בית משפט השלום בתל אביב הורה למדינה לשלם 230 אלף שקל ועוד 20 אלף שקל הוצאות משפט לאדם שטען כי המדינה צריכה לפצותו בגין אחריותה השילוחית לנזקים שנגרמו לו עקב מעשיהם או מחדליהם של עובדי בתי המשפט ושל השופטת (בדימוס) רות טלגם. זאת, בשעה שכספים שהופקדו ככספי כינוס בקופת בית משפט השלום בבת ים הוצאו מהקופה ונמסרו לאנשים שלא היו רשאים ומוסמכים לקבלם. מנגד, טענה המדינה כי משום החסינות השיפוטית במשפט הישראלי המעוגנת בפקודת הנזיקין, אין מתקיימת בנסיבות תיק זה אחריות שילוחית של המדינה.
התיק העיקרי עסק בזכויות הנוגעות לנכס ברחוב זבולון בתל אביב. במסגרתו, הוגשו תביעות ותביעות שכנגד על ידי בעלי הנכס מצד אחד ועל ידי התובע מצד שני. התיק העיקרי נפתח בשנת 1991 ובשנת 1994 הוא הועבר לבית משפט השלום בבת ים-חולון. זאת, עם מעברו של השופט סלטון שבפניו התנהל התיק לבית משפט זה.
עוד קודם לכן, מינה השופט נתן עמית כונסי נכסים לנכס שידאגו, בין היתר, להשכיר את יחידותיו. אין מחלוקת כי כספי הכינוס הופקדו בקופת בית המשפט בבת ים-חולון. ב-16 באפריל 1996 דחה השופט סלטון את תביעת בעלי הנכס ונמחקה התביעה שכנגד שהגישו התובע ואחר כנגדם. במקביל, קבע השופט סלטון את שכרם של כונסי הנכסים והוסיף כי אלה סיימו את תפקידם. בהחלטתו נקבע לעניין כספי כינוס הנכסים, כי "הנתבעים יהיו רשאים לעניין תביעותיהם הכספיות...לרבות אלה הנוגעות לכספים אשר נתקבלו על ידי כונסי הנכסים להגיש תביעה או תביעות משפטיות מפורטות אלא אם הבורר פסק או יפסוק בהן או בחלקן או אם הצדדים יגיעו להסדר לגביהן".
במקביל להליכים המשפטיים השונים הנוגעים לתיק העיקרי, התנהל גם תיק בוררות על ידי מהנדס. מפסק הבורר עולה, כי המהנדס מונה לתפקידו על ידי השופט סלטון על מנת לפסוק "בעניין מהות השיפוצים שנעשו בנכס המהווה נושא להתדיינות בפני בתיק זה, היקף השיפוצים הנ"ל נחיצותם והערכת עלותם". בהחלטתו חייב הבורר את בעלי הנכס בתשלום סכומים שונים לתובע ולתובע הנוסף. בהמשך התנהל הליך בוררות נוסף הנוגע לצדדים לתיק העיקרי אך הפעם בין התובע לבין התובע הנוסף.
בעלי הנכס הגישו ערעור על פסק הדין בתיק העיקרי וזה נדחה. בד בבד, החל להתנהל הליך בוררות בפני עו"ד שי ניצן ביחס לשאלה כיצד יחולקו הכספים המופקדים בקופת בית המשפט. ניצן קבע בהחלטתו כי התובע יזכה בחלק הארי של תביעתו. הוא דחה את עיקר התביעה שכנגד שהגיש התובע הנוסף וקבע כי מתוך דמי השכירות ששולמו לקופת הכינוס ו/או הנאמנות עבור החנות, יש להעביר את חלקו של התובע הנוסף לידי התובע.
התובע ציין בתצהירו כי לאחר פסק דינו של הבורר, הגיש המהנדס בקשות לבית המשפט במטרה למשוך כספים מקופת הכינוס. השופט סלטון דחה את הבקשות. בהחלטתו נקבע, כי "כונסי הנכסים שוחררו למעשה מתפקידם עם קבלת פסק הדין...כל אחד מכונסי הנכסים, אם יש ברשותו כספים כלשהם שנתקבלו, יפקיד אותם תוך 15 ימים מיום קבלת החלטה זו בקופת בית המשפט בה הופקדו הכספים עד כה...לבד מדיון בשאלת השכר וההוצאות המגיעות לכונסי הנכסים, לא ידון בית משפט זה במסגרת תיק זה בתביעה כלשהי שיש לצד אחד נגד הצד השני או לצד כלשהו נגד כונסי הנכסים או נגד מי מהם".
אין מחלוקת בין הצדדים כי בין לבין הצליח התובע הנוסף למשוך את כספי הכינוס מקופת בית המשפט אגב ביצוע מעשה פלילי. במסגרת זאת, פתח אדם בשם אורי כהן תיק הוצאה לפועל כנגד התובע הנוסף ובמסגרתו הגיש בקשה להטלת עיקול לפני מתן אזהרה על כל כספים של התובע הנוסף המצויים בקופת בית המשפט במסגרת התיק העיקרי. על כל הכספים הוטל עיקול. סמוך לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הגיעו כהן והתובע הנוסף להסכם פשרה לפיו אין לתובע הנוסף התנגדות כי כהן יקבל את הכספים המעוקלים.
בתחילת שנת 1997 הגיש כהן את הסכם הפשרה לראש ההוצאה לפועל. במסגרת זו, ביקש כהן מראש ההוצאה לפועל "להורות לגזברות בת ים להעביר את הכספים המעוקלים לזוכה (כהן) לאחר הסכם פשרה". הבקשה נתקבלה.
התובע טען כי כהן פנה לבית המשפט השלום בבת ים בבקשה דחופה להורות לגזברות בית המשפט לקיים את החלטת ראש ההוצאה לפועל, והבקשה הועברה לשופטת טלגם. השופטת טלגם בהחלטתה הורתה על העברת הכספים לזוכה. על סמך החלטה זו, נמסר לזוכה צ'ק על סך 135,456 שקל על ידי גזברות הנהלת בתי המשפט. לדברי התובע, מספר ימים לאחר מכן הפקיד הזוכה את הצ'ק שקיבל בחשבון בבנק ולמחרת היום העביר את סכום ההפקדה לחשבון השייך לאחותו של התובע הנוסף אשר נוהל על ידו.
המדינה ציינה בכתב הגנתה כי קורותיו של תיק ההוצאה לפועל שתוארו - "נדונו והוכרעו". לדבריה, כהן נפטר והתובע הנוסף לבדו הורשע במעשה המרמה.
התובע כתב בתצהירו כי במהלך חודש נובמבר 1998 פנה בא כוחו למזכירות בית המשפט בבת ים ואז התברר לו כי הוצאו מקופת הכינוס סך של כ-135,456 שקל. במצב דברים זה, טוען התובע כי עובדי בית המשפט, במעשיהם ובמחדליהם, איפשרו לכהן לקבל את הכספים שהוחזקו בקופת בית המשפט וכי השופטת טלגם התרשלה התרשלות בוטה בתפקידה וגרמה על ידי מתן החלטתה להוצאת הכספים מקופת בית המשפט.
המדינה טענה כי יש לדחות את התביעה כיוון שהתיישנה וכן כיוון שהיא הוגשה בשיהוי כבד אשר גרם למדינה נזק ראייתי, אך השופט אריה אטיאס דחה טענות אלה. "ישנם מקרים בהם נוכח שיקולים הנוגעים לפיזור הנזק, יש מקום לקבוע את אחריותה השילוחית של המדינה לעוולות הנעשות גם על ידי שופטים. לטעמי, הדברים נכונים במיוחד ביחס לאותם מקרים בהם הליך משפטי רגיל (כגון ערעור על החלטה נגועה ברשלנות חמורה של שופט) לא יוכל לתקן את הנזק שסבל הניזוק כתוצאה מהחלטה זאת".
(א 64666/04)
בית המשפט קבע: המדינה תשלם 230 אלף שקל בגין עוול שנעשה על ידי השופטת בדימוס טלגם
כרמל בן צור
27.2.2007 / 20:42