ביהמ"ש דחה תביעת אנשי עסקים נגד בנק הפועלים בגין התנהגות רשלנית שגרמה להתמוטטות עסקיהם

מאת בן-ציון ציטרין

קבוצת חברות ואנשי עסקים הגישו ב-96' שתי תביעות נגד בנק הפועלים , ולפיהן מחדלי הבנק גרמו להתמוטטות עסקיהם; התובעים - חברת יוסף קמינסקי, חברת א. טל-רן השקעות, אבי קמינסקי ויעקב עמר - העלו בתביעתם טענות קשות כלפי הבנק, לרבות מצג שווא, אי קיום התחייבויות, התנהגות רשלנית, הפרת חובות נאמנות והפרות חוק הצ'קים ללא כיסוי, על כל המשתמע מכך.

אלא שבאחרונה החליטה השופטת רות אבידע, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לדחות את התביעה; השופטת אף חייבה את התובעים לשלם לבנק הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 100 אלף שקל.

פסק דינה של השופטת אבידע הוא פסק דין חשוב ועקרוני בשאלת אחריותו של בנק ואופן ניהול חשבונו של לקוח; להלן יובאו כמה מקביעותיה החשובות של השופטת בפסק הדין לעניין אחריות בנק וניהול סביר של חשבון:

* בשיחת טלפון שנערכה ביוזמת הבנק לבדיקת כיסוי לצ'ק - אין אפשרות למסור מידע למשקיע פונטציאלי בחברה, על מנת שיבסס החלטה אם לבצע ההשקעה אם לא.

* אין כל פסול בכך שלבנק יש עניין שמצבו הכלכלי של לקוחו ישתפר, בתנאי שאינו עובר על החוק או פועל בניגוד לחובות המוטלים עליו כדי להביא לשיפור האמור.

* לקוח עסקי שיתרת החובה שלו גבוהה ביותר והביטחונות הפיסיים שלו הם בשיעור של 20% מהחוב, אינו בהכרח "לקוח בעייתי".

* משקיע המעניק חשיבות לגובה חריגת חברה ממסגרת האשראי שלה בבנק, עליו לבקש לעיין בדפי החשבון של החברה; אם לא עשה זאת, האחריות מוטלת עליו.

* לא ניתן לבסס טענות לפיהן הבנק ידע על קיומו של לקוח בעייתי - בהתבסס על דו"ח ביקורת פנימי שמתייחס לאותו מועד שבו נוצרה הבעיה - אך הוגש כמה חודשים אחר כך.

* דרישת בנק מחברה לא לחרוג ממסגרת האשראי שלה, למרות שהוא מאפשר לה לעשות כן, אינה מלמדת על ידיעתו כי החברה במצב כלכלי קשה.

* בנק השולח מכתב התראה לחברה, יכול להניח שתוכנו הגיע לידיעת הבעלים החדשים של החברה.

בעלי 40% מהון מניות החברה אינם נחשבים צדדים שלישיים ומכאן שלא חלה עליהם אחריות הבנק.

* כשעיון בדפי חשבון של חברה חושף את כל האינפורמציה, מי שמציג עצמו כבעלים של החברה אינו יכול לטעון להפרת חובת גילוי מצד הבנק.

* דרישת בנק לקבל ערבויות אישיות מבעלים חדשים של חברה, (המוגבלת לאותו אחוז שבו היו שותפים בהון המניות של החברה) כתנאי למתן אשראי, היא דרישה סבירה.

* שינוי סיווג יתרת חובה מחריגה ממסגרת אשראי להלוואה, כשמובטחת הגדלת מסגרת האשראי, היא פעולה סבירה של בנק.

* כשחברה אינה עומדת בתנאים שסיכמה עם הבנק, האחרון רשאי לסרב להמשיך לתת לה אשראי או לחילופין לדרוש לקבל שיקים אישיים של בעלי החברה לשם מתן אשראי. זאת גם אם דרישת הבנק היא על רקע מצוקת הבעלים המושקעים בחברה.

* החלטת בנק לאפשר לחברה להמשיך ולפעול בחשבונה, כל עוד היא נהנית מגיבויים של בעליה, מתיישבת עם ניהול הולם של תאגיד בנקאי, כפי שהבנק חייב כלפי בעלי מניותיו, והציבור בכלל.

* בעלים של חברה שאינם מבקשים זכות חתימה בחשבון החברה - אינם יכולים לטעון נגד הבנק כי איפשר לבעלים האחרים של החברה למשוך כספים מחשבון החברה.

כמו כן הכריעה השופטת בפסק הדין בשאלת פרשנות חוק הצ'קים ללא כיסוי; חוק הצ'קים אינו מגביל את שיקול הדעת של הבנקים במערכת יחסיהם עם לקוחותיהם.

מטרת החוק היא להגן על הציבור מפני בעלי חשבונות שהבנקים מסרבים לפרוע את הצ'קים שלהם. בנק רשאי לכבד צ'ק, גם אם הוא נמשך מחשבון שיש בו חריגה מאשראי מאושר.

העובדה שאין לצ'ק כיסוי, היא כשלעצמה אינה מספקת כדי שהצ'ק ייחשב לשצ'ק שסורב, אלא יש צורך בהחלטה של הבנק שלא לפורעו. החלטת בנק שלא לפרוע צ'ק בשל חוסר כיסוי גוברת על הוראת ביטולו של הצ'ק, והצ'ק ייחשב כצ'ק שסורב.

עוד קובעת השופטת, כי כל עוד לא הוכח שהשיקול הבנקאי לא לכבד צ'קים שנמשכו מחשבון חברה שחרג ממסגרת האשראי, לא היה שיקול עסקי סביר - אין לקבוע שהבנק פעל לא כדין בסירובו לכבד את הצ'קים.

לדברי השופטת, מטרתו של חוק הצ'קים היא הצלת צ'קים מסירובם על ידי הבנק; החוק אינו משמש אמצעי למניעת קנוניות בין לקוחות לבין פקידי בנק (ת.א. 3161/97).