שלי יחימוביץ': "אם יוגשם החלום הימני-כלכלי הקיצוני - תהיה לנו מדינה לא סולידרית, לא ציונית ובלי אג'נדה"

ממאמרה של ארלוזורוב אפשר באמת ובתמים להתרשם שמיליוני תיירים מדפקים על דלתותיה של ארצנו היפה ושטופת השמש. לא המלחמה הפחידה אותם, לא הפיגועים, לא הקסאמים, וגם לא האינפלציה בפליטות פה על איראן ועל אטום. רק הפנסיות של עובדי אל על, הן שמפרידות בינינו ובין חלום ארץ התיירות השופעת.



כמה תיקונים עובדתיים: לסין ולהונג קונג אין שום הסכם עם אל על. הן סתם לא באות. לא בא להן, לא משתלם להן; תאי התאילנדית לא באה לישראל כי מסלולי הטיסה המפותלים מעל אסיה המסוכסכת לא משתלמים לה; השמים בישראל פתוחים ותחרותיים; תיאום מחירים אסור בתכלית האיסור בכל מקרה, עם או בלי הסכם ("קוד שרינג") בין חברות תעופה; ההסכמים של אל על בוודאי לא עלומים - הם מוגשים לשר התחבורה.



חברות התעופה הישראליות אינן מלקקות דבש. למטוסיהן אסור לנחות בארצות רבות ומעל אחרות אסור להן לטוס, בחו"ל נרתעים מהמותג הישראלי, הוצאות הביטחון גבוהות. אבל בישראל כמו בישראל, למה לסייע לחברות כחול לבן, כשאפשר להזיק להן? למה לא לשנות לרעתן את החוק עד למצב אבסורדי שבו אם ינחת כאן מטוס זר עם תקלה, המכונאים של אל על יוכלו לטפל בו רק אחרי אישורים והתייעצויות עם, שימו לב: שר התחבורה, שר התיירות, שרת החוץ, שר האוצר והממונה על ההגבלים? בקיצור - מעבר במכת גרזן אחת מקיצוניות של פטור גורף - לקיצוניות של רגולציה מעוותת.



זו גזירה שפוגעת אנושות בכושר התחרות שלנו. היא תגרור אחריה פיטורי מאות עובדים באל על. העובדים האלה באים מלוד ומהסביבה והם מכונאים, חרטים, הנדסאים. עובדים קשה, מפרנסים בכבוד, מסוגלים להתחייב למשכנתא, לתת חינוך טוב לילדים. שום עובד בענף התיירות לא נפגע בגלל אל על. אין לזה שחר. גם אם יווצרו כאן המשרות הדמיוניות בתיירות (אחרי שנהיה שווייץ) הן יהיו משרות עונתיות בשכר זעום.



שוק העבודה בישראל נמצא בעיצומו של תהליך שחיקה הרסני. נעלמים במהירות בעלי הבטחון התעסוקתי, אלה שיש להם פנסיה, וימי מחלה, ושכר בינוני סביר - ובמקומם מגיע סוג חדש של עובדים - עניים, משוללי זכויות, בלי פנסיה, בלי אופק, מועסקים בעבודה זמנית או עונתית, או דרך קבלנים למיניהם. שטח הפקר אנושי שחוקי המדינה לא נאכפים בו.



התהליך הזה מתרחש בלי צפירות אזעקה, בין היתר משום שמילים מכובסות מלבינות אותו: "הבראה", "ייעול", "מיקור חוץ", "גמישות תעסוקתית". ובצידן מילים "רעות": "קביעות", "שביתה", "ועד". שהרי מלה רעה היא כל מלה שיש בה רמז לפרנסה הוגנת ומוגנת.



כעת, מתברר, גם המלה "פנסיה" הפכה למלה גסה, ובמאמרה של ארלוזורוב הואשמתי בחטא כבד: "שלי יחימוביץ' דואגת לפנסיות של עובדי אל על - על חשבוננו". בעניין החלק הראשון - מודה באשמה. דואגת גם דואגת לפנסיות של עובדי אל על. ותעש. ומקורות. ואגד. ולאלה של המורות, והאחיות. ובכל פעם שתהיה בידי הזדמנות לממש את כוחי המוגבל כח"כית מן השורה ולגונן על מקום עבודה שבצדו גם פנסיה, אעשה זאת גם אם הדבר מאוד לא אופנתי.



ולסוגיית "על חשבוננו". מדוע זכותו של הצרכן לחוות את קסמיה של חברת תעופה תאילנדית עולה על זכותו של עובד ישראלי להתפרנס בכבוד? וכי העובדים האלה אינם "אנחנו"? מה "אנחנו" יותר, אנשים עובדים, או צרכנים? הרי ברור שעיסוקנו המקצועי ויכולת ההתפרנסות שלנו חשובים יותר ומשמעותיים יותר מהיותנו צרכנים. ובכלל, הביטחון התעסוקתי שלנו הוא שקובע את דפוסי הצריכה שלנו, ולא להיפך. והרי רוב הסיכויים שאותו צרכן שארלוזורוב כה חרדה לזכויותיו, הוא בעצמו מורה, איש קבע, עובד סוציאלי או עיתונאי שבעצמו סובל מכל החוליים של שוק העבודה המתפורר.



אם חלילה יוגשם החלום הימני-כלכלי הקיצוני תהיה לנו מדינה מופרטת, עסקית, לא סולידרית, לא ציונית, בלי אג'נדה, רק עם ניהול, מונעת רק בידי תועלות קצרות טווח של אותה יישות הקרויה "הצרכן". ואז ממילא יהיו כאן פחות ופחות אזרחים שיוכלו בכלל להרשות לעצמם לנסוע לחו"ל, גם אם כרטיס יעלה אפילו מאה דולר פחות.



הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה