לפני שאנחנו טובעים בזיהום

מפעל חיפה כימיקלים במפרץ חיפה זכה בעבר לתואר המפוקפק "המפעל המזהם ביותר את הים התיכון". מפעל זה הוקם בזמנו כחברה ממשלתית על בסיס ידע חדשני שפותח במכון ויצמן לייצור חנקת האשלגן בתהליך יעיל וזול להפליא. המפעל, שנהנה אז מיתרון עלויות אבסולוטי מול כל מתחריו, הפך להצלחה גדולה ומאוחר יותר נמכר, יש אומרים בעידודו של אריאל שרון, למקורבו, אריה גנגר.

חיפה כימיקלים ממחיש היטב כיצד השקעות במו"פ על ידי ממשלת ישראל הביאו לנו פיתוחים מדעיים ומסחריים מרשימים, אבל במקביל הוא גם ההמחשה הטובה ביותר לזלזול והפקרות של שנים בכל הנוגע לאיכות הסביבה בישראל.

ממשלות ישראל השונות לא עשו הרבה כדי למנוע את האסון האקולוגי בו אנו חיים כבר כיום, ואשר הולך ומחריף עם כל יום שעובר.

יש מי שמודע לכך יותר ויש מי שפחות, אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח. מחבל ארץ שלפני מאה שנה בלבד היו בו נהרות נקיים לחלוטין, אזורים ירוקים בשפע וחיי בר מגוונים, אנו עומדים בתוך כמה עשורים להיתקע עם עיר בטון אחת גדולה שתשתרע מבאר שבע בדרום ועד נהריה בצפון, טובעת בזיהום אוויר, מאגרי מי תהום מזוהמים, ים מלח יבש, כנרת גם כן, וצפיפות אוכלוסין מהגבוהות בעולם כולו.

זהו אינו חזון מלבב, אבל יותר ויותר אנשים מודעים לסיכוי הגדל והולך להתממשותו. הממשלה ומשרדיה הם גופים מורכבים ומסורבלים. הרכבה הפוליטי של הממשלה ושיטת הבחירות שלנו ממשיכות להביא להגדלת תשלומי ההעברה לסקטורים שלא רק שאינם מייצרים, אלא הם גם ממשיכים באחוזי ריבוי שמשאבי המדינה המוגבלים, ובכללם שטחי קרקע וכמויות מים, לא יוכלו לעמוד בהם.

אבל בעוד כאן מדובר בפוליטיקאים שלא תמיד מגלים אחריות לאומית אמיתית, הרי שיש בין משרדי הממשלה גופים המאופיינים בבעלי משרות משכילים יחסית האמורים להיות בעלי ראייה רוחבית ומעט חזון.

גוף אחד כזה הוא משרד המדען הראשי. יודעים שם היטב שיש בישראל כשל שוק במחקר בסיסי ובמחקר אחר, מהסוג שדורש משאבים גדולים לתקופות זמן ארוכות, עד שרואים תוצאות. כל זאת כמובן לגבי הסקטור האזרחי - בסקטור הצבאי המצב טוב בהרבה.

צורך לאומי בוער ודחוף

במשרד המדען הראשי זיהו נכון (עם קצת רוח גבית של לוביסטים ובעלי עניין) את כשל השוק בתחום הביוטכנולוגיה, והחלו להפנות יותר ויותר משאבים לשם. אלא שכאן חייבים לשאול: למה בעצם ביוטכנולוגיה? האם אין תחומים שהם חשובים יותר וגם בהם מתקיים כשל שוק?

התשובה היא כמובן - כן, ותחילתו של המאמר גם מצביעה על תחום אחד כזה: איכות סביבה. זהו התחום החשוב ביותר אליו צריכה ממשלת ישראל להפנות תקציבי מו"פ. זהו צורך לאומי בוער ודחוף, שלא לדבר על כך שזהו גם צורך עולמי. בעיות איכות הסביבה מאיימות איום נורא על ישראל, אבל גם בשאר העולם הן הולכות ומחריפות. לכן, לא רק שיש צורך מקומי אלא יש גם צורך עולמי, וצורך = שוק = כסף.

כמו שישראל ידעה בעבר, בעקבות צרכים לאומיים, לייצר מו"פ מועיל בתחומי הביטחון, התעשייה והחקלאות, כך היא צריכה עכשיו לרתום כל משאב אפשרי למו"פ בנושא איכות הסביבה. אולי זה יישמע מליצי, אבל זה בנפשנו.

לפוליטיקאים ייקח קצת זמן לתפוש זאת, אבל במדען הראשי יש מי שמסוגלים להבין זאת כבר כיום. איכות הסביבה צריכה להיות התחום המוביל בקבלת תקציבי מו"פ.

קרנות ההון סיכון, שיודעות היטב להתבכיין ולקטר על מדיניות המיסוי בישראל, תוך שמנהלי חברות הניהול שלהן נהנים מדמי ניהול של מיליוני דולרים, יעשו גם הן משהו לטובת הקהילה, אם כל קרן תחליט שאחוז מסוים מהשקעותיה מוקצה לתחום טכנולוגיות הסביבה.

בעולם הוכח כבר שהדרך הטובה ביותר לשפר את הסביבה, היא לגרום לשיפור זה להיות בעל תועלות כלכליות לגופים מסחריים, כמו גם לאזרח הפשוט. זה נעשה כבר במקומות רבים, זה יכול להיעשות גם בישראל - וזה דחוף מאוד.

וחיפה כימיקלים? אם תבקרו באתר האינטרנט שלהם, תגלו שלפחות למראית עין ויחסי ציבור, הם עטו שם מעטה ירוק של ידידותיות לסביבה. נו, באמת.

יוחאי רפאלי הוא מרצה לניתוח ענפים בחוג למנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב. הנכתב במאמר זה הוא על דעתו של הכותב בלבד. הכותב והחברה בה הוא מועסק עשויים להחזיק בניירות ערך שונים, לרבות בניירות ערך המוזכרים בכתבה זו. בכל מקרה, אין לראות בכתבה זו משום המלצה לרכישה או מכירה של ניירות ערך.