ביהמ"ש פסק: מותר להשמיץ באינטרנט ואין לחשוף את פרטי הגולשים

רמי מור הוא מטפל העוסק בטיפולים אלטרנטיוויים בתחום בעיות העור והאקנה, במסגרת רפואה משלימה. כנראה שמור הרגיז מישהו בתקופה האחרונה, מאחר שנובמבר ודצמבר 2006 פורסמו נגדו כמה הודעות נאצה באתר האינטרנט "דוקטורס", בין היתר הוא כונה שם "שרלטן" ו"גנב": "נמאס מהשרלטן רמי מור הזה", כתב שם מישהו, "רמי מור, די נשבר ממך שבכך פורום אתה מכניס הודעות מפוברקות שלך ומבלבל את הביצים לגולשים, אתה אפילו לא אחות מעשית", וההודעה המשעשעת מכולן: "רמי מור, דיר באלאק ממנו".



ההודעות הללו הכעיסו את מור, איך לא. הוא פנה לחברת "ברק 013 שירותי אינטרנט", שמפעילה את האתר, וטען שברצונו להגיש תביעת לשון הרע נגד הגולשים האנונימיים המשמיצים אותו. ואולם מאחר שזהותם אינה ידועה לו, הוא ביקש לקבל מהחברה את פרטיהם של הגולשים. אם לא את השמות, לפחות את המידע שנמצא ברשותה, כלומר כתובות ה-IP של המחשבים שמהם נשלחו ההודעות. ברק סירבה, ומור פנה לבית משפט השלום בחיפה בבקשה להוצאת צו נגד ברק שיחייב אותה למסור את הפרטים.



"הבקשה מעוררת דילמות קשות הנוגעות לאיזון בין חופש הביטוי ללשון הרע ברשת האינטרנט", כתבה השופטת בטינה טאובר בהחלטתה מהשבוע שעבר, "מצד אחד, הוכרה החשיבות של האנונימיות ברשת האינטרנט המקדמת את חופש הביטוי, השוויון והדמוקרטיה, ומאידך ניצבת זכותו של הפרט לשם טוב".



השופטת קובעת שככלל, ספק האינטרנט אינו אחראי על התכנים המתפרסמים ב"עשרות אלפי הפורומים ברחבי הרשת, והוא כלל איננו מסוגל לנטרם". יש אמנם בחוק הישראלי דברי חקיקה המחייבים אזרח לבצע פעולה אקטיווית למניעת עבירה פלילית, כמו חובתם של הורים כלפי ילדיהם מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חובתם של מעורבים בתאונת דרכים כלפי נפגעים מכוח פקודת התעבורה, והחובה הכללית בחוק "לא תעמוד על דם רעך" ("חוק השומרוני הטוב"), ואולם בכל המקרים הללו מדובר על חיי אדם או על מניעת פגיעה חמורה.



לפני כשלוש שנים פירסמה ועדה ציבורית לבדיקת הבעיות המשפטיות הכרוכות במסחר אלקטרוני, מטעם משרד המשפטים, מסקנות ראשוניות. במסגרת הדו"ח בחנה הוועדה את השאלה האם ניתן להטיל מכוח הדין הקיים אחריות נזיקית על ספק שירותי אינטרנט בשל תוכן המהווה עוולה נזיקית ושחובר בידי צד שלישי. הוועדה מצאה שאמנם ניתן להטיל אחריות כזו בדרך של פרשנות, "ואולם זו נראית מאולצת ואף זכתה לביקורת מצד הפסיקה. מכיוון שהוועדה סבורה שיש לפטור ספקי אינטרנט מאחריות בנזיקין כלפי תוכן שחובר בידי צד שלישי, הדרך הראויה לעשות זאת היא באופן מפורש, בחקיקה". הצעת חוק מסחר אלקטרוני מ-2005, שהתבססה על המלצות הוועדה, עדיין תקועה.



ובחזרה לרמי מור. "מקריאת הפרסומים בעניינו עולה שמדובר בלשון הרע בעלת ממדים אזרחיים-מסחריים, תוך הטלת דופי ביושרו המקצועי של מור", קובעת השופטת טאובר, "תוכן הפרסומים, שאיננו כולל כל תשתית עובדתית זולת כינויי גנאי, מצביעים על רדידות הפרסומים ומבססת הנחה שהאמון שהציבור עשוי לתת בהם הוא נמוך ביותר. ספק אם יש בפרסומים אלה איום על שלום הציבור או על שלומו של מור".



גם מור עצמו הצהיר שברצונו להגיש נגד המפרסמים תביעת לשון הרע אזרחית ולא קובלנה פלילית, וממילא בעת שהתקיים הדין בביתה משפט בחודש שעבר, הפרסומים אודותיו כבר הוסרו מהאתר. "האיזון הנאות בין חופש הביטוי באינטרנט", חותמת השופטת, "וייחודו של האינטרנט כגורם מכונן דמוקרטי, אינם מצדיקים את חשיפת פרטיהם של הגולשים". המנאצים, גם במקרה הזה, יישארו אנונימיים.



מהפכה שקטה בדיני הבוררות



בישיבה האחרונה של ועדת השרים לחקיקה, שניהלה ציפי לבני כשרת המשפטים לפני כשבועיים וחצי, אושרה הצעת חוק פרטית של ח"כ גדעון סער (ליכוד) ועמירה דותן (קדימה), שעשויה ליצור מהפכה שקטה בהליכי הבוררות. בשבוע שעבר, בעקבות האישור בוועדת השרים, הובאה ההצעה להצבעה בקריאה טרומית במליאת הכנסת, וגם כאן היא אושרה. אף אחד לא שם לב, אולי בגלל כל ההתרגשויות והסערות בתחום המשפטי שאינן פוסקות, אבל בקרוב תדון ועדת החוקה בכנסת, בראשות ח"כ מנחם בן-ששון, בהכנת הצעת החוק החשובה הזו לקריאה ראשונה.



ההצעה הזו עשויה להיות מהפכנית, מכיוון שטמון בה פוטנציאל להפוך את הליכי הבוררות להרבה יותר אטרקטיוויים משהם כעת. היום נרתעים בעלי דין רבים מלהעביר את הסכסוך ביניהם לבורר, הן בגלל העול הכספי הכרוך בעניין, אבל בעיקר בגלל סופיות הדיון: אין זכות ערעור מוקנית על פסיקת הבורר, אלא רק אפשרות להגיש בקשה לבטלו. אם נפלת על בורר שאינו מבין מימינו ומשמאלו, או על כזה שעוין אותך מלכתחילה, תוכל רק לבכות את מר גורלך.



הפתרון של ח"כ סער פשוט: הצעת החוק יוצרת מסלול בוררות נוסף, שבו מסכימים הצדדים מראש שתהיה לצדדים זכות ערעור על פסק הבורר, והערעור יידון בפני בורר נוסף, או מותב של בוררים. במקרה כזה, כדי שהליך הערעור בבוררות לא יתחיל את כל התהליך מאפס, יתועדו הישיבות בפני הבורר ב"ערכאה הראשונה" בווידיאו או בפרוטוקול והחלטתו של הבורר תהיה מנומקת. פסק הבוררות ב"ערכאת הערעור" יהיה סופי ומחייב ויחייב את הצדדים כמו מעשה בית-דין.



לדבריו של סער, מאחר שכיום המסלול השכיח לערעור על פסק בורר הוא פנייה לבית משפט בבקשה לביטולו, יוצא ש"מקום שבו ביקשו הצדדים ליצור מנגנון ערעור על פסק הבורר במטרה שהליך הבוררות יהיה יעיל ונוח ויביא להכרעה סופית במחלוקת ביניהם, הם עשויים למצוא את עצמם ממשיכים להתדיין בפני בית משפט". האמת היא שהתיקון החדש שמציעים סער ודותן הוא חיוני: כבר בעת חקיקת חוק הבוררות ב-1968, שתיקן את פקודת הבוררות המנדטורית שחלה עד אז, היה רצון להפוך את הבוררות שמנגנון יעיל ונוח יותר לפתרון סכסוכים. "אין הבוררות בארץ ממלאת את ייעודה העיקרי", נכתב אז בדברי ההסבר להצעת החוק, "שהוא לשמש אמצעי נוח, מהיר וחסכוני ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט".



"הצעת החוק באה לאזן בין מתן האפשרות לצדדים לממש את האוטונומיה שלהם", כותב סער, "להכרעה סופית בסכסוך במסגרת הבוררות, ותוך צמצום מעורבותו של בית המשפט, לבין הצורך להבטיח שלא ייגרמו טעות או עיוות דין בבוררות". להבדיל מהעילות הקבועות כיום בחוק לביטול פסק בורר, הליך הערעור על הבוררות יהיה רחב יותר מבחינת השיקולים ש"בוררי הערעור" יוכלו לשקול. "סמכותם של הבוררים בערעור תהיה כמו של הבורר הראשון", אומר סער, "לבחון את הדברים שבמחלוקת גופם, אם יראו לנכון לתקן את פסק הבוררות".