האם ניתן לשפוט שופטים?

מאת אורית אפל ואבי דושניק

שופטים הם אנשים בשר ודם, שבמסגרת תפקידם הם נדרשים לחרוץ דינים ולפעול על פי החוק ועל פי חוש הצדק. בעשותם זאת הם אינם נקיים מטעויות ומהשפעות חיצוניות של בעלי אינטרסים המבקשים להטות את הדין.

הדין בישראל קבע עד לאחרונה חסינות מוחלטת מפני תביעות. חסינות זו אומנם מנטרלת חלק מן ההשפעות הללו, אולם במקרים קיצוניים יש בה משום טעם לפגם. לאחרונה פתח בית המשפט המחוזי פתח המאפשר את צמצום היקף החסינות, ובקרוב עשוי בית המשפט העליון לפסוק הלכה ברוח זו, או לחלופין להנציח את המצב הבעייתי שהיה קיים קודם לכן עד שהמחוקק יאמר את דברו.

עניין פרידמן

המקרה שתלוי ועומד בבית המשפט העליון הוא ההחלטה התקדימית, שניתנה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בעניין מדינת ישראל נ' פרידמן ואח' (בר"ע 002315/00). במקרה זה נדונה הסוגיה האם החסינות מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין היא חסינות אישית לשופטים, או שמא היא משתרעת גם על מעסיקיהם.

פסק דין זה עוסק בתביעתו של פרידמן לחייב את המדינה בתשלום פיצויים על נזקיו. לטענתו, נזקים אלו נגרמו עקב החלטתו הרשלנית של ראש ההוצאה לפועל להוציא פקודת מאסר כנגדו.

בית המשפט המחוזי קבע, בשלבים המקדמיים של הדיון, כי פעולתו של ראש ההוצאה לפועל הנה פעולת בית משפט, ולכן חלה עליו חסינות שיפוטית. כן נקבע, כי החסינות הניתנת לשופטים איננה חוסמת כליל הגשת תביעה כנגד המדינה בשל אחריותה השילוחית בגין רשלנות של שופט. כך, לראשונה נפתח הפתח לתביעה נזיקית בגין הליך שיפוטי.

האינטרסים המתנגשים

עניינה של החסינות הוא שלילת זכות הניזוק או תביעתו. במחקר שערכה השופטת ד"ר ד' אבניאלי בנושא גבולות החסינות השיפוטית (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, תשנ"ט), ציינה המחברת כי החסינות השיפוטית יוצרת קונפליקט בין שני אינטרסים מנוגדים: מצד אחד, עקרון יסוד בדיני הנזיקין הוא שנפגע זכאי לסעד בגין עוולה אשר בעטיה נגרם לו נזק. מצד שני, האינטרס הציבורי מחייב כי שופטים יפעלו באופן עצמאי, ללא חשש מפני תביעה אפשרית או חיוב באחריות אישית כלפי הנפגע בפעולתם השיפוטית.

נקודת המוצא של כל דיון בפרשנות חוק היוצר חסינות היא נקודת מוצא שתשאף לצמצם את תחולת החסינות מבלי לפגוע בעיקר מטרתה. לא ניתן שתהא מחלוקת על ההצדקה והצורך בקיום הוראות חסינות החלות על השופטים.

השאלה איננה אם צריך שתהיה חסינות, אלא האם היא צריכה להיות מלאה, או שמא ראוי להפעיל את עקרון המידתיות ולהותיר נתיב משוחרר מחסינות במצבים קיצוניים. אפשרות אחרת היא לאפשר נתיב של הטלת אחריות על המדינה מבלי לצמצם את חסינותו של השופט.

החסינות השיפוטית - שתי גישות לפרשנות החוק

למעשה, ניתן לפרש את החסינות השיפוטית בשני אופנים: באחד, תכלית החסינות היא למנוע השפעה חיצונית על השופט מצד הצדדים העומדים לדין. בשני, תכלית החסינות תיטה להיצמד ללשון החוק אשר מתייחס לשופטים בלבד ולא למעסיקתם - המדינה.

הגישה הראשונה גורסת כי אי תלות השופט היא תנאי הכרחי לקיום שיטת משפט הוגנת ועניינית. לא ניתן לקיים שיטת משפט בה יהיו השופטים המכריעים במחלוקות נתונים ללחץ הנובע מחשש לגורלם האישי. לכן, על פי גישה זו, יש לפרש את החסינות כמוחלטת אפילו אם ההליך השיפוטי נגוע ברשלנות או בזדון.

הגישה השנייה תביא לצמצום החסינות, שכן היא מדגישה את עקרון השוויון בפני החוק ועקרון היעדר האפליה בין איש למשנהו. מתן חסינות לאדם, שאיננה ניתנת לאחרים, יוצרת תחושה לא נוחה של העדפה של סוג בני אדם על פני חבריהם. פגיעה נוספת בשוויון באה לידי ביטוי בכך שנמנע מן הנפגע פיצוי על נזקיו בגין המעשה הרשלני או הזדוני.

המצב בעולם

השופטת ד"ר אבניאלי בחיבורה הנ"ל מציינת כי בשיטות המשפט השונות מצאו פתרונות שונים לסוגיית היקף החסינות השיפוטית: בצרפת ובגרמניה חלה חסינות על השופטים, אולם המדינה נושאת באחריות על פגיעה מעוולה שיפוטית במקרים המוגדרים בחוק.

בצרפת ובאיטליה אף נקבעו הסדרי שיפוי המאפשרים למדינה לתבוע אישית את השופט. בדין האנגלי והאמריקאי חלה חסינות מוחלטת על פעולה שיפוטית, אך זו אינה חלה על פעולה שבוצעה בחוסר סמכות. בחקיקה האמריקאית נקבע כי פעולה שכזו אומנם מאפשרת הגשת תביעה אישית כנגד השופט, אך לא כנגד המדינה.

השיקולים בעד ונגד ההחלטה בעניין פרידמן

השיקולים העיקריים המצדיקים את קיומה של חסינות שיפוטית מוחלטת הם פגיעה ביציבות ובעקרון סופיות הדיון, רצון למנוע פגיעה בתפקודו של השופט, ריבוי תביעות סרק והיעדר הצדקה כלכלית לחיוב השופט בתשלום מכיסו. מאידך, השיקולים העיקריים לצמצום החסינות השיפוטית הנם הצורך להבטיח את אמון הציבור במערכת השיפוטית, פיצוי הניזוק והיעדר הצדקה לפטור של השופט מאחריות למעשים שנעשו בחוסר סמכות או בזדון.

בעניין פרידמן היוו שיקולים אלו את הבסיס לטיעוני הצדדים, בעד ונגד, בסוגיית החסינות השיפוטית המוחלטת. בית המשפט המחוזי קבע כי ראוי לפרש את סעיף 8 לפקודת הנזיקין באופן שלא תסוכל מטרתו, דהיינו מתן חסינות פרסונלית מוחלטת לשופטים. עם זאת, נקבע לראשונה כי לשון החוק אינה מונעת הגשת תביעה כנגד המדינה בגין אחריות שילוחית במקרים קיצוניים של "רשלנות רבתי" בהחלטה שיפוטית.

למרות ההחלטה העקרונית, בית המשפט מצא כי בנסיבות המקרה הקונקרטי לא חלה רשלנות רבתי. החלטת ראש ההוצאה לפועל עולה אך בגדר שגגה שאין בה להצדיק את חיוב המדינה. יתרה מזאת, פקודת המאסר שהוציא ראש ההוצאה לפועל לא נאכפה, על כן נקבע כי לא נגרם למשיב כל נזק.

בשונה ממסקנותיהם של שופטי בית המשפט, מסקנת המחקר של ד"ר אבניאלי היא כי יש לצמצם את החסינות באופן שלא תחול על פעולה שנעשתה תוך חריגה מודעת מסמכות, או בזדון, להבדיל מפעולה רשלנית שאינה מסייגת את תחולת החסינות.

מה יוחלט בבית המשפט העליון?

עדיין לא ברור מן הפסיקה מהם הקריטריונים לסיווג רשלנות "רגילה" או "חמורה", והאם פעולה שיפוטית שנעשתה ברשלנות רבתי תיחשב כחריגה מסמכות, אשר תביא לשלילת החסינות. שאלות אלה