הצער של יוסי בכר

עדיף לו ליוסי בכר שיידום. בכר, שפורש ממשרת מנכ"ל משרד האוצר, מסכם את תפקידו עם מבט נוגה ונאום מוכר: "היינו צריכים להשקיע יותר בנושא החברתי". אתמול הוא חזר על הדברים במפגש של לשכת המסחר ישראל-אוסטרליה. מדוע זה נשמע כל כך מוכר? ובכן, גם הבוס שלו לשעבר, שר האוצר הקודם, בנימין נתניהו, אמר את אותם הדברים, אחרי שהציבור נתן לו 12 מנדטים והראה לו מה הוא באמת חושב על הרפורמות שלו.

חבל שאין דרך דומה להראות ליוסי בכר כמה אותנטי נראה הצער שלו. כיום יש בישראל 1.6 מיליון עניים - רבע מהאוכלוסיה - בעוד שב-2002 היו בישראל "רק" 1.2 מיליון עניים, וזאת הודות לקיצוץ של כ-15% בקצבאות בתקופה זו. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאז 2003 התרחב אי השוויון בהכנסה הפנויה, כלומר אחרי מסים, ב-6.8%. נכון, מדידת העוני היא בעייתית, אך כמוה גם מדידות נוספות. מספרים תמיד נוטים לשקף אידיאולוגיה, אבל יש סטטיסטיקה רשמית ועמה צריך להסתדר. גם כשהיא לא נוחה לאוצר.

בכר, ומשרד האוצר ככלל, נכשלו בחלוקת פירות הצמיחה. בהיעדר רגולטור שמציץ מפעם לפעם מחוץ לכיסם החמים של בעלי ההון, נעדרת גם התחרות במשק הישראלי - ומערערת את יסודות המחשבה הקפיטליסטית. זה נכון שהיד הנעלמה היא מושג יפה, ונכון שיש את עיקרון העיפרון של מילטון פרידמן, שגורם לאלפי אנשים ממקומות שונים בעולם לעבוד בתיאום לצורך הפקת עפרונות במחיר שווה לכל נפש. אבל נראה כי בשנים האחרונות יש עיקרון אחר של יד נעלמה - שגורם למנהלים ממקומות שונים להתכנס לאותו מחיר ולדחוף אותו מעלה בעקביות, ולא לנסות להילחם זה בזה. ראו מה מתרחש במחירי שוק הסלולר, בעמלות הבנקים, בעמלות קרנות הנאמנות שעברו מהבנקים לאחר ועדת בכר, במחירי האוכל ברשתות השיווק בשנה האחרונה, ויש עוד דוגמאות רבות.

מוטב אם האנשים שדנו רבים כל כך מתושבי מדינת ישראל לעוני יידומו. עדיף אנשים שמוכנים להסתכן בביקורת רבתי עבור אמונתם, מאלה אשר מצטערים לאחר מעשה, כאשר אין בכוחם או ברצונם לשנות דבר, זולת תדמיתם.

גם התומכים הנלהבים ביותר של הרפורמות שביצע האוצר בשלוש השנים האחרונות, לא מכחישים את העובדה שהצמיחה כולה התמקדה בשני העשירונים העליונים. הם פשוט רוצים שכולם ישמחו בחלקם של שני עשירונים אלה. עוד כמה שנים, הם אומרים, כולם ייהנו מזה. עד אז אפשר להישאר עם מחיאות הכפיים. הן עוזרות להתחמם בימים קרים אלה. הן, והצער של יוסי בכר.