10 הסיפורים הכלכליים הגדולים של השנה

ואז באה המלחמה. באמצע הקיץ. שנייה אחרי פרוץ האופוריה, הבחירות ותוכנית ההתכנסות החדשה. פתאום, חטיפה. הרוגים. הרעשה. מילואים. שידורים ישירים. הפצצות. מסוקים בשמים ושירים שקטים ברדיו. לרגע היה נדמה שגם באזור המרכז האדמה תרעד זמן רב. שהכלכלה תעבור טלטלה ששנים חששנו מפניה. הרמטכ"ל מיהר לתת פקודת "מכירה" לתיק המניות שלו והמדדים באחד העם קרסו. בימים הראשונים זה נראה כמו מפולת. תיירים ביטלו חבילות נופש, המסחר כמעט שותק, כלכלת הצפון נעצרה, ועלה החשש שהמשקיעים הזרים בדרך החוצה.

המלחמה אמנם התארכה, וגם הפסקת האש שבעקבותיה לא בישרה טובות. התוצאות המדיניות התבררו כבעייתיות והלקחים הצבאיים היו קטסטרופליים, אך בכל זאת - הכלכלה הישראלית המשיכה לשעוט קדימה. דיווחי החברות בבורסה לרבעון השלישי, הרבעון של המלחמה, היו טובים והצביעו על משק בעל עוצמה ועל כך שחברה יציבה יכולה להתמודד גם עם רגעי שפל בשוק היעד שלה. המשקיעים המקומיים והזרים בבורסה הצביעו ברגליים והמשיכו להזרים לכאן מיליארדים. השקל, שעבר שיהוק קל בתחילת המלחמה, התחזק לשיא של שנים, ומדדי המניות כבשו שיא אחר שיא

מה למדנו מהמלחמה? שהשנים האחרונות היטיבו עם כלכלת ישראל מאוד מאוד. שהרפורמות הכלכליות, המדיניות התקציבית הנכונה, חברות ההיי-טק שמהוות מוקד משיכה להשקעות ענק ואווירת ההשקעות העולמית - כל אלה מאפשרות גם למדינה שחיה תחת איום קיומי מתמיד לפתח תנאי פריחה ושגשוג כלכלי.

אך המלחמה לימדה אותנו עוד לקח חשוב. הקטיושות, הקסאמים, הפגיעות בעורף, האבטלה, העסקים הקטנים המתמוטטים - עם כל אלה מתמודדות האוכלוסיות החלשות מהפריפריה. אוכלוסיות שנתונות למרותם של פקידים מושחתים וממשלה לא מתפקדת ותלויות בארקדי גאידמק, שיוציא כמה גרושים וייקח אותן לאילת. למדנו שבמדינה שמנוהלת בחובבנות, בלי חזון ותכנון לטווח רחוק, כשהרשות המחוקקת מתרפסת בפני בעלי הון, הרשות המבצעת חסרת אונים ואפילו המשטרה לא מצליחה לשמור על אסירים מסוכנים - במדינה כזו החזקים מסתדרים והחלשים נדפקים עוד יותר. במרכז כבר מזמן שכחו את המלחמה, בצפון ובדרום עדיין סובלים.

זה יותר מעשור שקובי אלכסנדר ואמנון לנדן נחשבים לגאונים של טכנולוגיה וניהול ומהווים סמל להצלחת תעשיית ההיי-טק בישראל. שני המנהלים הנמרצים, ילידי הארץ, אחראים לצמיחתן של שתיים מהחברות המפוארות שקמו בישראל בעקבות ההצלחה זכו אלכסנדר ולנדן לכבוד מלכים בשוק ההון הגדול והחשוב בעולם - ניו יורק - ובעיתונות הכלכלית הבינלאומית. מגזין העסקים "פורבס" אפילו הכתיר את לנדן ליזם השנה ב-2003. גם כסף רב זרם לכיסי השניים, וכל אחד מהם צבר 200-250 מיליון דולר במזומן.

ואולם תאוות בצע היא כנראה תכונה שגם עשירים מופלגים לוקים בה. השנה התברר שכמה מהמיליונים שהם גרפו לכיסיהם הגיעו בדרכים לא כשרות. נראה שהמעמד והעוצמה של אלכסנדר ולנדן הביאו אותם לחשוב שהם יכולים לעשות כרצונם בחברות שאותן הם מנהלים. אפילו על חשבון השותפים שלהם, בעלי המניות הקטנים.

אלכסנדר ולנדן נבעטו הביתה בבושת פנים, והחברות שניהלו בהצלחה גדולה עד אז, החברות שהיו הבית השני שלהם, פתחו נגדם בהליכים משפטיים. לנדן מסוגר כעת בביתו היוקרתי בפאלו אלטו, בצפון עמק הסיליקון שבקליפורניה. אלכסנדר, שהיה במשך שבועות אחד מהאסירים הנמלטים המפורסמים בעולם, מבלה בנמיביה שבאפריקה ונאבק נגד רשויות החוק האמריקאיות. הוא תלוי בחסדי בית המשפט בנמיביה שיחליט אם להסגירו.

2006 היתה השנה של ארקדי גאידמק. האיש עם השם הקשה להיגוי מוכר כיום בכל בית בישראל כפילנתרופ עם שאיפות פוליטיות לגיטימיות. מי שהתחיל את השנה עם ניסיון לא מוצלח לכבוש את לבם של מובילי דעת הקהל בישראל באמצעות נשף סילווסטר גרנדיוזי, שאליו הזמין פוליטיקאים וסלבריטאים דה-לה-שמטה, מסיים אותה עם תמיכה ציבורית חסרת תקדים, בעיקר מצד השכבות החלשות.

לא רבים הגיעו אז לאותו נשף, אך כתלמיד שקדן למד גאידמק איך לכבוש את לבו של הציבור הישראלי. הוא ניצל את החולשות של הממשלה ואת הצרות שאליהן נקלעו רבים בפריפריה, והצליח לארגן אירועים לאנשים קצת פחות מסודרים מאלה שזימן לחגיגת סיום השנה האזרחית הקודמת. והם באו בהמוניהם. בתמיכתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט רכש גאידמק את קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים. ואולם מה שהקפיץ אותו למעמד של מגה-תורם היה עיר האוהלים שהקים בניצנים בחסות מלחמת לבנון השנייה והאוטובוסים שלקחו תושבים מוכי קסאמים לאילת.

הכסף הגדול של גאידמק קונה לגיטימיות ותמיכה ציבורית, ורבים מחפשים את קרבתו. הוא מנהל מגעים עם בנימין נתניהו ועם אביגדור ליברמן, שר האסטרטגיה החדש, ולא חושש להסתכסך עם ידידו מהעבר אולמרט. ראשי רשויות ואנשי אקדמיה כבר המליצו עליו לפרס ישראל, ובכמה משאלים הוא נבחר לאיש השנה. ברחוב צועקים לו "גאידמק מלך", ועכשיו הוא כבר יכול לזכות בקלות במנדטים לכנסת. פלאטו שרון היה ילד לעומתו.

מנכ"ל תנובה, אריק רייכמן, אמר לפני שלושה חודשים שהשווי של תנובה הוא 750 מיליון דולר. אבל מתברר שאנשי עסקים ומשקיעים גדולים היו מוכנים לשים על תנובה הרבה יותר ממה שחלם רייכמן. קרן אייפקס, שזכתה במכרז על החברה, התחייבה לשלם לבעליה יותר ממיליארד דולר. לב לבייב, טוענים מקורבים, מוכן לשים אפילו יותר. גם גופים גדולים אחרים רדפו אחרי תנובה מבלי להיבהל מהמחיר הגבוה.

מי אחראי לשווי המכובד הזה? בוודאי שלא הנהלת תנובה. הרי הרווחיות של תנובה, חברת המזון הגדולה בישראל, נמוכה מאוד יחסית למחזור המכירות שלה. תנובה מוכרת מוצרים בכ-5 מיליארד שקל בשנה ומרוויחה רק 1.5% מהמחזור. חברות מזון אחרות, כמו שטראוס-עלית ואסם, מציגות רווחיות גבוהה הרבה יותר (4% ו-7%, בהתאמה). אז מדוע אנשי העסקים הישראלים רבים על תנובה ומוכנים לשלם כל כך הרבה בעבורה? האם הם מצאו בדו"חותיה זהב? ייתכן, אבל הזהב הזה לא מתחבא בפעילות ברומניה או במדינות אחרות במזרח אירופה, כפי שהנהלת תנובה ניסתה לשווק לעיתונות.

הזהב הזה מצוי ביכולת של חברה שאינה מנוהלת היטב לעשות קפיצת מדרגה. המתחרים על תנובה הבינו שהחברה בעלת המותג המצליח אינה מנוהלת היטב. הם הניחו שתבוא הנהלה חדשה שתדע למכור או לסגור פעילויות מפסידות שלא תורמות דבר לחברה, להתמקד בשיפור תהליכי עבודה, ולהשתמש בידע הרב וביכולת המקצועית של תנובה לצמיחה בשווקים בינלאומיים. במקרה כזה, הרווחיות של תנובה תזנק והמשקיעים יוכלו להחזיר את השקעת הענק.

מיליונרים רוצים להיות מולטי-מיליונרים ומולטי-מיליונרים רוצים להיות מיליארדרים. אך כשאתה בעלים רשומים של 20.5 מיליארד דולר, וכשרכושך צומח בקצב של מיליון דולר לשעה ואתה בן 73, אתה כנראה מחפש משהו אחר. וכך, לעת זיקנה, נכנס לחיינו כרוח סערה היהודי העשיר בעולם והאיש השלישי בעושרו בארה"ב - שלדון אדלסון.

אדלסון הוא בעל השליטה בחברת הקזינו לאס וגאס סאנדס, שהקימה את הקזינו באי מקאו - בירת ההימורים הנבנית של אסיה. מקאו שליד הונג-קונג היא הצלחה גדולה, וההערכות הן שהרווחים של החברה של אדלסון מהפרויקט יסתכמו ב-5 מיליארד דולר.

בתחום העסקי אדלסון משחק בענק - מגדיל את השקעותיו בסין, בונה קזינו בסינגפור בהשקעה של 3.2 מיליארד דולר ומנהל מגעים לכניסה ליפאן. ואולם בישראל הוא בעיקר עסוק בתרומות ובהשקעות קטנות שעושות כותרות גדולות. במארס הוא רכש 50% ממניות "ישראלי", עיתון המחולק חינם ברחובות. לאחר מכן הוא הוזכר כמי שניהל מגעים שלא הובילו לשום דבר עם עופר נמרודי, לרכישת "מעריב" המתקשה להתרומם, ועכשיו הוא מתקוטט עם שותפו ב"ישראלי" על כסף קטן.

אדלסון צץ בכל מקום. במאי הוא קיבל תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית ולאחר מכן הקים קרן תרומות למטרות יהודיות בהיקף 200 מיליון דולר בשנה. הוא תרם 25 מיליון דולר למוזיאון יד ושם והצטרף לפרויקט תגלית, המחזק את הקשר בין יהודים צעירים בעולם לישראל. שמו של אדלסון מוזכר בלי סוף בהקשר של תרומות בישראל ובעולם היהודי. בזמן המלחמה הוא מימן רכישת ציוד לבתי חולים בקו העימות ב-20 מיליון שקל. באחרונה רכשה משפחת אדלסון שתי דירות מחוברות ב-12 מיליון דולר בפרויקט מגדלי צמרת היוקרתי בצפון תל אביב.

עם כל כך הרבה כסף, אדלסון מחפש הכרה כיהודי וציוני חם - וגם כבוד. הרבה כבוד.

במשך עשרות שנים היתה חברת טבע גאוות התעשייה הישראלית. טבע, שנהפכה לחברה גלובלית ומובילה עולמית בתעשיית התרופות הגנריות, נחשבה תמיד למודל לניהול איכותי שלא קיים כמעט בישראל. גם מניית טבע, שמכונה בפי אחדים "מניית העם", שוכנת כמעט בכל תיק השקעות מקומי, ובוודאי בקרנות הפנסיה וקופות הגמל של כולנו.

בעל השליטה והיו"ר, אלי הורביץ, שהוביל את טבע שנים רבות, נחשב למנהל-על, ואפילו פרשיות פחות נעימות בעברו נסלחו לו. שמו של הורביץ, חתן פרס ישראל, עולה מדי פעם כמועמד-מושיע למשרות רמות כשר האוצר ואפילו נשיא המדינה. הורביץ, טוענים הממליצים, ימטיר עלינו את תורת הניהול התקין והמקצועי שהוא הגורו שלה בישראל.

אלא שבשנה האחרונה משהו לא טוב קורה בטבע. משהו שמנפץ את המיתוסים סביבה וסביב מנהלה המיתולוגי וסודק את תדמיתה. משהו שמעלה מחשבה שהכתרים שקשרנו להורביץ ולטבע במשך זמן רב היו קצת מלאכותיים ומוגזמים, ונבעו בעיקר מהרצון שתהיה לנו נוקיה ישראלית.

הראשונים לחוש במשבר היו בעלי המניות. טבע היתה המניה הכי גרועה במדד ת"א 25 ב-2006, עם ירידה של כ-33% (נכון למועד סגירת הגיליון). אבל הנפילה במניה היתה רק חלק קטן מהבעיות שהתגלו השנה בחברה.

ביום בהיר וקריר אחד באמצע אוקטובר הודיעה טבע על החלפת המנכ"ל ישראל מקוב בשלמה ינאי. ינאי הוא מנכ"ל חברת מכתשים אגן - במקרה או שלא, המניה הגרועה השלישית ב-2006, אחרי טבע וכור. מקוב, שכיהן בתפקיד ארבע שנים וחצי בלבד והגדיל את ההכנסות פי 4 ואת הרווח פי 6, הוחלף בצורה חובבנית שלא מתאימה לכל מה שחשבנו עד אז על טבע - ואפילו לא למה שהיא חשבה על עצמה.

טבע ניסתה לשכנע את כולם שהכל בסדר, אך אפילו היא עצמה לא האמינה לבלוף הזה. בניגוד לתרבות העסקית שאותה הובילו הורביץ והדירקטוריון, הפעם הם הכניסו את טבע ואת המשקיע הישראלי הממוצע להרפתקה שאינה מחויבת המציאות. הם הצניחו מנכ"ל חדש ללא ניסיון וללא חפיפה מסודרת לאחת התעשיות המורכבות, הסבוכות והתחרותיות בעולם. התברר שהורביץ, שמאס במקוב, אינו חף מפוליטיקה וממשחקי אגו. גילינו גם שטבע הבינלאומית היא חברה יותר ישראלית ממה שחשבנו (התקנון שלה קובע כי המנכ"ל חייב להתגורר בישראל).

אם היינו מתבקשים לפני שנה לנחש מה תהיה העסקה הגדולה ב-2006, קשה להאמין שהיינו עולים על הרעיון המטורף שברקשייר הת'אווי של וורן באפט תרכוש את ישקר. לא היינו מצליחים לדמיין שהמשקיע המפורסם בעולם ירכוש את החברה התעשייתית הפרטית הגדולה בישראל, ועוד לפי שווי גבוה כל כך.

רכישת 80% מישקר תמורת 4 מיליארד דולר במזומן היא הבעת אמון גדולה בישקר, בהנהלתה ובמשפחת ורטהיימר שבנתה חברה מדהימה. חברה בעלת מודל עסקי ייחודי שאיפשר לה להפוך לאחת הרווחיות בעולם. חברה שבנוסף לצמיחה פנימית מרשימה פיתחה אסטרטגיה כמעט חשאית של רכישות. חברה המעסיקה אלפי עובדים.

הצעד של גורו ההשקעות מאומהה מהווה גם קפיצת מדרגה דרמטית למגזר העסקי המקומי ותמיכה של ממש בכלכלה הישראלית ובמדינה. באפט לא בא לשנה-שנתיים וגם לא לחמש. הוא בא לשנים רבות, והעובדה שהדמות החשובה בעולם ההשקעות הבינלאומי מביעה מחויבות לחברה שמרכז הפעילות שלה הוא חבל תפן שבגליל ושמה כאן 10% מקופת המזומנים שלה מסמנת את הכיוון למאות אלפי משקיעים בעולם.

בין ההודעה על ההשקעה לביקורו של באפט בישראל התרחשה מלחמת לבנון. לבאפט זה לא הפריע. הוא הסביר שגם בארה"ב יש סיכונים והמשיך להמטיר מחמאות על הורטהיימרים. מעולם לא פגשתי חברה כמו ישקר, אמר. באפט לימד אותנו שגם בישראל, שבה פועלות הפירמות תחת מגבלות רגולטוריות, מבניות וביטחוניות שלעתים הן בלתי נסבלות, אפשר להגיע לתוצאות נדירות, למקצועיות ולניהול משובח.

במשך שנים הסבירו לנו כל מיני אינטרסנטים כי אי אפשר לפצל את בתי הזיקוק, וכי בית הזיקוק באשדוד אינו שווה דבר בלי אחיו הגדול שבחיפה. הפרטה, כך הסבירו לנו, אינה אפשרית. כל כך האמנו להם, שהפרטת בתי הזיקוק נגררה לה לאיטה.

והנה, באוגוסט האחרון בא צדיק בינו עם גב של בנק לאומי מאחוריו ושם 3.5 מיליארד שקל על בית הזיקוק באשדוד. אחר כך הוא פנה לבורסה וגייס בשתי הנפקות יותר מ-4 מיליארד שקל. הביקושים של משקיעים גדולים להנפקת פז היו כה גבוהים, שכל אחד קיבל רק חלק קטן ממה שביקש. בית הזיקוק בחיפה, שיימכר בבורסה, יקבל שווי גדול בהרבה - כ-8-9 מיליארד שקל - וכבר מתרבים והולכים המתחרים עליו.

אנחנו רואים את המחירים ואת הביקושים ונזכרים ב"שקשוקה" שעשה רם כספי, שייצג את האחים עופר בפני רשות החברות, כאשר סידר להם את צים במחיר נמוך במיוחד. אפילו שותפתו של בינו עצמו, משפחת ליברמן האוסטרלית, זוכרת עדיין איך רכשה את חברת פז מידי המדינה במחיר מגוחך ב-88'.

מה קרה? מי התבלבל? עד שלמדנו כי בעלי המאה יכולים לרכוש את הנכסים שלנו במחירי סוף עונה, פתאום המדינה למדה למכור את הנכסים שלה ביוקר? מהו הסיפור האמיתי מאחורי מכירת בז"ן אשדוד?

מה שקרה הוא שפקידי האוצר גילו שלא חייבים להתמסר לבעלי ההון, ואפשר ליצור ביניהם תחרות יפה ומתגמלת. שאפשר להתעלם מיועצים מוזמנים וכלכלנים מטעם. שאפשר גם למכור נכס של המדינה בשיא מחזורי ולא בשפל. כשכמה גופים התחרו על מניות השליטה בבזק, מכרה אותה המדינה במחיר שיא. מכירת מניות המדינה בלאומי לקרן סרברוס הראתה שגם בנקים אפשר למכור מעל למחיר המניה ולא מול מתמודד אחד, כפי שהיה עם ברונפמן במכרז דיסקונט. כי כשיש תחרות על הנכסים - תחרות אמיתית ועזה - כוחות השוק עושים את שלהם.

אחד הכישלונות הגדולים של השנה היה של רון לובש ואמיר קס, בעלי קרן ההשקעות הענקית מרקסטון. לובש וקס זכו להצלחה מסחררת כשבשיאו של המשבר המדיני-כלכלי בישראל לפני ארבע שנים גייסו 800 מיליון דולר מקרנות פנסיה אמריקאיות ומשקיעים מוסדיים גדולים אחרים כדי להשקיע אותם בחברות ישראליות.

אלא שההצלחה הגדולה של הגיוס לא נמשכה כשהם החלו להשקיע. לפחות בינתיים. הכישלון הגדול ביותר של מרקסטון היה רכישת קרנות הנאמנות פ.ק.ן מידי בנק הפועלים תמורת סכום מדהים של 950 מיליון שקל. בצעד פזיז מדי חתמו לובש וקס על רכישת החברה מתוך מטרה להקים בהשקעה של יותר מ-2 מיליארד שקל בית השקעות ענק בסגנון אמריקאי, המנהל יותר מ-60 מיליארד שקל. לובש וקס רכשו את פ.ק.ן עם שני שותפים, עמית ברגר ואילן בן דב, שכל אחד מהם החזיק ב-20% מהחברה.

אבל מהר מאוד התברר שמדובר במחיר מטורף בעבור סחורה נחותה. כי הרכישה היקרה, שאולי נעשתה תחת לחץ ש"מי שלא ימהר לא תישאר לו סחורה", היתה טעות נוראית. פ.ק.ן החלה לאבד גובה וגם שני השותפים התאדו. מאז רכישת החברה פדה הציבור מהקרנות של פ.ק.ן כ-10 מיליארד שקל (כמעט 50% מתיק הנכסים שהיה לה בעת הרכישה), ובינתיים הפידיונות לא נעצרו. קשה להאשים את הציבור. הוא נכנס לפ.ק.ן רק בגלל יועצי ההשקעות בסניפי הבנקים, שדחפו אותו לקרנות גרועות שנוהלו באופן שערורייתי. לאחר שהפועלים מכר את החברה לבנקים כבר לא היה ליועצים אינטרס להשאיר את הלקוחות בקרנות, והם החלו לזרום החוצה בהמוניהם.

לובש וקס עשו הכל כדי לצמצם את הנזק. הם מינו מנכ"ל בעל שם וגייסו מנהלים במחירים מפולפלים. הם הפחיתו את מחיר הרכישה מהפועלים ורכשו גם את חברת הקרנות השנייה של הפועלים, להק, לאחר שגם זו איבדה מיליארדים. ייתכן שבסופו של דבר הם ירוויחו מבית ההשקעות החדש שהקימו, פריזמה, אך כבר עכשיו אפשר לומר שלהפסיד כסף של אחרים זה הרבה פחות כואב - גם אם מדובר במאות מיליונים.

באמצע מאי חווה איש העסקים אליעזר פישמן את אחד השבועות השחורים בחייו. הלירה הטורקית נפלה ב-20% בכמה ימים ופישמן, שהיה בפוזיציה ענקית של 15 מיליארד שקל בחשבונות בכמה בנקים, הפסיד מאות מיליוני דולרים. פישמן החל למכור נכסים וחברות שהיו בבעלותו - כמו ויזה כאל, קווי זהב ובונז'ור - ולשעבד נכסים לבנקים. מצבת הנכסים של משפחת פישמן נפגעה קשות.

הפרשה הסעירה את המגזר העסקי כולו, ובבנק ישראל היו שדיברו על פאשלה של הבנקים שלא דאגו לביטחונות מראש. המזל הרע של פישמן היה שהלירה הטורקית המשיכה ליפול בחדות, והבנקים סגרו לו את מרבית הפוזיציות לאחר שההפסד גדל עוד יותר.

מיד אחרי שפישמן סגר את רוב העסקות בהפסדי עתק החלה "היד הנעלמה" של השווקים הפיננסיים להחזיר את הלירה הטורקית את כל הדרך חזרה למעלה. מאז אותם ימים התחזקה הלירה הטורקית בשיעור ניכר, וחזרה קרוב מאוד לשערה מלפני המפולת. זה נשמע מופרך אך שמועות עקשניות מדברות על מעין "עוקץ" שעשה לו בנק גדול היושב בלונדון. סוחרי המט"ח הבריטים, שיכולים לנהל פוזיציות של מיליארדי דולרים, זיהו פוזיציה גדולה, הלכו נגדה - וניצחו. בדרך הם גם כמעט הפילו את הכלכלה הטורקית.

המזל הגדול של פישמן הוא שהשנה המשוגעת שלו נסגרת בהצלחה גדולה. הוא הנפיק בלונדון את עסקי הנדל"ן הרוסיים שלו בשווי של מיליארד דולר וברווח הון גדול. עליית מניות הנדל"ן בבורסה של תל אביב והגיאות בנדל"ן ברוסיה איפשרו לפישמן להמשיך לחייך גם לאחר הנזק העצום שגרם לעצמו באמצע השנה.