במחסני מוזיאון ישראל שוכנות מאז הקמתו, לפני יותר מ-40 שנה, כ-400 יצירות אמנות שהיו בבעלות יהודים שנספו בשואה. ל"הארץ" נודע, כי החברה הממשלתית החדשה לאיתור והשבת נכסים של נספי שואה דורשת לקבל את היצירות על פי חוק חדש, המחייב להעביר אליה כל נכס שבעליו נספו בשואה. הנהלת המוזיאון פתחה באחרונה במגעים עם החברה, וגורמים משפטיים העריכו כי אם לא יושג הסדר בין הצדדים - המוזיאון עלול לאבד את האוסף.
על פי החוק, אם יועברו היצירות לידי החברה היא תנסה לאתר את יורשיהן, ולאחר מכן תמכור את היצירות שבעליהן לא נמצאו. ההכנסות מהמכירה יועברו כסיוע לניצולי שואה נזקקים או כתמיכה במוסדות העוסקים בהנצחת השואה, תיעוד וחינוך לקחי השואה. ממוזיאון ישראל נמסר בתגובה, כי המוזיאון קיבל את התמונות מתוקף היותו המוזיאון הלאומי, ומתוך מחויבותו לשמירה על נכסי התרבות של העם היהודי והדורות הבאים. מהמוזיאון נמסר עוד שבקרוב יועלו צילומים של היצירות לאתר האינטרנט של המוסד.
המוזיאון לא חיפש את יורשי התמונות
האוסף במוזיאון כולל לפחות יצירת מופת אחת, הציור "העיר" של אגון שילה מ-1915, וכן יצירות של אלפרד סיסלי, מקס ליברמן ומוריץ אופנהיים. חלק קטן מהתמונות מוצג כיום בתערוכות אך מרביתן מאוחסנות במחסני המוזיאון. לדברי אוצרת אמנות אירופה במוזיאון, שלומית שטיינברג, מרבית היצירות באוסף לא הוצגו מעולם, כיוון שאין להן ערך אמנותי רב. לדבריה, רוב התמונות הן דיוקנאות מהמאה ה-19 שציירו אמנים גרמנים מהאסכולה האקדמית.
התמונות נבזזו על ידי הנאצים מאוספים פרטיים ברחבי אירופה. לאחר מכן הוחבאו עם אוצרות נוספים במעמקי מכרות מלח בדרום גרמניה. בתום המלחמה נתפס המטמון על ידי הצבא האמריקאי. לאחר המלחמה הסכימו האמריקאים להעניק גישה למטמון לנציגי הארגון היהודי להשבת רכוש "אירס"ו" (Jewish Restitution Successor Organization), שהקימה הסוכנות היהודית. מנהל בית הנכאת (מוזיאון) בצלאל, מרדכי נרקיס, יצא לגרמניה ב-1951 מטעם אירס"ו, ושלח את האוסף לישראל בדרך הים ב-28 ארגזים. האוסף הועבר עם שאר אוספי בית הנכאת למוזיאון ישראל עם הקמתו בשנת 1965. המוזיאון לא פירסם מעולם רשימה מלאה של התמונות ולא ניסה לחפש יורשיהן.
במוזיאון אמרו, כי לא קיבלו עד היום פנייה כלשהי בנושא התמונות של אירס"ו ולא פעלו מיוזמתם להשבת התמונות, משום שעד כה לא היה כל גוף רשמי שטיפל בנושא השבת רכוש. במוזיאון הדגישו כי מעולם לא הסתירו את מקורן של התמונות וליד כל תמונה המוצגת בתערוכות מצוין כי הגיעה באמצעות אירס"ו.
נושא גורלן של יצירות האמנות של אירס"ו לא נידון בדיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית לאיתור והשבת נכסי נספים בשואה, שפעלה בישראל בשנים 2000-2005. חבר הוועדה איש העסקים מרטין שטרן אמר ל"הארץ" כי "לא קיבלנו מעולם פנייה של מישהו שטען שהוא יורש של התמונות במוזיאון. העובדה שהחברה הממשלתית החדשה דורשת כעת את התמונות האלה נראית תמוהה".
בחברה הממשלתית לאיתור והשבת נכסי הנספים בשואה אישרו כי מתנהלים מגעים בינם להנהלת המוזיאון לגבי עתיד האוסף. עו"ד נדב העצני, היועץ המשפטי של החברה, אמר כי "לא חסרים מקרים מהשנים האחרונות של יורשים שתבעו בעלות על תמונות וזכו". העצני אמר כי החוק מחייב את העברת התמונות לידי החברה הממשלתית גם במקרים שבהם ברור שאין סיכוי למצוא יורשים. "החוק קובע עיקרון מוסרי שלפיו אין למי שמחזיק ברכוש של נספים זכות להמשיך וליהנות ממנו. אם לא יימצאו יורשים לנכסים הם ימומשו והתמורה תשמש לרווחת ניצולי שואה או לארגונים הפועלים להנצחת השואה".
הנהלת המוזיאון מסרה בתגובה, כי "כל אדם ראשי לחזות ביצירות שרובן ככולן מאוחסנות במחסני המוזיאון, ולשם כך, בעתיד הקרוב יעלה המוזיאון לאתר האינטרנט שלו את כל היצירות שהועברו אליו על ידי 'אירסו'. במידה שתגיע תביעה חוקית היא תטופל במלוא הרצינות והיחס".
בהנהלת המוזיאון ציינו עוד כי "במשך השנים הוגשו מספר תביעות לגבי נכסים שברשות המוזיאון. במידה ונמצאו מוסדרות כחוק, הושבו היצירות לבעליהן" (אך אף אחת מהיצירות שהושבו לא שייכת לאוסף הנ"ל, ע"ב). ראוי לציון ההסדר המיוחד שיזם מוזיאון ישראל לגבי יצירתו הנודעת של קמיל פיסארו, "שדרות מונמארט". יורשי התמונה החוקיים שאותרו, הואילו להשאיר את היצירה במוזיאון לטווח ארוך ובתמורה מופיע בצידה סיפור בעליה שנספו בשואה.
דרישה ממוזיאון ישראל: להעביר תמונות הנספים בשואה לניצולים וליורשים
עמירם ברקת
2.2.2007 / 10:38