"תהליך "ההפרטה" החלקי שנעשה לגבי המרכז, אינו משחרר את החברה מחובותיה הציבוריים, וזאת היה על המשיבה לקבל ולהפנים, עוד מלכתחילה" - כך קבע בשבוע שעבר סגן נשיא בית משפט המחוזי בחיפה, שמואל ברלינר, בהתייחס למרכז הקונגרסים בחיפה, שביקש להפסיק לאפשר לקהילת עדי יהווה להמשיך ולהשתמש במתקניו לצורך קיום כינוסים.
קהילת עדי יהווה נהגה לקיים אירועים וכינוסים במרכז הקונגרסים בחיפה במשך חמש שנים, עד נובמבר 2005. באותו מועד החליט מרכז הקונגרסים, בלחץ חוגים דתיים בעיר, להפסיק לאפשר לקהילה לקיים אצלו את כינוסיה. מכתב שהתקבל מראש העירייה, קבע כי המשך קיום הכינוסים יערער את הסדר הציבורי בעיר.
המרכז: השיקול - עסקי
באמצעות עו"ד עתי צמחוני, ממשרד דנציגר קלגסבלד, הגישה קהילת עדי יהווה המרצת פתיחה לביטול ההחלטה, וטענה כי מדובר באפליה אסורה על רקע דתי. מרכז הקונגרסים טען בתגובה, באמצעות עו"ד דוד מלקוב ממשרד ש. פרידמן, כי הוא גוף עסקי פרטי, וכי קטע את הקשר עם הקהילה משיקולים עסקיים בלבד. לטענת מרכז הקונגרסים, המשך ההתקשרות עם הקהילה מסב לו נזק, כשחוגים רחבים בחיפה, דתיים בעיקרם, נמנעים בשל כך להתקשר עמו.
מרכז הקונגרסים הוא גוף שהוקם על ידי עיריית חיפה וביוזמתה ובמימון כספי ציבור. המכרז הופרט ב-99' באופן חלקי, כך ש-50.1% ממניותיו נמצאים בבעלות פרטית של חברת גב ים. יתרת 49.9% ממניות המרכז מוחזקים בידי עיריית חיפה. לפיכך, טוען המרכז, מדובר בגוף פרטי.
השופט ברלינר קיבל את המרצת הפתיחה, והורה למרכז הקונגרסים להמשיך לקיים אירועים וכינוסים. ברלינר אימץ באופן מלא את טיעוני היועץ המשפטי לממשלה, שהצטרף להליך ויוצג על ידי עו"ד עמית קורן, לפיהם חברה עירונית שהופרטה, כפופה לכללי המשפט הציבורי וחייבת לנהוג בשוויון ובלא אפליה.
"מדובר בגוף ציבורי"
לכל אורך המשפט המליץ בית המשפט למרכז לסגת מעמדתו, אך נתקל בסירוב עיקש, בלשונו של ברלינר. מרכז הקונגרסים שינה את עמדתו רק ימים ספורים לאחר שהתקבלה עמדתו המפורטת של היועץ המשפטי לממשלה, בה נקבע כי מרכז הקונגרסים הוא גוף ציבורי ולא פרטי, וכי עליו לנהוג בשוויון.
בית המשפט קיבל את הטענה וקבע כי מרכז הקונגרסים הוא גוף ציבורי, אף אם הופרט, ורובו מוחזק על ידי חברה בע"מ. לדברי בית המשפט, על החברה הרוכשת היה להפנים את כפיפותה לדין הציבורי בכל מה שנוגע לאיסור אפליה עוד מלכתחילה, כלומר - לפני שהתמודדה במכרז.
ברלינר הביע צער על שהיה צורך לנהל הליך משפטי זה, ואמר שניתן היה להימנע ממנו. לדבריו, על אף ששינו את עמדתם, הוא לא התרשם שמנהלי מרכז הקונגרסים הפנימו את העובדה שהם כפופים לכללי המשפט הציבורי. אי לכך, קרא להגביר את הפיקוח על אופן ניהול מרכז הקונגרסים. בנוסף, מרכז הקונגרסים חויב ב-50 אלף שקל הוצאות משפט.
מדובר בפסק דין חריג בשני מובנים. ראשית, על אף שעד כה הפסיקה בישראל דנה והתייחסה לגופים דו-מהותיים, כלומר ציבוריים ופרטיים גם יחד, התייחסותה היתה בעיקרה לחברות ממשלתיות, שמידת כפיפותן למשפט הציבורי מינהלי טבעית וברורה יותר. על פי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, כמעט שלא היתה עד כה פסיקה שבחנה את תחולת המשפט הציבורי על חברות דו-מהותיות שהן חברות עירוניות.
סוגיה נוספת שנדונה כמעט לראשונה במקרה זה, נוגעת לחוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. מדובר בחוק חדש יחסית, משנת 2000, המטיל חובות ציבוריות על גופים פרטיים המספקים שירותים לציבור הרחב. לפי עמדת היועץ המשפטי, שכאמור אומצה במלואה על ידי הצדדים ועל ידי בית המשפט בעניין עדי יהווה, ההגדרה בחוק של 'שירות ציבורי' היא רחבה ביותר. למעשה, על פי החוק, כל שירות ש"מטיבו פתוח לציבור הרחב", הוא שירות ציבורי שהחוק חל עליו.
העמדת אולמות אירועים לכינוסים, היא ממילא שירות פתוח לציבור, ולפיכך החוק חל עליו. המשמעות של פרשנות מרחיבה זו של החוק היא, שכל בעל עסק שמוכר מוצרים או נותן שירותים לציבור, חייב לנהוג בשוויון ואינו רשאי להפלות. איסור ההפליה חל הן על שלבי ההתקשרות, הן קודם לכן, כבר בשלב המשא ומתן.
על פי נייר העמדה של היועץ המשפטי, חוק איסור ההפליה הוא אך יישום של עקרונות כלליים יותר האוסרים אפליה. היועץ מנתח באריכות את מטרותיו של תאגיד עירוני. לשיטתו, תאגיד כזה נועד רק כדי לשרת מטרות ותפקידים של העירייה. עירייה שתחזיק בתאגיד שלא לקידום מטרותיה, תפעל באופן לא חוקי.
"לטעמנו, יש לשלול שלילה נמרצת אפשרות שתאגיד שנותרו בו סממנים ציבוריים (עירוניים) נמשכים וניכרים, גם אם הופרט חלקית במובן שחלק מן הבעלות או מן השליטה בו הועבר לידיים פרטיות, יתנהל בדרך העולה כדי אפליה פסולה", קובע קורן מטעם היועץ המשפטי. קורן ממשיך ואומר, כי תאגיד כזה גם נושא בתכלית עירונית נמשכת וגם כפוף לתורת הדו-מהותיות.
נראה כי השופט ברלינר לוקח את הדברים צעד אחד קדימה, בכך שאינו מדבר על תאגיד עירוני דווקא, אלא קובע כי חברה המתמודדת על שירות ציבורי במסגרת מכרז, צריכה להביא בחשבון מלכתחילה כי החובות הציבוריות שחלו על מתן השירות הציבורי, ימשיכו לחול עליה גם לאחר הליך ההפרטה. קביעה כזו עשויה להיות בעלת משמעויות נרחבות, אם תיושם באופן כללי על גופים וחברות שעברו הליכי הפרטה.
(ה"פ (110/06)
ביהמ"ש: תהליך ההפרטה אינו משחרר את החברה מחובותיה הציבוריים
ארנון בן-יאיר
14.2.2007 / 13:12