השפל המוסרי בארה"ב בשיאו: מגן הילדים למסלול הדוגמנות

קייטלין קאוף יושבת לבד באולם ההלבשה, טובלת חתיכות של "צ'יקן מקנאגטס" בשלולית של קטשופ. היא לבושה בטרנינג ורוד, שיערה דק וחלק. כשהיא רואה אותי היא נוטשת את פיסת העוף המטוגנת ומתחילה לעשות את הרוטינה: היא רצה לקצה השני של האולם ומתקדמת בהליכת דוגמנית מענטזת. בהגיעה מולי היא עוצרת ורוקדת בפתיינות, מנענעת את התחת, דופקת חיוך מנצח, קורצת. קאוף בת שש.



"את הקריצה היא המציאה בעצמה", אומרת מארה קאוף, האם הגאה, שנכנסת לאולם עם טופסי הרישום לתחרות היופי לילדות מגיל אפס, "יוניוורסל רויאלטי (אצולה אוניוורסלית), שצפויה להתחיל בעוד כשלוש שעות. הערב הגמר. מהבוקר החלו לזרום ללובי של מלון רדיסון הסמוך לשדה התעופה באוסטין המוני ילדות קטנות, מלווות בפמליות נרגשות, בעגלות עמוסות בקופסאות, במזוודות וקולבים.



מיס מארה כבר מוכנה, עם ערכת האיפור הגדולה לפניה. הילדה הרזה ממשיכה להתאמן. "את לא מסתכלת על השופטים", מעירה מיס מארה (כך נהוג לקרוא לאמהות בקהילת תחרויות היופי לגיל הרך) ומתיישבת למלא את הטפסים - מאכל אהוב, תוכנית טלוויזיה אהובה, שאיפות. לגבי קריירה בעתיד, שוקלת קייטלין מספר אפשרויות. "דוגמנית, או מורה, או עורכת דין", היא פוסקת. "ומה הדבר האחרון?" שואלת אמא. "מיס יוניוורסיטי", משיבה הילדה.



"לא", מתקנת מיס מארה, "מיס יוניוורס".



"אמא שלי ניסתה להיות מיס טקסס, אבל היא הפסידה", מגלה קייטלין בחיוך. מארה מודה בכישלון. הן העדיפו ברונטיות. אבל היו תחרויות יופי רבות אחרות שבהן זכתה, היא אומרת. "התחלתי בגיל 16. הלוואי שהייתי מתחילה מוקדם יותר. זה מאוד שיפר לי את הדימוי העצמי". עם קייטלין היא היתה נחושה שלא לחזור על אותה טעות; בתה החלה להשתתף בתחרויות יופי בגיל ארבעה חודשים. מאז היא צוברת גביעים וכתרים שלדברי האם ממלאים את הבת בביטחון עצמי - ולפחות שני חדרים בבית משפחת קאוף היהודייה, בעיירה פליקרוויל בטקסס. "יש לה יותר ממאה". "200", מתקנת הילדה, שמתחרה כמעט אחת לחודש.



"עוד שתי דקות מתחילים", מכריזה מיס מארה. הילדה מתיישבת מול אמה, וזו מורחת צללית על עפעפיה, מסלסלת את ריסיה ומצפה אותם במסקרה ואז מוסיפה סומק ללחיים ואודם לשפתיים. היא מעצבת ומנפחת לקייטלין את השיער ומרססת אותו בספריי. "תפסיקי, את מרטיבה אותי, זה קר", מתלוננת קיייטלין ומתפתלת במקומה. מארה ממשיכה עד שמתקבלת התוצאה הרצויה, ואז היא מפזרת נצנצים על שכמותיה החדות. "אני אוהבת לעשות לה מראה יותר טבעי, לא כמו הבנות האחרות", היא אומרת. החלק האהוב על קייטלין בתחרות הוא "ההכתרה", היא אומרת ללא היסוס. "יהיו מיליון אנשים". היא לא במתח. "עשיתי את זה מיליון פעמים", היא מסבירה.



תכונות לחיים



בכניסה לחלל הענק שבסמוך יושבת אנט, או "מיס אנט". מוסיקת המעליות המתנגנת ברקע אולם החתונות העצום, שמתקרתו תלויות נברשות, לא מצליחה להרגיע אותה. מצוידת בעט ורוד וכתר ונוצות, היא גובה דמי השתתפות ודמי כניסה ומנצחת על כל ההפקה ביד רמה. "איפה הבלונים? הבלונים כבר היו אמורים להיות כאן", היא גוערת בטלפון. את הכתרים הזמינה בסיטונות מסין. היא אשה גדולה ונערצת, עורה חום ומתוח ואינו מסגיר את 42 שנותיה. היא עצמה התחילה להתחרות בגיל 16. "בקהילה (של תחרויות היופי) התחרויות שלנו נחשבות מאוד יוקרתיות", היא מתגאה.



מיס אנט, מהנשים העסוקות ביותר בתעשייה, מקיימת יותר מ-60 תחרויות בשנה. בתחרות הנוכחית, החשובה ביותר, יש 84 משתתפות, מתוכן יהיו 26 זוכות, להן יחולקו 26 דובים בגודל של ילד בן שנתיים ו-26 גביעים בגובה שני מטר, עוד גביעים קטנים ונחותים יותר ו-26 חבילות שי עטופות בצלופן. הבובות והחבילות כבר מסודרות על הבמה, גולשות לצדדים. בפרס הגדול, 1,000 דולר, יזכו רק שלוש ילדות. הן יקבלו את הפרס בעשרה שטרות, פרושות כמניפה. "ההורים רוצים לראות את הכסף, הם רוצים לראות ערימת שטרות של 100 דולר", מסבירה מיס אנט.



למרות שמה היומרני, התחילה תחרות "יוניוורסל רויאלטי" כעסק קטן ומקומי. במובן מסוים היא נשארה כזאת; למרות שמדובר בתחרות בגמר הארצי, הכל-אמריקאי, כמעט כל המתחרות הן מטקסס. "זה המריא בגלל שזה כל כך איכותי", מתגאה מיס אנט. "אני עושה את זה בגלל שאני נורא אוהבת תחרויות יופי. אני אעשה את זה עד הסוף. אבל יש כאלה שעושים את זה רק בשביל הכסף". היא מודה שהעסק רווחי מאוד, אך מסרבת לנקוב במספרים. לפי הערכות, רק מדמי ההרשמה היא מכניסה לכיסה כ-150,000 דולר בשנה.



היא מאשימה את התקשורת, אלא מי, בשם הרע שיצא לתעשיית היופי לקטינות, ומזכירה את הטיפול בפרשת ג'ון בנה ראמסי. מלכת יופי הזערורית מקולורדו שנרצחה בעשור שעבר. גם הסרט "ליטל מיס סאנשיין" עסק בנושא בביקורתיות. "נמאס לי לשמוע על ג'ון בנה ראמסי, זה לא קשור אלינו", היא רוטנת. גם האשמות על פדופילים שמסתננים לתחרויות לא מקובלות עליה. "נראה אחד מהם מסתנן דרכי".







היא מאוסטין, אם לשתי בנות בגיל ההתבגרות שהתחילו להתחרות בינקות. "בגיל הזה אין להן מושג מכלום", אומרת מיס אנט, קצת בערגה. הבנות פרשו אחרי חמש שנות עשייה. "הן התלוננו שהשמלות לחצו עליהן, אבל השמלות של היום נוחות מאוד", היא טוענת. מיס אנט היתה מאוכזבת אבל לא הכריחה. עם זאת היא לגמרי תומכת בהורים שדוחפים. "תמיד יהיה ביקוש לתחרויות יופי. תמיד יהיו הורים שחושבים שהילדים שלהם הכי יפים, וירצו להראות את זה לכל העולם. גם הילדות נהנות מאוד, בעיקר מתחרות בגדי הים".



הן לא צעירות מדי?



"לא, הן מאוד בוגרות. זה הופך אותן ליותר חברותיות, מוחצנות, בטוחות בעצמן. אלה תכונות טובות לחיים".



המפלצת



מיס מארה לא שיקרה. קייטלין באמת הולכת על מראה טבעי יחסית. המוני המתחרות כבר ממלאות את אגף ההלבשה, וההכנות בעיצומן. האמהות מלבישות אותן בתחפושות של ספק נערות בוקרים ספק חשפניות, מורחות על פניהן שכבות של איפור גרוטסקי. חלקן מרוססות בספריי שיזוף ומתאבזרות בתוספי שיער. לאלו שאיבדו לאחרונה שיני חלב מרכיבים שיניים מלאכותיות על החניכיים החשופות.



עומדת בתור עם יתר הבנות בקבוצת גילה, מוכנה קייטלין לכבוש את הבמה. היא עצבנית. כעת היא לבושה בחליפת "קאו-גירל" אדומה ונוצצת, עם פרנזים למיקסום האפקט של נענוע האגן וכובע בוקרים המשובץ בצפיפות באבני חן ושוקל בערך כמו ראשה. אביה ריפד את פנים הכובע כדי שיהיה לה יותר נוח. מיס אנט ניגשת לסדר את אחד הדובים על הבמה ואחר נעמדת על הפודיום ומכריזה על תחילת התחרות.



קייטלין עולה שנייה, ומדגימה לשופטים את הרוטינה שתירגלה אינספור פעמים. תנועותיה צולעות ולא מתואמות עם מוסיקת הקאנטרי הרועשת. היא נראית כמו נערת שעשועים בלאס וגאס בלילה רע. אפילו הקריצה לא תציל אותה. אמה מתייצבת במקומה, מאחורי השופטים, ועושה פנטומימה נואשת של התרגילים. מדי פעם היא אף צועקת הוראה. הילדה יורדת מהבמה, הבעת תשעה באב על פניה. אמה מחרה מחזיקה אחריה. מיס אנט מודה לקייטלין וממשיכה לבאה בתור, אבל מיס מארה עוד לא אמרה את המלה האחרונה. "המוסיקה לא היתה בסדר", היא מאשימה ומסדרת לבתה את השיער. הילדה שותקת. מיס מארה ממשיכה למחות ובסוף מחליטים לתת לקייטלין הזדמנות נוספת. קייטלין עולה שוב, והפעם לא מאכזבת.



רגע לפני שתחרות ה"כישרונות" עומדת להתחיל - כמיטב המסורת נבחנות המתחרות בשלל מסלולים - מופיעה פתאום רייגן ליקיארדלו, המתחרה שמרעידה מפחד את כל המתחרות ואמהותיהן, כמעט בת שש. ראשה מכוסה סלסולים אל-אנושיים ועל פניה חיוך מלאכותי מקפיא דם שנמחק בבת אחת כשנדמה לה שלא מסתכלים. מיס בוני יושבת לצדה. הן יצאו מוקדם בבוקר מביתן בעיירה בדרום טקסס, נהגו שש שעות, עשו צ'ק אין ומיהרו לאימון אינטנסיווי. משם הן המשיכו לתור אצל ספרית ולמאפרת מקצועית שמיס אנט שידכה להן. "אף פעם לא עבדנו אתה, אמרתי למיס אנט שחסר לה אם היא לא תהיה טובה", אומרת בוני, שבעצמה עשתה לבתה את המניקור הצרפתי. הפעם החליטה שלא לרסס את הילדה בצבע ברונזה. "מיס אנט לא אוהבת את זה, היא מעדיפה את המראה הטבעי", היא מסבירה, אבל על הריסים המלאכותיים לעיני הטורקיז של הילדה היא לא ויתרה.



כבר חמש שנים, מאז מלאה לרייגן שנה, שהן נוסעות במכונית לכל קצות היבשת - טנסי, אינדיאנה, אלבמה - עוצרות אחרי 12 שעות נהיגה ולמחרת ממשיכות על הכביש המהיר עד לתחרות (התחרויות נערכות רק בחופשות, כמובן, כדי לא להפריע לילדות בלימודיהם). רייגן נותנת את כל כולה, ומיס בוני מסמנת על המפה את היעד הבא. "רייגן חיית במה", היא אומרת. בין תחרות לתחרות חיה רייגן בשגרת אימונים מפרכת. היא מסדרת את אוסף הדובים שלה על הספה, מדגמנת, שרה, מודדת את שמלת הטורקיז הנוצצת שעלתה 2,500 דולר, מתאמנת שעות מדי ערב. "היא שולטת בעניינים, היא בשנה טובה", אומרת מיס בוני. כבר מגיל שנתיים מנסה רייגן לקטוף את הכתר בתחרות הארצית של "יוניוורסל רויאלטי", וכעת נחושה מיס בוני לזכות בכתר. היא אומרת שדווקא בעלה הוא שדחף את הילדה להתחרות. "הוא יצר את המפלצת", היא צוחקת.



רבע מיליון משתתפות



אף שהן אינן גרות בשכנות, רייגן וקייטלין הן חברות ילדות. שתיהן נפגשות שוב ושוב באותן תחנות על אותו מסלול, שתיהן חיות אותם חיים, החיים היחידים שהן מכירות. שתיהן נמצאות בראש שרשרת המזון של הדור החדש של מלכות היופי הקטנות, מוטציות של המאה ה-21 שנוצרו בתהליך אבולוציוני שנמשך זה 50 שנה.



המסורת התחילה כנראה בתחרות שהתקיימה ב-1961 בלונה פארק בניו ג'רזי. המתחרות של אז, נטולות איפור, לבשו שמלות חגיגיות וחייכו לשופטים. המופע היה שונה בתכלית מהתחרות בימינו אבל הפרינציפ היה זהה - ילדות קטנות הנשלחות להישפט על בסיס מראה חיצוני. מאז התפתחה התעשייה בקצב מסחרר והיום התחרויות פופולריות מתמיד. לפי הערכות של התאחדות הענף, ה"Pageant News Bureau", מתקיימות היום בארצות הברית כ-3,000 תחרויות לילדות בשנה, עם כרבע מיליון משתתפות. אי הילדות האבודות.



מתברר שפרשת הרצח של בנה ראמסי רק תרמה לעסקים. קרול דאן, המו"לית של התנ"ך של התעשייה, "Pageantry Magazine", סיפרה בראיון למגזין "ניוזוויק" שבעקבות פרשת הרצח "הרבה אנשי עסקים ומשתתפים פוטנציאליים נעשו מודעים להזדמנויות שיש כאן והתעשייה צמחה עוד יותר". ההזדמנויות העסקיות אכן רבות כשהורים מוכנים לשלם כל מחיר כדי להכתיר את צאצאיהם. העסקים הנלווים מתרבים ומשתכללים. "די לנסיעות הביתה שטופות דמעות! די לתחרויות מאכזבות, הזדמנויות מפוספסות, רגעים משפילים", כתוב במודעת פרסום לחבילת טיפוח. ההורים משקיעים את כספם במעצבי שיער ומאפרים מקצועיים הגובים 50 דולר לשעה, בנסיעות, לינה ודמי השתתפות של מאות דולרים לתחרות, בבגדי ים ונעליים ופורטפוליו ושמלות ותחפושות ומדריכי דגמון, שירה וריקוד ושיניים מלאכותיות ותוספי שיער ותכשיטים. הרשימה עוד ארוכה.







מיס בוני נחושה שלא לנהוג הביתה בדמעות, ואינה חוסכת בדבר כדי להבטיח שרייגן תחזור עם חופן דולרים ביד וכתר על הראש. "לכי שבי ליד מיס אנט", היא מצווה על בתה. "חייכי למיס אנט, ואל תשבי ברגליים פסוקות". היא וקייטלין קמות. "ותעשו כאילו אתן אוהבות זו את זו", היא קוראת אחריהן. רייגן וקייטלין באמת אוהבות זו את זו, אבל בעולם כזה קשה להבדיל. רייגן מתיישבת על הכיסא הקרוב למיס אנט, רגליה שלובות, וקייטלין מתיישבת על ידה. מיס בוני ומיס מארה יושבות גם הן ביחד ועושות כאילו הן אוהבות זו את זו. הן משקיפות על הבנות ועל הביזיון שמתרחש על הבמה.



לא יעזור כלום, מיה הרננדז היא לא חיית במה. מאחורי הקלעים עוד ניסתה אמה לדחוף לידיה פונפונים, אבל הילדה, בת השלוש, מחופשת למעודדת מופקרת, מסרבת לעודד או להתעודד. בלית ברירה גוררת אותה אמה לבמה ונוטשת אותה במרכז. המוסיקה מתחילה. אמא הרננדז עושה את התנועות שחשבה שנחרתו בראש בתה, אבל הילדה עומדת קפואה. אחר כך היא פורצת בבכי. עומדת ומייבבת, עד שאמה באה ומפנה אותה. המוסיקה נפסקת. הקהל דומם. "אוקיי, נחזור מאוחר יותר למיה הרננדז", אומרת המנחה בעליצות.



לשים את הרננדז סמוך לליקיארדלו נראה כמו בדיחה אכזרית. הילדה פשוט מסנוורת את הזרקורים. לבושה בחצאית מיני מעור שחור, מגפי עור שחורים עם עקבים וחולצת בטן שעליה כתוב "רוק סטאר" באותיות נוצצות, היא מוכנה לפעולה. מיס בוני תופסת את העמדה. קולה של פאט בנאטר בוקע מהרמקולים. "You're a Real Tough Cookie" ("אתה חתיכת קשוח"), שרה הילדה עם הפסקול. מיס בוני עושה את כל המהלכים יחד אתה, עד כדי כך שהיא עושה הצגה כאילו יש לה מיקרופון ביד וצורחת לתוכו בדממה. נראה כאילו כל רגע היא תסתער על הבמה. גם מיס מארה עוקבת בדריכות. היא שמחה שקייטלין לא צריכה ללכת ראש בראש עם חברתה, שמתחרה בקבוצת גיל מתחתיה. רייגן מביטה באמה, רואה את המחזת השירה שלה ומתחילה לשאוג בקול רם לתוך המיקרופון האמיתי. זיוף מחריש אוזניים של ילדה בת שש מציף את החלל. רייגן מפזזת, מנענעת את התחת. "Hit Them With Your Best Shot!" ("תני להם בראש עם הקטע שלך"), שרה הילדה עם השיר ומנופפת שוט דמיוני.



ליקיארדלו יורדת מהבמה מלווה במחיאות כפיים סוערות. להרננדז לא מוותרים. האם שוב מלווה אותה למרכז הבמה. הפעם היא לא עוזבת, רק נעמדת בצד. "אנד נאו היר ווי גו טקסס!" מכריז השיר. האמא מתחילה לעשות את התרגיל. הילדה לא זזה. רק כעבור רגע, בפיגור של צעד, בתנועות חיוורות, היא מתחילה לחקות את אמה ואת תנועות ישבנה העצום הדחוס בתוך ג'ינס בגזרה אומללה.



בהגיע תורה של קייטלין להפגין טאלנט, מעלה מיס בוני את בתה לבמה במדי דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ". מאחוריה פלקט מאולתר שעליו צבועה קשת, והיא עושה פנטומימה שמלווה את השיר "Over the Rainbow". מתוך הסלסלה שבידיה היא שולפת דובי, מרימה ומנענעת אותו בידיה. מיס בוני עושה אותו הדבר עם דובי דמיוני. המופע נאיווי בצורה חריגה, כאילו נלקח מתחילת המאה שעברה. "את יודעת שגם אני הייתי פעם דורותי?" מגלה מיס בוני מאחורי הקלעים. "אפילו הראיתי לקייטלין תמונה שלי בתור דורותי".



קייטלין ורייגן סיימו את חלקן וחוזרות לשבת זו לצד זו. על הבמה ממשיכות המתחרות לעלות ולרדת, חלקן עם ניצני שדיים. קייטלין מקרבת אצבע לאחד מתלתליה של רייגן. "זה אמיתי?" היא שואלת, ולא מעזה לגעת. "כן", משיבה רייגן. הלילה מיס בוני לא תחפוף את תלתלי בתה. "יש לה שיער משי", היא אומרת. "זה לא ייראה טוב אם היא תישן עם ראש רטוב".



הבנות משוות מניקורים צרפתיים. "אני אוכלת אותם. ואמא שלי אומרת לי 'תפסיקי, תפסיקי'", מתוודה רייגן. "גם אני, אוכלת ואוכלת", משיבה קייטלין. הן מצחקקות.



את לוהטת בייבי



למחרת בעשר בבוקר, אחרי ליל טאלנט קשה, אני יורדת במעלית ומתייצבת בחזרה באולם. ברקע מתנגן "בנות רוצות רק לכייף", ונדמה שהזמן קפא מלכת, הכל כפי שהיה אתמול - הדובים, הגביעים, הבנות, שטופים בפלואורסנט חסר רחמים. בכניסה עומדות בוני ורייגן. הילדה יחפה ולבושה בבגד ים בצבע טורקיז צעקני. האיפור שלה מושלם, כמו אתמול, אבל חדש. מבטה חלול. אני מאחלת לה בהצלחה, אבל בוני אומרת שהחלק הקשה כבר מאחוריהן. מתברר שהיא השכימה כבר בחמש וחצי ומיהרה עם בתה למעצב השיער ולמאפר ולשאר הסידורים ושרייגן כבר סיימה את חלקה בתחרות, עד להכתרה. "אנחנו בשיא כושרנו", אומרת בוני.



כבר בשמונה בבוקר החלו להעלות לבמה תינוקות בגילאים 0-11 חודשים, לתחרות שמלות הערב. "התינוקות יותר עירניים מוקדם בבוקר", מסבירה מיס אנט. התינוקות עדיין לא סיימו. הן נסחבות לבמה בזו אחר זו, חלקן מאופרות. אחת מהן, על ראשה קישוט משגע, ישנה. אמה סוחבת אותה על הבמה, מנפנפת אותה לעיני השופטים, אבל אור הזרקורים, הטלטלות והמנחה ששואגת ש"היא בת תשעה חודשים ויש לה עיניים גדולות וכחולות..." - שום דבר לא מעיר את התינוקת. "יש לנו פה יפהפייה נרדמת", מסכמת המנחה.



הבנות על הבמה שוב גדולות, בנות שלוש לפחות. הקהל לומד על ההעדפות שלהן - בארני, חתלתולים, צ'יפס וקטשופ. מגיעה תורה של מדיסון רמזי, "ליטל מיס איי הבתולה", התקווה הגדולה של המשלחת שהגיעה לתחרות ממרחק 4,000 קילומטר. רמזי בת שלוש, פניה השחורות מאופרות בכבדות, והיא לבושה בשמלת כלה לבנה. מאוחר יותר, בתחרות התחפושות, היא עולה כבת הים הקטנה. "המשאלה הכי גדולה שלה היא לקבל רגליים", אומרת המנחה. הילדה שמה את ידיה על מותניה ומזיזה את האגן בתנועות סיבוביות. אז היא מפזרת נשיקות לקהל. חברי המשלחת צועקים ושורקים לה. "את לוהטת בייבי!" קורא מישהו.



קייטלין ובנות גילה משובצות לשעה שתיים, אבל מיס מארה כבר בהילוך גבוה מהזריחה. "ראיתי את רייגן מוכנה בשמונה בבוקר ונורא נלחצתי", היא אומרת, אחוזת דיבוק. "זה כמו להתכונן למיני חתונה. צריך לתאם הכל, צריך אסטרטגיה". היא נעזרת ברשימות, עוד ועוד רשימות. עכשיו למשל, היא הבחינה שהשמלה ובגד הים נעשו קטנים מדי, והיא רושמת לקנות חדשים. צריך גם לזכור את הפרטים הקטנים - סיכות, אספירין. בסיום כל תחרות מקבלת קייטלין מתנה, גם אם לא ניצחה. לפעמים אנשים מעירים לה שהילדה צעירה מדי בשביל כל זה. מיס מארה סבורה אחרת. "היא מאוד מתקדמת לגילה, מה שמכנים "'old soul', היא אומרת.



לקראת אחת בצהריים, עם שיער מנופח ונעלי עקב, מטפסת קייטלין לבמה באולם הריק בשעת ההפסקה ומתאמנת. לפעמים אמה מאמנת אותה בעצמה. "אבל היא בדרך כלל לא מקשיבה למאמי", מספרת מארה, שגם שוכרת מאמנים מקצועיים. היא מביטה בשעון. "אין זמן, השיער שלך נופל. צריך להוסיף עוד נפח". הן שוב באולם ההלבשה, זו מול זו. קייטלין מציירת בעיפרון על פיסת נייר. היא מושיטה לי את הציור. "זה מישהו שעולה על רכבת שדים", היא מסבירה. ברקע ענני עופרת.



הילדה מבקשת צבעים. "אין צבעים", אומרת מיס מארה. ערכת האיפור פרושה לפניה - צבעים לעפעפיים, צבעים לשפתיים, צבעים ללחיים. "את יכולה להסתכל אלי כדי שנוכל למרוח מסקרה?" היא דורשת, ומתחילה לצבוע ולעבות את הריסים. קשה לקייטלין שלא להזיז את העיניים, אבל מיס מארה מצאה שיטה. "אני לא שומעת אותך סופרת", היא אומרת.



"אני סופרת בראש", משיבה קייטלין.



"תספרי בקול רם".



"שמונה, תשע, עשר..."



שוב נשלף התרסיס המתועב ושוב מתיזה מארה ומנפחת את שיער בתה, עד לכיסוי האוזניים. גם זה חלק מהאסטרטגיה. "יש לה אוזניים בולטות, בטח שמת לב לאוזניים שלה", היא מסבירה מאוחר יותר. "אז אני מכסה אותן. פעם מישהו צחק עליהן, אז אמרתי לה שאלוהים עושה כל אחד מאתנו שונה, ושהיא יפהפייה, ושתסתכל על כל הגביעים שהשיגה כהוכחה".



פתאום צצה תרזה, אחותה הגדולה של קייטלין, שגורלה הטיל עליה כנראה למלא עד הסוף את תפקיד האחות החורגת (מיס מארה היא אשתו השנייה של אביהן). בת 16, ממושקפת וכפופה עם שיער אסוף, היא שם כדי לעזור, והיא מסדרת את המלתחה של הנסיכה. תרזה השתתפה בתחרות יופי אחת, בגיל 11, הפסידה ופרשה. "אני לא בקטע של זוהר, אני מנגנת בחצוצרה", היא מסבירה. "היא חנונה בתזמורת", מגחכת קייטלין. "פעם קראתי ספר של 600 עמודים ביום אחד", מנסה תרזה המסכנה להציל משהו מכבודה.



המתח הולך וגובר עד לפיצוץ הבלתי נמנע, ועד מהרה תרזה נשלחת לגלות בלובי. "מארה העיפה אותי משם, היא אומרת שאני לא מספיק עוזרת. דווקא עזרתי הרבה. שיהיה. זה בכלל לא הקטע שלי", היא אומרת ומנגבת את הדמעות מתחת לזגוגיות.



גם קייטלין בוכה. רייגן הבטיחה לבוא לצפות בה בתחרות שמלות הערב, אבל היא לא כאן. אמה מנסה להרגיעה. הילדה עומדת בתור, יחד עם אותן מתחרות מאתמול, ועולה לבמה עם חיוך רחב, אוזניה ועצבונה מוסתרים היטב. "יש לה שיער בלונדיני דבש ועיניים גדולות וחומות", מקריאה המנחה את הפרטים שמיס מארה מילאה ביום שלפני. מהרמקולים בוקע קולה של וויטני יוסטון. "אם אצליח או אם אכשל, הם לא יוכלו לקחת ממני את כבודי", היא שרה (הם לא, רק את), והבנות עולות לבמה לחוד ואז ביחד. "ליידיז, תסתובבו כדי שהשופטים יראו את החלק האחורי", אומרת המנחה. "עכשיו בחזרה קדימה, חיוך מנצח לשופטים. אוקיי, אני חושבת שהשופטים החליטו". השיירה יורדת.



מיס בוני יושבת בקהל. בשורה אחת לפניה יושבת ילדה קטנה ויפה בחליפת טרנינג ורודה, עם שיער חלק שאסוף בקוקו דקיק. היא נראית כמו רייגן כשהיתה ילדה. "רייגן, המכנסיים שלך נופלים", מעירה מיס בוני. "לא אכפת לי", עונה הילדה, שאריות מסקרה מרוחות סביב עיניה. "היא לא נראית טוב עכשיו", מתנצלת אמה. רייגן עוברת שורה אחת קדימה, ואני שואלת אם היא מתרגשת מההכתרה הערב. היא שותקת. "יש לי מסיבת יומולדת היום", היא אומרת כעבור רגע. בהמשך השבוע היא תחגוג שש.



ממה את יותר מתרגשת, מההכתרה או מהמסיבה?



"המסיבה".



מה התחרות הראשונה שהיא זוכרת? רייגן לא עונה. היא עוצמת עיניים, משתהה ואז פוקחת אותן. "כשאני רוצה להיזכר בעצמי כשהייתי קטנה, אני עוצמת את העיניים חזק. אני על כיסא נדנדה והוא מתנדנד, אבל אני לא מרגישה". מיס מארה מתפרצת באמצע. היא אומרת שקייטלין צריכה אותה. רייגן ממהרת מאחורי הקלעים, שם קייטלין מחכה לה, לבושה בבגד ים ורוד-סגול עם פריאו כרוך סביב מותניה הישרים. רייגן נותנת לה חיבוק למזל.



המוסיקה באולם לא פוסקת. "אני גאה להיות אמריקאי, שם אני יודע לפחות שאני חופשי", נאמר בשיר מלווה את הבנות החצי-ערומות שמתייצבות מול השופטים והקהל בזו אחר זו. קייטלין מפזזת בבגד ים, דופקת את הקריצה המפורסמת ואז פורמת את הקשר סביב מותניה ומפילה את הפריאו על הרצפה. "לא ככה התאמנו", מסננת מיס מארה ומנסה לאותת לה. "היא היתה אמורה להניף את זה על הכתף. היא תמיד עושה מה שבא לה ברגע האחרון. אני אומרת לה שזה מוריד לה נקודות ובכל זאת היא תמיד עושה את זה".



אחרי בגדי הים מגיע שלב התחפושות, ומיס מארה חושפת את התחפושת של קייטלין. זהו זחל תולעת מסיווי ומרובה רגליים באורך של כמעט שני מטרים. קייטלין מגיעה, ותרזה, ששבה מעלבונה בלובי, מלבישה את אחותה בבגד גוף שחור, מנצנץ וצמוד, עם כנפיים. "היא פרפר שהופכת לתולעת?" שואלת רייגן. "להיפך", מתקנת מיס מארה, "היא תהפוך לפרפר. אף אחד לא יודע שמתחת שהיא פרפר". קייטלין חוזרת שוב לבמה, נושאת על גופה את התחפושת הכבדה. "היא כל כך רוצה להיות פרפר יפהפה", אומרת המנחה. הילדה הולכת כפוף, ראשה מורכן. "היא שוב מאלתרת", אומרת מיס מארה בייאוש. קייטלין נאבקת להשיל את התחפושת מעליה, יוצאת ופורשת כנפיים צבעוניות. "עכשיו היא פרפר יפהפה!" מכריזה המנחה.



מתי זה נגמר



בשש בערב, שעתיים לפני טקס ההכתרה, עומדת רייגן מחוץ לאולם, מוקפת בכמה חברות ואמותיהן. כל הבנות נטולות איפור, שרות לרייגן יומולדת שמח. היא מכבה את הנרות, ומחלקים לכולן בזריזות עוגות קטנות דמויות ספלון, עם בובות רזות שנעוצות בהן. המסיבה אינה עומדת בראש מעייניה של מיס בוני וכולם מתפזרים מהר.



לקראת שמונה בערב מתאספים באולם מאות אנשים. המתח בשיאו. קייטלין ורייגן נראות בדיוק כפי שנראו בתחרות שמלות הערב, עד האבן המשובצת האחרונה, וכך גם יתר הבנות. אחת האמהות ניגשת למיס מארה ומתעניינת אם השמלה של קייטלין למכירה, ובכמה. בתה בת החמש וחצי עומדת לצדה, לבושה בשמלה סגולה קצת מרוטה. "700 דולר", משיבה מיס מארה. האם אומרת שבקושי יש לה כסף לדלק, ומודה שקנתה את השמלה של בתה תמורת מאה דולר ב-eBay. "אם היא היתה קונה את השמלה שלנו הייתי נעלבת", אומרת מיס מארה כשהאשה הולכת.







רייגן, קייטלין ועוד חברה עומדות על הכיסאות ומסתכלות על הבמה. מיס בוני מספרת בגאווה שאחת האמהות איימה עליהן ברצח. רייגן לא מדברת. מבטה חלול. "רייגן שונאת את ההכתרה. בכלל לא אכפת לה אם אנחנו מנצחות או מפסידות", מודה מיס בוני. "זה הכל האמהות. כל אחת חושבת שהילדה שלה הכי יפה".



ראשית מכריעים לגבי הפעוטות, שנסחבות שוב בידי אמהותיהן כדי להיות מוכתרות בקטגוריות יופי, בגד ים, פורטפוליו, אישיות והשאר. בוני ומארה רושמות הכל בטבלאות מוזרות שבעזרתן הן עורכות מעקב מדוקדק אחר דירוג המנצחות, מגיל אפס ומעלה. בנות השלוש כבר עולות בכוחות עצמן. מדיסון רמזי הקטנה מקבלת גביע ענק, והמשלחת באקסטזה. מנצחת אחרת נופלת על הגביע ופוצעת את הסנטר. אמה סוחבת לה את הפרס ומושיטה לה ממחטת נייר.



"את צריכה לחייך, תעשי את עצמך שמחה", פוקדת מיס בוני על בתה, שמתקדמת עכשיו לכיוון הבמה. "את חייבת להיפטר מההבעה המכוערת הזאת. בהצלחה!" רייגן נבחרת בגדול: הכי יפה, הכי פוטוגנית. הכי בבגד ים, הכי טאלנט, הכי אישיות. הגביעים הענקיים - והקלים כנוצה - מצטברים סביבה, קייטלין ובוני עוזרות לה לסחוב אותם.



עדיין לא הכריזו על המקום הראשון, ה"גנרד סופרים", ומיס מארה מוסיפה אודם לשפתיה של קייטלין. הגיע תורה: היא קוטפת את פרס התחפושת (זחל מרובה רגליים באורך של שני מטר כמעט) והטאלנט. פורטפוליו היא הפסידה. כשהיא חוזרת למושב היא מתחבקת עם אמה והן קופצות בהתלהבות.



מתחילים להכריז על המנצחות הסופיות, הגדולות מכולן, ושמה של רייגן לא נשמע. "מה קרה?" היא שואלת את אמה. "זה טוב", אומרת מיס בוני, "אנחנו לא רוצים שיקראו לך עדיין". היא לא מוכנה להתפשר על דבר מלבד המקום הראשון, ואף אחד לא מופתע כשרייגן אכן זוכה בו. על ראשה מניחים כתר שגודלו כפול מראשה. "ניצחת גרנד סופרים!" שואגת מיס בוני. קייטלין, לעומתה, זוכה ב"Novice Supreme" (מקום שני בקבוצת גילה). שתיהן מוזמנות לבמה, וכל אחת, יחד עם עוד כמה מנצחות בגילאים שונים, מקבלת דובי ענקי, עוד גביע, מזוודה גדולה ורודה, חבילת שי וכתר. רייגן חוזרת עם מניפת הכסף הגדולה, עשרה שטרות של מאה דולר, ואילו קייטלין חוזרת רק עם חמישה שטרות. תרזה גוררת בשבילה את המזוודה. "אין בתוכה כלום", היא מגלה.



כולן יורדות מהבמה, וזה האות בשביל קייטלין לפרוץ בבכי. "תראי, קיבלנו אותו דובי", מנסה רייגן. "זה הרבה יותר טוב ממה שציפינו, עד עכשיו לא זכינו ביותר מ-100 דולר", מדגישה מיס מארה. "תראי כמה כבד הכתר שלך". קייטלין לא משתכנעת. "הוא לא כזה כבד. תפסיקי להגיד שניצחתי, אני יודעת שהפסדתי". תרזה מתבוננת מהצד. "תמיד זה ככה. זה הכל בגלל רייגן. אבל אחרי שבוע-שבועיים זה עובר לה", היא אומרת. הטלפון הנייד מצלצל, ותרזה מדווחת לאבא קואף על התוצאות.



האולם מתרוקן, ומסדרונות המלון מוצפים דמעות מרות של ילדות מרוסקות. המנצחות נקראות לבמה לצילומים. "תהיי יפה, תחזיקי את הכסף שלך יפה, אני רוצה לראות חיוך אמיתי. אני אוהבת אותך!" מורה מיס בוני לבתה. גם על במת הכבוד לא שורה שמחה רבה. קייטלין לא קרובה להתאושש, רייגן עומדת במרכז עם גביע מולה והכתר שמסרב להתייצב על ראשה. מישהי נעמדת מאחוריה ומחזיקה אותו במקום, רייגן נשארת עם הירוקים ביד אחת והבלונים ביד השנייה. היא מנסה לשמור על חיוכה מול הפלאשים המסנוורים, אבל פתאום פניה מתעוותים. הצלם מפסיק לצלם. "כואבות לי הרגליים, אני רוצה הביתה", היא אומרת. מיס בוני והצלם משגרים אותה בחזרה למקומה. "מתי זה נגמר?" היא שואלת, אבל מי יודע.