למה הישראלי תמיד מפסיד?

"והנה הציבור למד שוב לקח חשוב", בישרו שלשום הקריינים בטלוויזיה בקול דרמטי, על רקע התמונות של הבורסה בסין הצונחת ב-9%. "כי מה שעולה הוא גם מה שיורד".

נבואת הזעם הטלוויזיונית הזכירה לנו את השיחה שניהלנו פעם עם סו, יהודיה אמריקאית חמה מהעיר רוצ'סטר שבמדינת ניו יורק, שנפטרה בשנות ה-90 לחייה. את הפנסיה הארוכה שלה מימנה סו באמצעות החיסכון הפנסיוני שצברה לעצמה - תיק מניות שנצבר במשך 40 שנה ואשר היה מורכב ממניות שסו האמינה בהן: מניות קודאק (החברה ממוקמת ברוצ'סטר), מניות של חברות העוסקות באיכות סביבה, והכי חשוב - מניות שיש להן מדיניות חלוקת דיווידנדים עקבית ומוצהרת. תשואת הדיווידנד, ולא מימוש של תיק המניות עצמו, היתה מקור ההכנסה הפנסיוני העיקרי של סו.

פעם שאלנו את סו כיצד צלחה, עם הפנסיה המנייתית שלה, את המפולת בוול סטריט ב-87'. סו הביטה בנו בתימהון, וענתה: "מה איכפת לי מהמפולת. לא מכרתי מניות לפני, וגם לא אחרי - ואת הדיווידנדים המשכתי לקבל בכל מקרה".

מרבית הגמלאים בישראל לא יזכו ככל הנראה ליהנות מפנסיה יפה כמו זו של סו. את סו לא הפחידו בילדותה עם הכרזות כי "מה שעולה בהכרח גם יורד" - על אף שמדובר בהכרזה שאין לה כל בסיס עובדתי.

העובדה היא שהבורסות בעולם המערבי, כמו הכלכלות בעולם המערבי, צומחות זה יותר ממאה שנה. זאת אינה צמיחה מתמדת, ויש בהחלט תקופות - אפילו תקופות ממושכות - שבהן הבורסות יורדות. עם זאת קו המגמה ההיסטורי של הבורסות בעולם ברור לחלוטין: קו עולה, המשקף את צמיחת הכלכלה העולמית ובעיקר כלכלות המערב. כל זמן שהתחזית היא כי העולם ימשיך לצמוח לאורך זמן - וזאת עדיין התחזית השרירה כיום - אין סיבה להניח שקו המגמה של הבורסות בעולם ישתנה.

גם במזרח התיכון יש מדינה קטנה אחת שקו המגמה שלה אינו שונה מהותית מזה של שאר העולם. מדינת ישראל צומחת מאז הקמתה, אם כי שיעורי הצמיחה השתנו לאורך השנים, ובהתאמה - גם שוק המניות שלה נמצא בצמיחה. רק לפני כשבועיים חגג שוק המניות הישראלי את צליחתו של רף ה-1,000 נקודות - עלייה של 900% בתוך 15 שנה. כמעט בכל חתך זמן אחר שייבדק, הישגי שוק המניות הישראלי היו מרשימים מאוד, בתנאי אחד: שחתך הזמן ארוך מספיק. ארוך מספיק זה אומר חמש שנים לפחות, רצוי אפילו 10 או 15 שנה.

את סו לא הפחידו בתור ילדה, שמה שעולה בהכרח יורד, ולכן לסו לא היתה שום בעיה להפקיד את כספי הפנסיה שלה בחיסכון מנייתי במשך עשרות שנים. מבלי לדעת, סו מימשה בכך את תורות ההשקעה הנלמדות בבתי הספר למינהל עסקים בעולם: החיסכון הנבון ביותר הוא חיסכון במניות, הנעשה באופן עקבי ולאורך שנים ארוכות. סו עשתה את זה בהיקף קטן, ובכך הבטיחה את הפנסיה שלה. משקיע אחר, מפורסם יותר, בשם וורן באפט, עשה דבר דומה בהיקפים של מיליוני דולרים, והגיע למקום השני בדירוג האנשים העשירים בעולם.

את סו לא הפחידו, ולכן היא צלחה את מפולת 87' בלי שזאת הזיקה לה כלל - היא לא נבהלה מהמפולת, ולא מיהרה לממש את תיק המניות שלה במחירי הפסד.

הישראלי הממוצע, לעומת זאת, אינו בטוח שמדינת ישראל תהיה כאן בעוד חמש שנים, אופק ההשקעה שלו במניות אינו עולה על חודשים ספורים עד שנה, ואין סיכוי שלא יסיק מכל מפולת מסקנה יחידה - שמה שעולה בהכרח יורד, ולכן כשמתחילות הירידות זה הזמן לברוח.

התוצאה: הישראלי נכנס בעליות, יוצא בירידות, וסופו שהוא מצליח להפסיד גם בשוק שעלה ב-900% ב-15 שנה. כל שנדרש כדי להימנע מההפסד הזה היה להמשיך ולהשקיע במניות, בעקביות, ב-15 השנים האלה, תוך התעלמות מתנודות השוק למעלה או למטה. אבל כשהבורסה הסינית צונחת ב-9%, וול סטריט נופלת ב-4% ובטלוויזיה מבטיחים לנו שמה שעולה בהכרח יורד - אין לאף אחד סבלנות או תבונה להישאר.