לא מצליחים ליישב את הפריפריה: מחקר קובע כי המדינה נכשלה במדיניות פיזור האוכלוסין

מדינת ישראל נכשלה במדיניות פיזור האוכלוסין שלה משום שהקצתה תקציבים גדולים מדי להטבות מס שלא הצליחו לפתות תושבים מהמרכז להגיע לנגב ולגליל, והזניחה את ההטבות בדיור שהתגלו כמושכות תושבים - כך עולה ממחקר שבוצע באחרונה בעבור משרד הבינוי והשיכון.



עורכי המחקר גילו גם כי מדיניות עידוד ההתיישבות בפריפריה לא הביאה בחשבון את העובדה שיישובים מסויימים מושכים אליהם אוכלוסייה גם ללא הטבות, בעוד ישובים אחרים אינם אטרקטיביים דיים עבור תושבי המרכז גם כאשר המגורים בהם מלווים בהטבות משמעותיות.



עורכי המחקר, חברת צנובר יועצים, בדקו את יעילות הצעדים שנקטו הממשלות לעידוד ההתיישבות באזורי הפריפריה. בשנים 2002-2004 הוקצו לטובת מדיניות פיזור האוכלוסין 13.2 מיליארד שקל, אבל מיד לאחר מכן התקציבים החלו להתכווץ, הפריפריה נותרה במיתון כלכלי, בעוד שהמרכז החל בצמיחה, וכיום ההגירה לאזורי העדיפות הלאומית היא אפסית.



שש דרכים עיקריות ניסו ממשלות ישראל, כדי לעודד את תושבי המרכז להגיע לנגב ולגליל: סיוע בדיור להוזלת הדירות בפריפריה; הקמת מסילות ברזל להקלה על הנגישות למרכז הארץ; עידוד השקעות הון ליצירת מקומות עבודה חדשים; פיתוח בנייה צמודת קרקע לפיתוי תושבי המרכז; סיוע בחינוך ותגבור מערך ההוראה; והטבות מס.



בדיקה פרטנית של כל אחד מהאמצעים גילתה את הסיבה לכשל - התקציב הגדול ביותר הוקדש להטבות במס. בשנים 2002-2003 היקצה משרד האוצר 3.8 מיליארד שקל (1.9 מיליארד שקל בכל שנה) למתן הטבות במיסוי לתושבי הפריפריה, ואילו ב-2004 הוסיף רק עוד 1.03 מיליארד שקל, 29% מכלל העלות הכוללת של הכלים הממשלתיים לעידוד ההגירה לפריפריה.



והנה, במחקר נמצא, כי התועלת בהטבות המס, נוסח "חוק הנגב", היתה אפסית: "למיטב בדיקתנו, במתכונתן הנוכחית, השפעתן (של הטבות המס) על מאזן ההגירה ביישובי עדיפות קטנה, אם בכלל". אחד ההסברים האפשריים לכישלון נעוץ ברשימת היישובים המקבלים הטבות מס, שנקבעה ללא קריטריונים ברורים.



לסיוע בדיור, לעומת זאת, הייתה השפעה מובהקת וחיובית על הפריפריה. לפי המחקר, אם רוצים למשוך אוכלוסייה ממרכז הארץ, יש להקצות לה הטבות שיאפשרו לה לרכוש צמודי קרקע זולים. דווקא כאן הממשלה כושלת, משום שההטבות שניתנות בתחום זה הצטמקו מ-472 מיליון שקל ב-2002, ל-100 מיליון שקל ב-2004.