נדחתה תביעה נגד בנק המזרחי בגין אי כיבוד צ'ק בנקאי

שופטת בית משפט השלום בתל אביב, תמר אברהמי, דחתה בשבוע שעבר תביעה נגד בנק על סך כ-1.25 מיליון שקל. התובע, סגל ישראל שיוצג על ידי עו"ד אסף שיפר, טען כי צ'ק בנקאי בסך 150 אלף דולר שהבנק נתן חולל ודרש כי הבנק יחזיר לו את ערכו. הבנק השיב כי הוא העביר את ערך הצ'ק לחשבון בנק זר, על פי הוראה טלפונית של הלקוח, ועל כן פדה את ערך הצ'ק שחולל. אברהמי קיבלה את גרסת הבנק, וקבעה כי הלקוח אכן נתן את ההוראה להעביר את הכסף. את הבנק יצגו עוה"ד עמית פינס וליהי בלומנפלד.



ב-96' רכש התובע ארבעה צ'קים בנקאיים מבנק המזרחי, שניים בסך 110 אלף דולר, אחד בסך 150 אלף דולר והאחרון בסך 100 אלף דולר. מסיבה כלשהי, שלא הובררה, הצ'קים חוללו ולא נפרעו. בנסיבות אלה, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי על הבנק היה לפרוע את ערך הצ'קים ללקוח. ואכן, שלושה צ'קים נפדו עבור הלקוח. לגבי הצ'ק הנוסף, הלקוח טען כי מעולם לא קיבל את תמורתו.



הבנק טען כי על יסוד הוראה טלפונית של הלקוח והוראה בפקס, הוא העביר את ערך הצ'ק לחשבון בחו"ל בשם VBS. תחילה כפר הלקוח בכך שחתם על הוראה כלשהי בפקס, והצדדים אף הביאו חוות דעת מומחים לעניין זה, אך מאוחר יותר הסכים כי הוראת הפקס נכתבה באותו כתב יד שבו נכתבו הוראות פקס אחרות שהתובע נתן לבנק. מפסק הדין לא ברור מיהו אותו גורם עלום, כלשון השופטת, שחתם על הוראת ביצוע הפעולה בפקס, שכן התובע לא הביא עדויות לכך.



הצדדים לא היו חלוקים על כך שהסכום המדויק האמור אכן הועבר לחשבון VBS. כמו כן, התובע לא חלק על כך שמידי פעם, במסגרת עסקיו, נהג להעביר כספים לחשבון זה. אותו גורם זר שלו ניתן הצ'ק הבנקאי שחולל, הוא גם הגורם שאליו הועבר הכסף בהעברה בנקאית. למעשה המחלוקת היחידה בין הצדדים, היתה האם התובע נתן או לא נתן את ההוראה הספציפית בה מדובר.



אברהמי מקבלת את גרסת הבנק במלואה. לדעתה, העובדה שהלקוח לא תבע בגין העברות הבנקאיות אחרות שנעשו על פי הוראות שניתנו באותו כתב יד, מלמדת שהתובע הסכים וכיבד הוראות אלה.



כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית האם תבע בגין שאר ההוראות שניתנו באותו כתב יד, הוא השיב "עדיין לא. מבלי לפגוע בזכויות". אברהמי ראתה תשובה זו כמתחמקת, בפרט כאשר מדובר בפעולות שניתנו לפני יותר מעשר שנים.



השופטת מוצאת התחמקויות נוספות בגרסת התובע, כך למשל בעובדה שלא זימן לעדות את אותו גורם עלום שחתם על הוראות הביצוע של העברת הכספים.



בנוסף, מותחת השופטת ביקורת על התובע, על כך שהתביעה הוגשה רק ב-2003, כאשר האירועים היו מ-96'. תשובת התובע היתה כי טענת הבנק היא שהוא לא יכול לשלם לתובע את ערך הצ'ק, כל עוד הצ'ק עצמו לא נמצא ולא הושב לבנק, שכן אז הבנק יהיה חשוף לדרישה לתשלום על ידי האוחז בצ'ק, לכשימצא. השופטת דוחה את הגרסה, שלא תועדה בכל דרך, מה גם שמסתבר שהצ'ק נמצא על ידי התובע שנים רבות לפני 2003. את זאת הסביר התובע בכך שהוא לא שם לכך לב, והצ'ק נכנס בין שאר הניירת שלו.



כדי להמתיק את הגלולה עבור התובע, השופטת מציינת כי בהחלט סביר בעיניה כי בין כל שאר הוראות התשלום הטלפוניות שנתן התובע או מי מטעמו לפני עשר שנים, נשתכחה ממנו הוראה אחת שניתנה על ידו. אך מיד אחר כך מסייגת אברהמי גם את הסייג, ואומרת "מבלי לקבוע כי כך אירע במקרה זה".



לסיכום אברהמי מקבלת את גרסת הבנק ודוחה את התביעה. התובע חויב לשלם לבנק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בערך של 3.5% מסכום התביעה, כ-50 אלף שקל.



השופטת מסיימת את פסק דינה במחמאות לפרקליטי שני הצדדים, על הופעתם ה"עניינית והמכובדת" בתיק. (א (53009/03)