במכירת האמנות הישראלית והבינלאומית של סותביס בניו יורק, שהתקיימה שלשום, נמכרו 80% מתוך 190 העבודות שהוצעו למכירה. הפדיון הכולל של המכירה הוא 4,843,800 דולר. העבודה שזכתה למחיר המרעיש ביותר היתה התמונה "הסעודה האחרונה" של עדי נס, שנמכרה ב-264 אלף דולר (ההערכה המוקדמת היתה 60-80 אלף דולר).
עבודות נוספות שנרכשו במחירים מרשימים: שתי עבודות של ראובן רובין - "נוף גלילי" מ-1925 ו"אשה בשמלה ורודה" מ-1923 - שנמכרו כל אחת ב-324 אלף דולר (שתיהן זכו להערכה מוקדמת שנעה בין 150 ל-200 אלף דולר). היצירה "קומפוזיציה עם כרטיסים וכינור" של מרדכי ארדון מ-1981 נמכרה ב-300 אלף דולר (הערכה: 250-300 אלף דולר); "חתן וכלה" של מאנה כץ מ-1959 נמכרה ב-138 אלף דולר (הערכה: 30-40 אלף דולר); "קומפוזיציה" של אריה ארוך מ-1969 נמכרה ב-120 אלף דולר (הערכה: 80-120 אלף דולר); "נוף האגם הכחול" של יעקב אגם מ-1977 נמכרה ב-156 אלף דולר (הערכה: 70-90 אלף דולר).
כמו כן, הושגו מחירי שיא לשני אמנים במכירות פומביות: העבודה "ללא כותרת" של יחזקאל שטרייכמן מ-1963 נמכרה ב-204 אלף דולר (הערכה: 90-120 אלף דולר); "סמטה" של אורי ריזמן מ-1978 נמכרה ב-132 אלף דולר (הערכה: 100-150 אלף דולר).
"איקונה של הצילום הישראלי"
המכירה של האמנים הצעירים היתה פחות מוצלחת, וחלק גדול מהעבודות לא נמכרו. בין העבודות שנמכרו: "נוף" של יהודית סספורטס מ-2001, שנמכרה ב-10,200 דולר; "Zone" של מיכל רובנר מ-1999, שנמכרה ב-24 אלף דולר; ושני ציורים של ניר הוד, "גבר חייל, אשה חיילת" מ-2002, שנמכרו ב-15,600 דולר.
התצלום של נס שנמכר שלשום הוא עותק שני מתוך סדרה של חמישה עותקים של "הסעודה האחרונה". העותק הראשון מהסדרה נמכר לפני כשנתיים במכירה של סותביס, גם הוא במחיר גבוה מאוד, 105 אלף דולר. נס יצר מהתצלום שתי סדרות, אחת קטנה ואחת גדולה. שני התצלומים המדוברים שייכים לסדרה הקטנה יותר, שנחשבת גם לטובה יותר.
סעודה אחרונה במציאות הישראלית
תצלומים אחרים של נס עדיין לא זכו להימכר במחירים דומים. מכאן אפשר לשער שהסיבה למחיר הגבוה ששולם על "הסעודה האחרונה" היא לאו דווקא נס, אלא התצלום המעניין שלו. "העבודה נהפכה לאיקונה של הצילום הישראלי בכלל ושל הצילום של נס בפרט", מסביר ניסן פרז, אוצר הצילום במוזיאון ישראל. "בכל שבוע אני מקבל טלפון או אי-מייל מקולגות שלי בחו"ל - אוצרים במוזיאונים חשובים - שרוצים לדעת אם עדיין אפשר להשיג את היצירה. גם לנו יש עותק מהסדרה".
מה כל כך מעניין בה?
פרז: "מצד אחד, הדיאלוג שלה עם תולדות האמנות ועם הסעודה האחרונה. מצד שני, השימוש בחיילים, שקושר זאת ישירות למציאות הישראלית. העובדה שיש בה 14 חיילים במקום ה-13 המקובלים יוצר סקרנות. גם הקשר לנצרות הופך את העבודה למיוחדת. מדובר באמן ישראלי ויהודי שמטפל באיקונוגרפיה נוצרית, קתולית בעיקר, וזה מסקרן גם את הנוצרים וגם את היהודים - העמדה של רתיעה ומשיכה כלפי ישו והנצרות קיימת ביהדות. יש מין שלמות ביצירה הזאת. מבחינת החשיבות שלה, היא בהחלט נכנסה לקאנון הבינלאומי".
יכול להיות שמה שמוכר הוא הדימוי של החייל? גם סרטים ישראליים שעוסקים בצבא, כמו "יוסי וג'אגר" או "בופור", זוכים להצלחה גדולה.
"אין ספק שהדימויים האלה יוצרים עניין. גם הרבה אמנים לא-ישראלים התלבשו על דימוי החייל. האמנית ההולנדית רינקה דיקסטרה בנתה קריירה סביבו, אבל הסדרה שלה פשטנית. אין בה את ההבנה העמוקה של מה שעומד מאחורי הדימוי. במובן הזה עדי נס קדם לכולם".