1. כמה דקות לפני שעולמו התהפך, נכנס חיים רמון לאולם הדיונים. עשרות הצלמים, שדחפו זה את זה ללא רחם, עטו עליו בשקיקה. אולי מתוך שרצתה להפגין זוגיות מופתית מול הבזקי המצלמות, נצמדה אליו חברתו ורד ריבלין, עוד יותר. היא אחזה בידו ושלחה לעברו מבט אוהב. רמון ירד במדרגות והתיישב על ספסל הנאשמים, חברתו התיישבה בספסל אחורי. רעש מחריש אוזניים של תקתוק מצלמות מילא את האולם הזעיר. הצלמים קירבו את מצלמותיהם כמעט עד כדי נגיעה בסנטרו של הנאשם. עוד תקתוק ועוד תקתוק לתוך הפנים המיוסרות.
באותם רגעים, דומה שראשו של רמון לא היה שם. אולי לבו ניבא לו רעות. אולי ידע את שלא ידע איש, למעט שלושת השופטים שעמדו להכריע את דינו ולשנות את חייו. חיוכו המפורסם קפא בעת שהצלמים התנפלו עליו. למרות זאת, לרגע לא ניסה להדוף אותם מעליו, לרגע לא ניסה למלט את פניו מהם.
עוד רגע או שניים, והשופטים עומדים להיכנס. הצלמים מוצאים החוצה כמעט בכוח, לא לפני שהם נאבקים כדי לתפוס עוד תקריב של הנאשם. ראשונים נכנסים התובעים. ארבע נשים ובראשן התובעת הראשית אריאלה סגל-אנטלר. חמורות סבר ומתוחות, הן מתיישבות בספסל השמאלי. שני מטרים מרמון. הן לא מסתכלות לעברו והוא לא מסתכל עליהן. אחריהן נכנסים פרקליטיו של רמון, שלוש נשים וגבר, דן שיינמן, פרקליט הצמרת שעיצב את קו ההגנה הקלוקל וההרסני של רמון.
מחוץ לאולם מהומה ענקית. עיתונאים, צלמי עיתונות, צלמי טלוויזיה, עורכי דין, וסתם סקרנים, גודשים את המסדרון הראשי. כולם דרוכים לקראת הכרעת הדין. בקרב הקהל הדעות חלוקות. יש מי שמוכנים להישבע שרמון יורשע, יש מי שמוכנים להישבע שרמון יזוכה.
את המהומה הגדולה מפלח קולו של אדם שמתפרץ למסדרון מאולם סמוך כשהוא צורח לעבר העיתונאים: "אנשים נכנסים לבית סוהר על לא עוול ולאף אחד בתקשורת לא אכפת. אכפת לכם רק מרמון. ומה עם האנשים הקטנים? למה אתם לא באים כדי להגן עליהם?"
אין רגע דל במדינה שלכם, מסנן כתב זר. הוא צודק. רק לפני שבוע, ממש באותו יום, רעשה המדינה סביב הנשיא משה קצב. היום תורו של רמון. עם הבדל קטן - קצב ונאום הפרידה שלו הסתפקו בעשירית ממספר אנשי התקשורת שהמתינו לרמון. רובם העדיפו לצפות בנשיא מרחוק. "אם הנשיא ייפול יבוא מישהו אחר במקומו", הסביר משפטן את ההבדל, "אבל אם רמון ייפול, יכול להיות שזו תחילת הסוף של ממשלת אולמרט".
רמון מילא תפקיד מרכזי במימוש רעיון ההתנתקות מעזה ותפקיד עוד יותר מרכזי בהקמתה של מפלגת קדימה. כמעט כולם בטוחים כאן, שהרשעה במשפט תותיר את ראש הממשלה ללא האדריכל הפוליטי הראשי שלו ותאיץ את סופו.
2. דקה אחרי שתים עשרה וחצי בצהריים עושים השופטים את דרכם לאולם הדיונים. חיותה כוחן, ראש ההרכב, תופסת את מקומה במרכז ומשני צדיה דניאל בארי ודניאלה שריזלי. רמון עומד על רגליו. בז'אקט כהה וחולצה בצבע תכלת. הוא מנסה להפגין קור רוח אך המבט המבוהל בעיניו מסגיר אותו. עיניהם של 30 האנשים שבאולם הקטן נעוצות בפניה של כוחן. רמון מתקשה להביט לעברה.
בשבועות האחרונים יצרו אנשיו ענן עבה של שמועות ולפיהן כוחן הרשיעה את רמון עוד בטרם הכרעת הדין. הם דיברו על קשריה ההדוקים עם נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וציינו כי תרשיע אותו כדי למצוא חן בעיניה. רמון ואנשיו חיו בתחושה שכת פנאטית של משפטניות בשירות המדינה, ובראשן ביניש, יצאה לציד במטרה לחסלו. הם התקשו להבין כיצד נשיקה, אפילו פולשנית, נהפכה לדגל של מסע צלב נגד השר שלהם. במיוחד המשיכו להדהד באוזניהם דבריה הנוקבים של השופטת ביניש בהשתלמות של עורכי דין שהתקיימה באילת בדצמבר האחרון.
"יש לי תחושה שאין לכם מושג מה זו הטרדה מינית", הטיחה ביניש באוזני מאות האורחים באולם, "החברה שלנו מאוד גברית עם אתוס צבאי. יש חוסר בשלות חברתית לחוק נגד הטרדה מינית... מה זו אשה חזקה? החזקות יתמודדו, הן יכולות לפגוע בחזרה. אבל אשה היודעת שאם תגיע להיתקלות עם הממונה היא תאבד את פרנסתה, נמצאת במצב קשה מאוד. נכון שיש עלילות, אבל אפשר להעליל גם בעבירות אחרות. בהחלט צריך להיות זהיר, אבל התביעה לא ניצלה לרעה את החוק".
אנשי רמון היו בטוחים שביניש סימנה אותו וסללה את הדרך להרשעה. בעיניהם זו היתה התנקשות מתוכננת מראש באיש שלהם, גם בשל שאיפתו לחולל מהפכה במשרד המשפטים, מיד אחרי שמונה לעמוד בראשו. אבל באותה מידה שחששו מכוחה של כוחן, שמו את מבטחם בשני השופטים האחרים. הם שיערו שכוחן תרשיע, שבארי יזכה וששריזלי היא שתחרוץ את גורלו של שר המשפטים החשוד במעשה מגונה.
ואולם, ברגע שהשופטת כוחן פתחה את פיה, היא טרפה את הקלפים שהימרו עליהם. "קיבלנו את ההחלטה פה אחד", אמרה כשרמון עדיין עומד על רגליו, "עכשיו אתה רשאי לשבת".
פניו של רמון שינו את צבעם. הוא שלח מבט חסר אונים לעבר חברתו. בקול יובשני, ללא הפוגות, החלה השופטת הראשית לגולל את מסכת האירועים שהתרחשה בלשכת ראש הממשלה. היא לא שכחה לציין שהאירוע שבעטיו עומד רמון לדין, התרחש בין ההתייעצויות הביטחוניות שקדמו לתחילת אותה ישיבה גורלית, שבסופה החליטו שרי הממשלה לצאת למלחמה. היא לא הזכירה את העובדה שרמון נמנה עם מאיציה הלהוטים ביותר, עוד לפני שקרא לשטח כפרים בדרום לבנון.
"הגרסה של המתלוננת קוהרנטית, הגיונית, עקבית ומשתלבת היטב עם העדויות", שיבחה השופטת. "עמידתה מעל דוכן העדים שידרה אמינות, כנות ואותנטיות. מדובר בבחורה צעירה, נאיווית משהו, חכמה, שלא נכשלה בלשונה, דייקה ודיקדקה בפרטים ועמדה בצורה נחרצת על גרסתה".
עתה הבין רמון שגורלו הוכרע. הוא הניח לראשו לצנוח על השולחן והליט את פניו בידיו.
3. היה זה גילוי נדיר של חולשה מצד האיש שהפגין ביטחון בכל אשר הלך. תמיד היה בטוח בעצמו, הילד הסורר והחייכן הזה, שראה עצמו יורש טבעי של דור המייסדים. כמעט כולם אהבו אותו, כמעט כולם התאהבו בו. גם כשבעט בסמלי מפלגתו והמריד את החברים נגד הממסד הוותיק והמיושן. הצעירים סגדו לקסמו האישי, הוותיקים התנערו ממנו, ראו בו מהפכן חסר מנוח שמאיים על הסדר הישן.
באמצע שנות ה-90 השתלט בתוך שלושה שבועות, על ההסתדרות, המעוז הבושלוויקי האחרון של תנועת העבודה. שמעון פרס חשש ממנו, יצחק רבין התלהב ממנו. היו שטענו שרבין ראה בו יורש ראוי.
הוא נחשב לראשון מבין מנהיגי דור הביניים, אך בשום שלב לא הפגין רצון ונחישות להיאבק עד הסוף. במקום להוביל, העדיף להסתופף בצלם של אחרים. במקום להנהיג, שימש בלדר שהעמיד את שירותיו לרשות ראשי המפלגה, אהוד ברק ושמעון פרס. ואחריהם באו אברהם בורג, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, שוב שמעון פרס ועמיר פרץ. גם הם דילגו בקלילות מעליו והנציחו את דימויו כנער שובב שמעדיף לוותר על מנהיגות לטובת הנאות החיים.
בחירתו של פרץ לראשות העבודה שברה אותו. כששב לממשלה אחרי רצח רבין ב-1995, מינה אותו תחתיו לעמוד בראש ההסתדרות החדשה. זמן קצר לאחר מכן הצטער על בחירתו, לאחר שהבין כי פרץ מנצל את המכונה ההסתדרותית כדי לפלס את דרכו לפוליטיקה הגבוהה. אחרי שפרץ גבר על פרס ב-2005, הוביל רמון את מהלך הפרישה מהעבודה ולא החליף עוד מלה עם פרץ. הוא התעלם ממנו כאילו היה אוויר. לאחר הקמתה של ממשלת אולמרט דאג לסדר תפקיד טוב לשני חבריו הפורשים. בינו לבין אולמרט נולדה זוגיות מופלאה וראש הממשלה החדש נענה לכל דרישה של חברו. לפרס סידר רמון תואר של משנה לראש הממשלה ולדליה איציק - בחירה ליו"ר הכנסת. לעצמו סידר את משרד המשפטים, כי שאף לטלטל את המערכת המשפטית שהצטיירה בעיניו ככת סגורה.
4. המערכת הזאת היא שסללה את הדרך לחיסולו הפוליטי. באחד הלילות בחודש יולי האחרון טילפן אליו היועץ המשפטי מני מזוז. רמון שהה בביתו. מזוז בישר לו שבכוונתו להגיש נגדו כתב אישום על מעשה מגונה. רמון סיפר לחברים שלא ידע את נפשו מרוב תדהמה. "עדיף שתלך למשפט כדי להסיר את העננה מעל לראשך", הסביר לו היועץ בקולו המינורי.
כעבור כמה דקות התקבלה הודעה ברוח זאת במכשיר הפקס שבביתו. מאז השתנו חייו. האיש שלא נמנע מלומר את דעתו על כל נושא שבעולם, גזר על עצמו שתיקה רועמת. שמחת החיים הטבעית שלו נגזלה ממנו. כשדרש לקיים משפט במהירות האפשרית, לא שיער שכך הוא יסתיים. רק בשבועות האחרונים, כשחש לאן נושבת הרוח בקרב השופטים, הבין שגורלו הפוליטי נחרץ, אף כי פילל לנס.
כמעט 30 דקות נדרשו לשופטת כוחן לקרוא את הכרעת הדין. ספק אם אי פעם ספג מנהיג פוליטי מלים כה ברוטליות מפי שופט. היא מוטטה את קו ההגנה של רמון, תקפה את נורמות ההתנהגות שלו, את ראיית העולם שלו ביחס לנשים, ואת הדרך שבה בחרו פרקליטיו לתקוף את הקצינה הצעירה.
במיוחד קצפו השופטים על התפישה כאילו תפרו תיק לרמון. "האמירות 'העלילו עלי', 'הפילו עלי תיק', 'תפרו לי תיק', הן לרוב מפלטם של עבריינים, לרבות נבחרי ציבור", קבעה כוחן, "שמסתתרים מאחורי אמירות חסרות שחר, כדי להינצל מחבל החקירה והמשפט הנכרך סביב צווארם".
רמון כבר לא היה שם יותר אף כי המשיך לשבת על ספסל הנאשמים. הוא שלח מבט קפוא לעבר פרקליטו, אך שיינמן המשיך לנעוץ מבט בשופטת.
"לאחר בחינה ובדיקה של הראיות", המשיכה השופטת, "מצאנו שדבריה של המתלוננת הנם אמת לאמיתה. לעומת זאת מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, עיוות וסילף את העובדות בצורה מתוחכמת... אשר על כן, החלטנו להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו..."
השופטים נעמדו על רגליהם בדרכם החוצה מהאולם. גם רמון נעמד מאחורי ספסל הנאשמים. הוא הרחיק את מבטו מהם. במשך רגעים נותר עומד על מקומו, קפוא, כמעט חסר חיים. דממה מעיקה השתררה באולם הקטן. המוזמנים התקשו להתנתק מהמחזה שנגלה לנגד עיניהם. רמון פנה לעבר דלת היציאה. חברתו ורד הושיטה לו את ידה. מעברה השני של הדלת געשו המוני העיתונאים והצלמים, נדחקים ומתנפלים במטרה להנציח את רגע הנפילה של המנהיג הפוליטי.
אחרי מאמצים ודחיפות, הצליח רמון לפלס את דרכו החוצה. באותם רגעים אולי תהה כיצד ייראו חייו החדשים. ילד הפלא, שהחיים הפוליטיים פינקו אותו ללא גבול, קירב את סופו הפוליטי במו ידיו. איזה סוף טראגי לדמות כה ססגונית.
"קיבלנו את ההחלטה פה אחד" - אמרו השופטים - ופניו של רמון שינו את צבעם
דניאל בן סימון
2.2.2007 / 19:24