגרמן להם "בגין קריסת החברה ותשתיתה". לטענת מנהלי החברה, גרם הבנק לכך שבני הזוג לא יוכלו לפרוע את חובותיהם לרשויות מס הכנסה והביטוח הלאומי. כחצי שנה לאחר מכן, באפריל 1991, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי צו לפירוק החברה. לתפקיד המפרק מונה עו"ד רב-חן.

המפרק העלה נגד הבנק כמה טענות, בהן עיכוב כספים שלא כדין והחזרת צ'קים. לטענת המפרק, עיכב הבנק כספים כאשר פנה להוצאה לפועל כדי לקבל הוראות איך לנהוג בעיקול, שהוטל לבקשת פירסט. עוד טען המפרק כי הבנק העביר לחשבון החברה כספים, בניגוד לדרישתו של ניסים פרחי להעביר את הכספים במישרין לידיו בצ'ק בנקאי לפקודת החברה. השופטת פלפל קבעה, בין השאר, כי הפנייה להוצאה לפועל בבקשה לקבל הוראות, לא היתה אלא ניסיון "להתקשט בעלה תאנה של 'כיסוי מעין משפטי' בדיעבד".

השופט טירקל קבע בפתח ממצאיו כי צדק הבנק בכך שפנה להוצאה לפועל בבקשה לקבל הוראות בדבר העיקול. השופט טירקל קבע כי הבנק עשה זאת מכוח ההסכם בין הצדדים, שבו נאמר כי "בכל מקרה לא יהיו לנו טענות ותביעות נגדכם אם תפעלו על פי הוראות הרשות המעקלת".

בעניין החזרת הצ'קים על ידי הבנק, שבו סברה השופטת פלפל כי הבנק התרשל, אמר השופט טירקל: "נוטה אנוכי לדעה כי צדק במסקנתו בית המשפט המחוזי, ואולם אין להתעלם מכך שלפי הראיות היה סכומם הכולל של הצ'קים שהוחזרו 1,082 שקל בלבד. קשה לקבל את הטענה כי החזרת צ'קים בסכום כה פעוט עירערה את מצבה של החברה, כפי שטוענים המשיבים (מנהלי החברה)".

טרוניה נוספת שהעלה המפרק היתה כי הבנק העביר את הסכום המעוכב, כולל סכומים נוספים, לחשבונה של החברה באחד מסניפיו - בניגוד לבקשתו של ניסים פרחי להעבירם לידיו. בהקשר זה אמר השופט טירקל כי, "גם כאן מסופקני אם היה בכך לערער את מצבה של החברה".

השופט חזר וקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו של הבנק להתמוטטות החברה. לדעתו, די בכך כדי לקבל את ערעור הבנק ולבטל את חיובו לפצות את החברה. השופט מדגיש כי השופטת פלפל לא דנה כלל בשאלה אם הוכח הקשר הסיבתי והסתפקה בקביעה הבאה: "אילו היה הקשר עם הבנק מסתיים בצורה מסודרת, סביר להניח שהחברה היתה יכולה להתקיים ולנהל מזנונים במקומות אחרים".

השופט העיר כי המשפט שכתבה פלפל: "אילו היה הקשר עם הבנק מסתיים בצורה מסודרת" - אינו נהיר די צורכו. השופט הוסיף כי הבנק הודיע לחברה על הפסקת ההתקשרות 60 יום מראש, לפי ההוראה המפורשת בחוזה. "בעשותו כך פעל הבנק כדת וכדין ואין לבוא עליו בטרוניה בשל כך", כתב טירקל.

השופט משתית את מסקנותיו גם על סמך דבריו של ניסים פרחי, שאמר בעדותו כי היה נתון בחובות מעיקים. השופט ערך סיכום חשבונאי וקבע כי הסכומים הנטענים, שהוא לא קובע כי הבנק פעל לגבי כולם שלא כדין, מסתכמים ב-54 אלף שקל בלבד. נגד נתון זה, כתב השופט, עומד ערך החברה שנאמד ב-1.66 מיליון שקל. "אין זה מתקבל על הדעת ומכל מקום לא הוכח כי פעולותיו של הבנק, שזה היה היקפן, ורק הן (54 אלף שקל, צ"ה) גרמו לקריסתה של החברה".

מפרק החברה, רב-חן, חויב בהוצאות עו"ד בסכום של 20 אלף שקל, ואילו בני הזוג פרחי חויבו במחצית מסכום זה.