מי ניצח? המדריך למלחמות התקשורת

נחום ברנע נגד שלי יחימוביץ', אורית שוחט נגד נחום ברנע, "ידיעות" נגד "הארץ". צריך יותר מזה?



נדמה שמדובר בשבוע שאין צורך לנתח, רק לצטט. ראשית, יום שישי, 26.1.2007, "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מתוך הטור הפופולרי של נחום ברנע:



1. "מגיש מהדורת החדשות בערוץ 2, גדי סוקניק, יצא מהאולפן המוגן שלו לשטח, לבית הנשיא. מאוד נועז מצדו. כשקצב התחיל את נאומו, מיהר סוקניק לקטוע אותו. הוא לא מילא בכך שום תפקיד עיתונאי. הוא רק הכריז, אני כאן. כמו בעל חיים שמסמן טריטוריה, כמו אורח שמתנחל בסלון".



2. "שלי יחימוביץ' היא עיתונאית לשעבר שבגדה במקצועה. ראוי אולי להשתמש במילה פחות מנומסת כדי לתאר את המהלכים שעשתה במעבר הבזק שלה מערוץ 2 אל סיעת העבודה בכנסת, אבל נניח לזה. יחימוביץ' הביאה אל הפוליטיקה את כל חסרונות משלח ידה הקודם: את האגו ואת היומרה ואת הביטחון באשמתם של אנשים או בחפותם בלא משפט. לחוות דעתה של יחימוביץ' על אתיקה עיתונאית יש בערך אותו תוקף מוסרי שיש לחוות דעתו של אלחנן טננבאום על אהבת המולדת".



3. ויש עוד: "הכתבים יודעים בדרך כלל הרבה פחות ממה שהם משדרים ומדפיסים. ספקולציות, סברות כרס, שמועות שווא - הכל לגיטימי, ובלבד שהכתב המתחרה יאכל את הלב".



4. ויש גם סיכום: "התקשורת באופסייד".



עברו יומיים בלבד, ומעל דפי חלק ב' של "הארץ" הגיעה התגובה. על החתום, אורית שוחט:



1. "אלמלא היתה פליטת הארס הזאת מופצת במאות אלפי עותקים [...] אלמלא היה הכותב נחום ברנע, האורים והתומים של מקצוע העיתונות, אילו היו הדברים נכתבים בשבוע אחר ולא בצמוד לדברי הנשיא, אפשר היה להניח להם לעבור ללא תגובה. אלא שאלה אינם ימים רגילים".







2. "על בגידה במדינה יש עונש מוות בכמה מדינות, ועל בגידה בעיתונות יש הוקעה פומבית מפי העיתונאי הנחשב ביותר במדינה. אכן האגו והיומרה הם האויבים העיקריים של מקצוע העיתונות".



3. "כך משתחלים אל דפי העיתון, דווקא אל עמודי המאמרים המכובדים, אלה שנכתבים בידי אנשים שהמערכת סומכת על שיקול דעתם, דברים שמוטב היה שלא לפרסם. זה מה שקרה השבוע לנחום ברנע".
נו, אז מי ניצח?



פיגוע זה רע, אבל תמונות בלעדיות מהפיצוץ זה טוב. חדשות 10 לקחו השבוע בגדול



בשעה שבערוץ 2 הסתבכו עם תצלומי איברים שלא הספיקו להיערך לפני השידור, בערוץ 10 שוב ניצחו. מערכת החדשות של הערוץ מסתמנת כזריזה והשרירית ביותר, לאחר שהניחה את ידיה על מצלמות הביטחון במאפייה האילתית שבה אירע הפיגוע ביום שני וזכתה בראשוניות ובלעדיות בסיקור האירוע. בהמשך היום נאלצו אתרי האינטרנט להשתמש בתמונות האלה תחת הכיתוב "באדיבות ערוץ 10", ולמחרת גם העיתונים היומיים העניקו את הקרדיט המתבקש.



במקרים רבים העיסוק במה שמכונה "בלעדי" הוא טיפשי. צרכני התקשורת ממילא אינם זוכרים היכן קראו או ראו את הידיעה לראשונה, והקרב על הראשוניות גורם למערכות החדשות להפסיד, בדרך לניצחון בתחום הראשוניות, את זווית הסיקור המעניינת יותר. באופן אישי אני מעדיף אבחנה מבריקה לגבי ידיעה שכבר שודרה במקום אחר מאשר את התחושה שאני זוכה לצפות בתמונות לראשונה.







אלא שהראשוניות בעניין זה אינה זוטה. גם כי מערכת החדשות הצעירה של ערוץ 10 זקוקה עדיין לאסמכתות שיוכיחו את כוחה, ובעיקר משום שהפעם ההישג לא היה טמון (כרוך??) בתשלום כפי שקרה בעניין הסרטון של רון ארד. זה היה ניצחון אופייני נוסף בדרך הארוכה של מחלקת החדשות של הערוץ, שמצטיירת כרגע כמי שהצליחה להגשים את חזונו של אהוד ברק על "צבא קטן וחכם". קטן וחכם משום שלא יכולת פריסת הצוותים בשטח היא שניצחה, אלא מהירות המחשבה. בשעה שבשאר מערכות החדשות טרחו להשיג כרטיסים למטוס לאילת, בערוץ 10 היה מי שחשב שאם זה קרה במאפייה, אולי מוטב קודם לברר אם הותקנו שם מצלמות אבטחה. הדרך לאילת מעולם לא היתה קצרה יותר.



בשבוע השני למהפכה, "סופשבוע" כבר נראה לקורא הגיוני יותר. עכשיו רק חסרות כתבות מעניינות



בפעם השנייה שהוא מופיע, "סופשבוע" החדש כבר נראה לקורא הגיוני יותר. כוחו של הרגל. הכשל נעוץ בטיב הכתבות. הכתבה של יהודה נוריאל על שלושת במאי הקולנוע מעניינת וכתובה היטב, אך זו כתבת בונוס, לאוהבי קולנוע, מה שנקרא הכתבה הנוספת.



הכתבה של עמיר רפופורט על הרמטכ"ל החדש, גבי אשכנזי, מעניינת אף היא, אך יכלה להופיע, ואולי מוטב שהיתה מופיעה, בחלק הפוליטי של המוסף לשבת. מכיוון שלא היה בה דבר חדש ומסעיר, אסופת האנקדוטות שליקט רפופורט על אשכנזי, ללא ראיון איתו, אינה מצדיקה את הנפח שקיבלה. כרגע נדמה שהיתרון של "סופשבוע" נעוץ בטורים המפוזרים בו, ובעובדה שהוא נפתח לאמירות כמו ההטפות החברתיות של נוריאל שמקומן היה עד כה באזורים היותר שוליים בעיתון. זו מגמה נאה, אך היא אינה מצליחה להסתיר את התחושה ש"סופשבוע" לא מעניין מספיק כמגזין.



כתבתו של רונן ברגמן על המשא ומתן החשאי והגלוי עם הסורים, מאז ימי ממשלת רבין ועד ממשלת שרון, העניקה לקורא תחושה של סיפור מיוחד. זו היתה כתבה רצופת פרטים פיקנטיים (כן להתחפש, לא להתחפש), וגם אם לא האירה את הנושא באופן חדש או חשפה פרטים מסעירים, היא העלתה נושא חשוב למרכז הדיון הציבורי וכיסתה את המשבצת הפוליטית במוסף. הכתבה על שעשועי האלפיון העליון מעוררת בי תחושת קבס באופן אישי, אולם אין ספק שזה נושא שמרגש ישראלים, והמהומה סביב ביקור האוליגרכים בארץ רק ממחישה זאת. ביחד עם הטור המצוין לסוגו של רענן שקד, התמהיל המושלם של "7 ימים" עובד גם בשבוע בינוני.



ב"מוסף הארץ" לא היתה כתבה אחת שמתבלטת על פני כל היתר, אבל היה רצף של סיפורים טובים. החל מהניסיון של פלאטו שרון לרכוש קרקעות ביפו כדי לבנות בהן בתים ליהודים (אמיר זוהר), דרך צילומי הילדים בקיבוצים (דליה קרפל), וכלה בסיפורים של נגה נצר על המתרחש במוסקבה ושל יואב זאבי על הצייר איתמר סיאני, שממתין לבולדוזר שיהרוס את הסטודיו הבלתי חוקי שבנה. מי שחיפש סיפורי מגזין להעביר את השבת, מצא; מי שביקש את כתבת השבוע ייאלץ להמתין.



24 שעות אחרי שראו את הלוגו "מיוחד" אצל המתחרים, ב-nrg עלו עם "פרסום ראשון". למה?



בין המופע של קצב לפסטיבל וינוגרד, מצאו בסוף השבוע יומוני האינטרנט מעט פנאי כדי לטפל בסגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי. מרגע שהתברר כי הרמטכ"ל הבא יהיה גבי אשכנזי, עבר הפוקוס התקשורתי לכיוונו של הסגן, שהתמודד אף הוא על התפקיד. מדובר בהעברת פוקוס טבעית ונכונה לצד המפסיד, כי הצד המפסיד הוא לרוב צד ממורמר, ואנשים ממורמרים עשויים לספק כותרות צבעוניות. במקרה של קפלינסקי ריחפה גם שאלת הישארותו בצבא, שאלה ששימשה בסיס ללא מעט ספקולציות בעיתוני סוף השבוע.







בשישי בצהריים העלו ב-ynet כותרת צעקנית במיוחד: "חשיפה: המח"טים באו לקפלינסקי וביקשו 'תישאר'". תחת כותרת הגג "מיוחד/SPECIAL" דיווחה כותרת המשנה כי ynet תיעד מפגש יוצא דופן שהתקיים בביתו של קפלינסקי. למפגש הגיעו שבעה מהמח"טים הבכירים של צה"ל, שביקשו מקפלינסקי להישאר בתפקידו ולא לעזוב את הצבא. תיעוד, כמובן, לא היה שם. לפחות לא בקטע הווידאו המצורף, שבו נראו הקצינים נכנסים לביתו של קפלינסקי, ולאחר מכן יוצאים ממנו בלי לומר דבר. אבל כנראה שזה לא באמת משנה. הקצינים באו לביתו של קפלינסקי, אף כלי תקשורת לא עלה על העניין, ובשביל ynet זה מספיק כדי להדביק לוגו של "חשיפה".



ב-nrg לא נשארו חייבים. 24 שעות חלפו, וגם שם מצאו אייטם מסעיר על קפלינסקי. הם אמנם לא הצליחו לנפק חשיפה מיוחדת, אבל מצאו משהו שיתאים לטייטל "פרסום ראשון", משהו מעט נמוך יותר בהייררכיה האינטרנטית. לצד הלוגו המבטיח ניסחו בשבת ב-nrg כותרת מפתיעה: "סגן הרמטכ"ל שוקל לפרוש מצה"ל". האם ב-nrg ליקטו ציטוט מסגיר מהסגן המתלבט? האם הצליחו לדובב את השתקן מהסרט של ynet? לא ממש. הידיעה נשענת על "גורמים בצה"ל", "קצינים בכירים" ועל תגובה רשמית מדובר צה"ל, ולפיה סגן הרמטכ"ל שוקל את צעדיו. לא משהו שלא מצאנו בעיתוני סוף השבוע. איפה מסתתרת הידיעה? מה כאן החידוש? אולי בעובדה ש-nrg פועלים בריק תקשורתי.