בדיקה שערך TheMarker בקרב 611 השופטים המכהנים במערכת בתי המשפט בישראל, מעלה כי 44% מתוכם (268 שופטים) כיהנו קודם לכן במגזר הציבורי, לעומת 56% מהשופטים (343) שהגיעו מהמגזר הפרטי.
הבדיקה בחנה את הרקע של השופטים, כפי שמופיע באתר בתי משפט, כאשר בהגדרת השירות הציבורי נכללו גם משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וחברות ממשלתיות. מהבדיקה עולה עוד כי 30% מהשופטים (180) הגיעו משורות התביעה (בעיקר פרקליטות), צבא או משטרה.
חרף העובדה כי שיעור השופטים שהצטרפו למערכת מהמגזר הציבורי גבוה בהרבה מחלקם של עורכי הדין המועסקים במגזר הציבורי לעומת עורכי הדין מהמגזר הפרטי - משפטנים ועורכי דין שהגיבו לממצאים טענו כי תחושתם היתה שהמספר גבוה אפילו יותר. אלה העריכו כי שיעור השופטים המגיעים מהמגזר הציבורי הוא 70%-80%.
ניתוח הממצאים בחלוקה לפי בתי משפט מעלה כי ניכרת מגמת עלייה במספר השופטים יוצאי המגזר הציבורי ככל שהערכאה בה הם מכהנים גבוהה יותר. בבתי משפט השלום 41% מהשופטים מגיעים מהמגזר הציבורי, במחוזי 45% ואילו בבית המשפט העליון - 50% מהשופטים, 7 מתוך 14, הם יוצאי המגזר הציבורי.
בבתי הדין לעבודה אחוז השופטים מהמגזר הציבורי גבוה יותר מאשר במערכת הכללית - 56%. בבית הדין הארצי לעבודה, לא פחות מ-71% מהשופטים הם יוצאי המערכת הציבורית. בבתי המשפט המחוזיים בתל אביב ובירושלים, שיעור השופטים יוצאי המגזר הציבורי הוא 51% ו-60% בהתאמה.
קשר בין המגזר למספר הרשעות
הנתונים הללו חשובים בין היתר לצורך הניסיון להסביר את שיעורי ההרשעה הגבוהים מאוד בישראל: לפי נתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) בשנתון הסטטיסטי ל-2006, 99.8% מכלל הנאשמים בעבירות חמורות מורשעים. משמעות הנתון היא כי רק 2 נאשמים מקרב 1,000 בני אדם יצאו זכאים מהמשפט.
על פי נתוני הלמ"ס, שיעור ההרשעה עולה באופן עקבי משנה לשנה: ב-95' הסתכם שיעור ההרשעה בכ-95% בעבירות חמורות, וב-2000 שיעור ההרשעו בעבירות אלה היה 97.4%.
מספר השופטים לפי מגזרים
פרופסור דניאל פרידמן, שמכהן כיום כשר המשפטים, התראיין ל-TheMarker לפני מספר שבועות - ימים אחדים בטרם עלתה על הפרק סוגיית מינויו לשר - והגיב לממצאי הבדיקה תוך שהוא מותח ביקורת על שיטת מינוי השופטים בישראל שמביאה לשיעור כה גבוה של שופטים יוצאי המגזר הציבורי לעומת הפרטי.
לדברי פרידמן, "השופטים שיושבים במשפטים פליליים באים בעיקר מהתביעה. אחד הדברים שצריך לראות זה היחס בין מספר הפרקליטים בשירות הציבורי לבין מספר הפרקליטים בישראל בכלל. אם הם מהווים 10% ממספר הפרקליטים במדינה ומספקים 50% מהשופטים, זה ממילא גורם לירידה ברמת השפיטה".
פרידמן הוסיף כי "מתקבלת ראיית עולם הומוגנית שמשותפת לפרקליטות ולבתי המשפט, ונוטה לכיוון התביעה. עובדה שאחוז ההרשעות הוא מאוד גבוה. עם כל הזהירות בהעמדה לדין, כשיש עדות מול עדות קשה לקבל שהתביעה הולכת רק על תיקים של 200%. מוצא השופט משפיע על השקפת העולם ועל צורת ההסתכלות שלו", אומר פרידמן.
"לדברים האלה", אומר פרידמן, "יש עוד השלכה, מאוד לא בריאה, על הפרקליטות עצמה ועל הפרקליטים. הם יודעים שאחוז גבוה מהם באופן יחסי יגיע לשפיטה או מעוניין להגיע לשפיטה, ואז יש להם רצון באופן טבעי להשביע את רצון השופטים או לנהוג בדרך שתיראה להם כמשביעה את רצונם, משום שיש לשופטים השלכה על המינוי הפוטנציאלי שלהם לבית המשפט".
שיטת המינוי מנציחה את הבעיה
אחד החסמים המרכזיים בדרכם של עורכי דין פרטיים להגיע לתפקידי שיפוט טמון בשיטת הממליצים: מי שמעיין בבקשה להתמנות לשופט, טופס סטנדרטי שניתן לקבל בהנהלת בתי המשפט, יופתע לגלות בסעיף יז' כי המועמד נדרש לספק שמות של עשרה ממליצים שופטים, אנשי אקדמיה ועורכי דין "המכירים אותך היטב".
לעורך דין פרטי בן 35 מהמגזר הפרטי, הגיל הרלוונטי שבו מוגשות בדרך כלל בקשות לשיפוט בבתי משפט שלום, עלול להיות קושי רב בגיוס רשימה כה ארוכה של ממליצים. זאת בעיקר נוכח העובדה כי מטבע הדברים, ההמלצות המוערכות ביותר הן של שופטים ושל אנשי אקדמיה, או של עורכי דין בכירים ובעלי מוניטין רב.
המשקל שיינתן להמלצות שימסרו עורכי דין אלמוניים יהיה מן הסתם נמוך. יתרה מכך, אפילו אם מדובר בעורך דין פרטי שמרבה להופיע בבתי משפט, קשה להניח שהוא יצר קשרי עבודה קרובים עם יותר משופט אחד או שניים.
במובן זה, שיטת ההמלצות יוצרת יתרון מובנה לעורכי דין יוצאי תביעה או מערכות גדולות אחרות. ראשית, לפחות כמה מחבריהם לשעבר למקום העבודה כבר משמשים כשופטים, ונקל עליהם לקבל המלצות מקולגה לשעבר. בנוסף, המלצה של פרקליט מחוז טובה כמו המלצה של שופט, ואולי טובה ממנה, פריווילגיה שאינה קיימת ליוצאי המגזר הפרטי.
בטופס, בסעיף טז', נדרשים עוד המועמדים לציין רשימה של קשרים אישיים רלוונטיים שהמועמד טווה לאורך השנים. מובן כי ליוצאי מערכות גדולות ומוכרות, כגון מדינה או צבא, היו הזדמנויות רבות יותר ליצור קשרים אישיים עם אישים מוכרים. למעשה, אפשר אף לומר כי נוצר משחק שרשרת שהולך ומתרחב ככל שהמיון מתבסס יותר על המלצות של אנשי משפט מוכרים.
מסיבה זו בדיקת TheMarker נעשתה לא רק לגבי יוצאי הפרקליטויות ורשויות האכיפה המובהקות אלא גם לגבי כלל יוצאי השירות הציבורי. כאשר העמקנו את הבדיקה וכללנו בה אף שופטים שהועסקו ולו לתקופה קצרה במגזר הציבורי - למשל כמתמחים - התוצאה היתה כי 69% מהשופטים בישראל שימשו בעבר בתפקיד כלשהו במגזר הציבורי וכי רק 31% מהם לא עבדו מעולם במגזר הציבורי.
"זה ברור שהשיטה מנציחה את עצמה, הואיל והשופטים הם הממנים", אמר פרידמן. "השופטים מתייעצים בינם לבין עצמם, ולוקחים אנשים מהמקום שממנו באו. זה לא רק בעיה של ממליצים, זו בעיה של זהות המחליטים.
"בהשוואה לחו"ל, באותן מדינות כמו אנגליה, קנדה, ארה"ב ואוסטרליה, אין שום דבר דומה למה שמתרחש בישראל. מרבית השופטים שם באים מהשוק הפרטי. זה עולם אחר. מעבר לכך שיש שם את שיטת המושבעים. כדי לשפר את המצב ניתן לחשוב על תקופת צינון של שנה-שנתיים בין התפקיד הציבורי לשפיטה. אין גם דרישה מתובע להסתכל גם על הצד השני".
לדברי פרידמן, "בבית המשפט העליון ניתן למצוא חולשה וחוסר ייצוג מתאים לתחומים חשובים במשפט המסחרי כגון דיני תאגידים וחברות, דיני ניירות ערך, הגבלים עסקיים, קניין רוחני ומסים. ישנה ירידה בולטת בבית המשפט בתחום האזרחי, שבו מטבע הדברים יש לעורכי הדין הפרטיים מומחיות גבוהה יותר. החיסרון של שופטים שהיו עורכי דין בולטים בתחומים האלה - מחליש את הפסיקה באותם תחומים".
פרידמן הוסיף כי "בעניין זה חל שינוי דרמטי מאז השנים הראשונות של קום המדינה. אז הרוב המכריע של בית המשפט העליון היה מהמגזר הפרטי. כיום 50% בדיוק מבית המשפט העליון מגיע מהפרקליטות. כאשר מאגר המינויים מצומצם מהמאגר הכללי, לא מקבלים את התוצאה הטובה ביותר".
כדוגמה הביא פרידמן את מנהל בתי המשפט הקודם, בעז אוקון, ואמר כי "אוקון הוא אחד השופטים הטובים ביותר שבא מהשוק הפרטי. הוא מצוי בכל התחומים המסחריים, והוא גם יזם את מהפכת המחשוב בבתי המשפט - ואותו פלטו מהמערכת".
במגזר הפרטי לא כל כך רוצים להיות שופטים
אפשר לומר כהכללה, לאור הממצאים, כי אולי עובדי המגזר הציבורי עשויים לרצות יותר להתמנות לתפקידי שיפוט, לעומת עורכי דין פרטיים שמעולם לא חפצו ולא הועסקו במגזר הציבורי. הדברים נכונים גם על רקע העובדה כי עורכי דין בכירים אינם מגלים עניין רב במינוי לתפקידי שיפוט (ראו בעניין זה כתבה שתתפרסם מחר ב-TheMarker).
השרה לשעבר שולמית אלוני אומרת כי "הייתי רוצה מאוד שיותר עורכי דין מנוסים ומוכשרים יגיעו מהפרקטיקה הפרטית, כי הם יותר זהירים מפוליטיזציה וממשוא פנים. הם מנוסים ושבעים, ומלאי הרגשת ביטחון. בשביל עורך דין מהמגזר הציבורי שיפוט זו העלאה בדרגה, בשביל עורך דין פרטי מצליח זה לא כך".
אלוני מוסיפה כי "זה לא שעורכי דין מהמגזר הציבורי יסלפו תיק, אך הם יהיו פחות אמיצים אל מול הממשלה. לשופט מהמגזר הציבורי יש יותר נאמנות לממסד ולקונסנזוס, ופחות אומץ לב ונכונות לפרוץ דרך. אך הטובים מבין עורכי הדין הפרטיים מסרבים להגיע לשיפוט. חייבים לציין זאת".
לדעת אלוני, "השיטה למינוי שופטים עבדה נפלא בשנים הראשונות של המדינה, אבל עכשיו זה 'שמור לי ואשמור לך', בפרט בנוגע למינויים לערכאות הנמוכות. אני לא הייתי מבקשת כל כך הרבה המלצות, והייתי ממקדת את הבדיקה פשוט בקיום שיחה".
שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס, שרה סירוטה, שפרשה לא מכבר, מצטרפת לדבריה האחרונים של אלוני: "זה נראה לי מוגזם מספר הממליצים", היא אומרת, "שלושה ארבעה זה בהחלט מספיק".
עם זאת, לדעתה של סירוטה, המבחן היחיד הוא התאמה לתפקיד, "ללא פזילה לאחוזים כאלה או אחרים או מאיזה בית ספר למשפט הגיע המועמד, כפי שנהגו לשאול בעבר. המגזר הציבורי זה מושג רחב, וגם בו יש גיוון. אני מסכימה שחשוב שיבואו שופטים ממגזרים שונים של המקצוע, הבעיה היא שהם לא כל כך באים מהמגזר הפרטי. אני בעד גיוון, אך אי אפשר להעדיף מישהו מהמגזר הפרטי על פני מועמד טוב ממנו מהמגזר הציבורי בגלל מכסות".
פרופסור יצחק גלנור, מהפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ומי ששימש בעבר כנציב שירות המדינה, מסכים כי הדרישה לעשרה ממליצים מוגזמת. עם זאת הוא מוסיף, "ראה זה פלא, למרות הטענות הללו יותר מ-50% מהשופטים מגיעים בסופו של דבר מהמגזר הפרטי. לדעתי מכתבי ההמלצה הם לא הבסיס העיקרי להחלטה על מינוי שופט, אלא שורה של אמות מידה אחרות".
לעורכי דין פרטיים יש ראייה צרה
גלנור אומר כי מקצוע השיפוט לא אמור לייצג את אוכלוסיית עורכי הדין הפרטיים: "אני הייתי שואף להגיע ל-50%, ולזה ממילא כמעט הגענו", הוא אומר. "אני דווקא רואה יתרון לשופטים שמגיעים מהמגזר הציבורי, משום שהם מורגלים להעמיד את האינטרס הציבורי במקום הראשון".
גלנור מעלה טעם נוסף לדבריו ואומר כי "הראייה של עורכי הדין הפרטיים צרה. הם מסתכלים על מערכת המשפט ככזו שצריכה לעשות דין רק עם לקוחותיהם, בעוד שבפועל היא צריכה לשרת בו בזמן גם את האינטרס הציבורי".
פרופסור מיגל דויטש מאוניברסיטת תל אביב מחזק את דברי גלנור. לדעתו, המגזר שממנו מגיע מועמד לשפיטה אינו רלוונטי, אלא איכויותיו ותכונותיו של המועמד. "ההחלטה צריכה לעולם להיות עניינית, ולא תוצאה של מכסה כזו או אחרת".
לדבריו, "היכולת של שופט לעשות שימוש מושכל בכוחו הוא אחד המרכיבים החשובים בהערכת מועמד לשפיטה. ההנחה שמועמד התרגל לחשוב באופן מסוים, מניחה באופן סמוי כי הוא כלל אינו מתאים לשיפוט, שכן הוא אינו מסוגל כביכול להערכה אובייקטיווית. מועמדים מהמגזר הפרטי והמגזר הציבורי חייבים להיות בעלי יכולת שיפוט אובייקטיווית".
דויטש אומר כי "איזון מגזרי לא יכול לרפא את ההנחה המסוכנת בדבר נטייה מוקדמת של שופטים. אם שופטים אינם מסוגלים לשפוט באובייקטיוויות, הרי שתוצאת משפט נגזרת מהשאלה המקרית מאיזה מגזר מגיע השופט היושב בדין. הפתרון הוא חקירה ודרישה בדבר הפתיחות האינטלקטואלית של המועמד, תבונתו ותכונותיו, ולא איזון מגזרי".
פתרון: משירות בפרקליטות לשנה בסניגוריה
לעו"ד יעקב וינרוט יש הצעה לפתרון, בהינתן המגבלות הקיימות. לדעתו, יש לקבוע שלפני שאיש תביעה יתמנה לשופט בפועל הוא יעבוד כשנה בסנגוריה הציבורית. "קשה להגזים בחשיבות הממד הנוסף הזה של המקצוע", הוא אומר. עו"ד גיורא אדרת חושב שמדובר ברעיון טוב, אך לא מעשי, ופרופסור פרידמן חושב שניתן לדרוש משופטים צינון של שנה שנתיים בין התפקיד הציבורי לשפיטה.
פרופסור קנת מן גורס כי הקורס לשופטים שכל שופט חדש נדרש לעבור כיום, הוא פתרון יעיל לגישור על הפער שקיים בין שופטים שמגיעים מהמגזרים השונים. "אולי צריך לדרוש שתינתן לשופטים מהמגזר הציבורי הכשרה מיוחדת על ידי עורכי דין פרטיים. זו לא תרופת פלא, אך זה פתרון פרגמטי", אומר מן. לדעת השופטת סירוטה, השתלמויות השופטים בנווה אילן הן רציניות ביותר, שקולות לסמסטר שלם באוניברסיטה, ויכולות לתת מענה ראוי לבעיה.
סנגורים: הכרעות שופטים מושפעות מהיותם תובעים בעבר
"אם ניקח את התיקים הפליליים בבית משפט השלום בתל אביב, נראה ש-100% מהשופטים היושבים בהם באים מהפרקליטות", אומר עו"ד יעקב וינרוט. לדבריו, "מי שלא עמד לצד נחקר או נאשם, ייטה לראות את העובדות דרך משקפיים תביעתיות. בכלל, ההבחנה בין עובדות לפירושים היא נאיבית מאוד. התוצאה היא שגורלו של אדם נחרץ על ידי ראייה חד ממדית". עם זאת, חשוב לוינרוט להדגיש כי אנשי התביעה הם אנשים ראויים, שהעדיפו עשיית צדק על פני עשייה לביתם.
עו"ד אביגדור פלדמן, שהצטרף באחרונה לצוות ההגנה של הנשיא משה קצב, אומר כי "השירות הציבורי יוצר דפוס של אדם שמרן, מאמין במערכת וקונפורמיסט. מובן כי התכונות האלה באות לידי ביטוי בתפקיד השיפוטי. התפיסה המקצועית והאישית של הסנגור שונה בתכלית מזו של תובע. האחד ממארס והאחר מנוגה. הדרישה שכל אחד מהם ישיל מעצמו דפוס פעולה שסיגל, היא כמעט לא אנושית", הוא אומר.
ואולם, לא כל הסנגורים מחזיקים באותה דעה. הסנגור, עו"ד גיורא אדרת, אומר כי "אני לא חושב שכל יוצא תביעה מסומן אוטומטית. אני חושב רק שיש חסך למי שלא בא מהמגזר הפרטי ולא ישב מול לקוח. כשאדם מנותק מהקטע הזה, יש לו חוסר על כס השיפוט. השופטת נירה לידסקי, למשל, הגיעה מהשוק הפרטי, וניתן היה לראות זאת. אם טענת בפניה לגבי הצורה שבה חשוד נחקר או על החלטתו לשתוק בחקירה, ניכרה אצלה הבנה משום שהיא חוותה את זה על בשרה".
"חשבתי שהמצב גרוע יותר", אומר עו"ד פרופסור קנת מן, הסנגור הציבורי הראשי לשעבר וכיום סנגור פרטי. "לדעתי היה צריך להגיע לאיזון בין יוצאי שני המגזרים, ואיזון כזה אולי כבר הושג. עולם השיפוט לא אמור להוות ייצוג של שוק עורכי הדין".
לדבריו, "אין אדם נטול דעה. שופטים אמורים לנטרל את דעותיהם, אבל הם לא יכולים לעשות זאת לגמרי. הם מנסים לצאת מתפקידם הקודם, אך הוא בכל זאת מותיר חותם". הוא מוסיף כי התחושה של סנגורים מקורה בעומס המוטל על בתי המשפט, הגורם לכך ששופטים לא מעוניינים שתיק ייגרר מחוץ לעובדות של המקרה עצמו. "כל טיעון שמושך לכיוון שאינו היעיל ביותר, לשופט נטייה טבעית להתנגד לו".
עו"ד יראון פסטינגר, אופוזיציונר ידוע בלשכת עורכי הדין, טוען זה שנים כי עורכי הדין הפרטיים אינם מקבלים ייצוג הולם במערכת בתי המשפט. פסטינגר הופתע לגלות כי שיעור השופטים מהמגזר הציבורי מסתכם ב-44%. לדבריו, "הנתונים מפתיעים מאוד ומצריכים בדיקה. לדעתי, צריך להגדיל את שיעור המינויים מקרב עורכי הדין הפרטיים באופן דרסטי. רק 10%-15% מעורכי הדין עובדים במגזר הציבורי. לא צריכות להיות מכסות, אבל הפרופורציה צריכה להיות דומה".
"כשמגזר של 10% מספק 50% מהשופטים זה גורם לירידה ברמת השפיטה"
ארנון בן-יאיר
25.2.2007 / 7:55