רן דגן, 31, רצה בכלל לשפר את האנגלית. ב-99' ארז מזוודה קטנה ויצא לעיר בריסטול שבאנגליה. על הדרך הוא הצטרף לקורס בן שלושה חודשים בבית הספר המקומי לקרקס. "זו היתה אהבה ממבט ראשון", מספר דגן. "החלטתי להפוך את העניין למקצוע. השפה הגיעה אחר כך".
שלוש שנים בילה דגן בלימודי הקרקס, עלה ונפל, נפצע והחלים. כשחזר לישראל גילה שאין לו איפה להופיע. "למדתי את מקצועות האוויר", הוא אומר. "ריחוף על טרפז והליכה על חבל. מי שמע אז בישראל על סוג כזה של הופעה, שלא במסגרת קרקס מדראנו?"
למחייתו עבד דגן כפרפורמר (אמן-מופיע) בהפקות פסטיבליות שונות שכללו גם מקצועות אוויר ולא הפסיק להתגעגע לקרקס "אמיתי". בהחלטה של רגע הציב את הטרפז הפרטי שלו על שפת אגם יקום. "חשבתי שזה מקום שבו מטיילות משפחות רבות בשבתות. היה לי ברור שהטרפז יעורר עניין".
ההצלחה היתה מיידית. "הילדים הסקרנים והוריהם באו לצפות בתרגילי הטרפז, ואני, שנהניתי מההופעה, נתתי להם לנסות", מתאר דגן. "אחר כך הוספנו להופעה הבסיסית גם אקרובט וסדנת קביים, סדנת ג'אגלינג ומאפר. אט-אט נוצר הקרקס".
כל ההתחלות קשות, במיוחד של קרקס
קרקס ריאקשן הוקם באופן רשמי לפני שנתיים. ההתחלה, כדרכן של התחלות, לא היתה פשוטה. "נתקלנו בבעיות שונות שרוב היזמים כלל לא מכירים", אומר דגן. "למשל, בעיית הביטוח. אף חברה לא הסכימה לבטח את הקרקס. סוכנים רבים שמעו את הבקשה והרימו גבה תמהה".
קושי אחר שנבע מן היזמות הייחודית צץ עם תהליך קבלת האישורים ההכרחיים. "כאשר הגיע לכאן מהנדס שאמור היה לתת לנו אישורי בטיחות, הוא אפילו לא ידע מהם התקנים שעל פיהם הוא אמור לבדוק את בטיחות האוהל", מתאר דגן. "התהליך היה ארוך ומייגע".
בעיה שלישית שעמדה מולו היתה בעיית כוח האדם המקצועי: "במקצועות כמו ליצנות וג'אגלינג היו בישראל מספיק אנשים מוכשרים", הוא אומר. "אבל בכל מה שקשור למקצועות האוויר - גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה שיווקית - זה כמעט שלא היה קיים. לא נותר לנו אלא להכשיר אנשים, אז קמנו בית ספר לקרקס שיספק כוח אדם מתאים להופעות".
חרף הקשיים האקזוטיים, המיזם התרומם והאוהל מנפק מאות מופעי קרקס שונים לגדולים ולקטנים מדי שנה. בסיכום השנתי עומדות בפני הקרקס בעיות אחרות לגמרי. "אחרי שנת הפעילות השנייה ההכנסות הסתכמו בכ-1.7 מיליון שקל, אך ההוצאות הגיעו ל-1.9 מיליון שקל", אומר דגן.
את ההפסדים מייחס דגן לטעויות ניהוליות שונות: "ההון ההתחלתי שלנו היה נמוך מדי", הוא מסביר. "כיום אני יודע שכדי להקים קרקס בישראל דרושים כ-600 אלף שקל. לי ולשותפי, רן טוביס ואהוד פוביצר, היו רק 100 אלף שקל. טעות אחרת שעשינו היא שהשתמשנו בהון החוזר לקניית ציוד ולהקמת העסק, במקום להשתמש בו לתשלום משכורות לעובדים. בדיעבד אני יודע שאת הציוד היינו צריכים לשלם מהלוואה מהבנק, אבל למדנו תוך כדי תנועה ובדרך גם טעינו".
למרות הכל דגן אופטימי: "הקרקס קיים במתכונת הזאת שנתיים, ועשינו קפיצה ממחזור של 400 אלף שקל למחזור של כמעט 2 מיליון שקל. אנו נעזרים ביועצים חיצוניים כדי להתייעל, ואני מעריך שאת השנה הקרובה נגמור מאוזנים ובתוך שנתיים נתחיל להרוויח".
מפרפורמר נהפכת למנהל. זו היתה החלטה נכונה?
"לא בטוח. ניהול קרקס זה דבר לגמרי לא פשוט שגוזל ממני את רוב הזמן. אמנם שני שותפי מורידים ממני את הצד הטכני והאדמיניסטרטיווי, אבל רוב העיסוק שלי כיום הוא ביורוקרטיה ולא אמנות".
אפשר להתפרנס מאמנות הקרקס בישראל?
"כאמן קרקס אפשר להתפרנס בישראל בכבוד. הסיבה היא שהשוק מתפתח בצעדי ענק וכך גם הביקוש. אם לפני חמש שנים מסיבת בר מצווה באוהל קרקס או מופע אווירי באירוע עסקי היו דבר חריג, הרי שכיום יש לזה ביקוש גדול. האמנים, אם כן, מסודרים. אבל מנהל הקרקס - לא בטוח. מי שבוחר לנהל או לעבוד בקרקס לא עושה את זה משיקולים כספיים, אלא מטעמי סיפוק מקצועי. בכל שבת רצים כאן באוהל כ-300 ילדים עם חיוך מאוזן לאוזן, וזה הכיף האמיתי".
הפרנסה העיקרית: המגזר העסקי
ההופעות של קרקס ריאקשן מגוונות ופונות לקהלים שונים. מדי שבת מקיים הקרקס באוהל בפארק יקום הפנינג-קרקס בן חצי יום לכל המשפחה, הכולל הופעה בת שעה ומגוון של סדנאות.
דגן מציין שלקרקס יש לקוחות קבועים ומשפחות שחוזרות כל שבת, בעיקר בשביל הסדנאות: "הילד למד ללכת על קביים בשבת, ובשבת אחריה הוא רוצה לתרגל, או ללמוד טריקים חדשים. משפחה ישראלית ממוצעת מגיעה לקרקס בערך פעם בחודשיים".
אחת לחודש מקיים הקרקס מופעים למבוגרים כמו מופעי קברט ססגוניים ומופעי אקרובטיקה שונים, אך עיקר הפרנסה, בייחוד בימי הקיץ, מגיעה ממופעים מוזמנים לשוק העסקי ולפסטיבלים שונים.
המופעים אורכים 10 דקות. המבוקשים ביותר הם מופעי מחול אווירי. "לקוח עסקי מזמין קטע מתוך הרפרטואר או מבקש הפקה מיוחדת על פי מוסיקה שהוא מספק", מספר דגן. "במקרה זה אנחנו מעלים מופע לערב אחד, עם תלבושות שנתפרו במיוחד וכוריאוגרפיה ייחודית".
טווח המחירים לשוק העסקי נע מ-3,000 שקל לרקדנית אחת שרוקדת באוויר, ועד ל-20-40 אלף בעבור הפקה מלאה.
מי הם המתחרים שלכם?
"אין עוד אוהל קרקס בישראל, לכן התחרות היא בעיקר בתחום שמחוץ לאוהל. חברות הפקה שעוסקת בהופעות רחוב, פסטיבלים ומיצגים, ומופעים למסיבות ואירועים עסקיים הם המתחרים שלנו. התחרות מחייבת השקעה ביצירתיות וחידוש כל הזמן".
יש מקום לאוהל קרקס נוסף בישראל?
"בהחלט. זה כמו לשאול אם יש מקום לעוד תיאטרון. הקרקס המודרני זו חוויה בידורית, כמו כל אמנות במה אחרת, לכל קרקס תכנים ייחודיים ומשתנים, כל קרקס מוצא לו נישה וסגנון שהוא רוצה לפתח ולכולם יהיו מבקרים".
בקרקס מודרני אין חיות
ביקור באוהל הצבעוני של קרקס ריאקשן מפגיש אותך עם נערות המותחות את גופן בתרגילים מורכבים במיוחד, אנשי אוויר שמתאמנים על טרפזים וחבלים, ליצנים וג'אגלרים. למעט חתול בית חביב, אין חיות בקרקס. קרקס ריאקשן הוא קרקס מודרני (בניגוד למסורתי הכולל דובים ואריות הקופצים דרך חישוקים בוערים) שמשלב את כל אמנויות הבמה - משחק, אקרובטיקה, ג'אגלינג ומקצועות האוויר - אך לא מחזיק בעלי חיים לצורכי הופעה. "זו התעללות", קובע דגן. "ומעבר לכך, בעלי חיים הרבה פחות מעניינים. הכיף במקצוע כרוך בפיתוח היכולות האנושיות, ולא בעיסוק ביכולות של בעלי החיים".
הבדל משמעותי נוסף בין הקרקס המסורתי למודרני קשור בהתנהלות אנשיו. בניגוד לקרקס המסורתי הנודד כקבוצה הומוגנית עם אוהלו ממקום למקום, הרי שהקרקס המודרני הוא קרקס קבוע, שיוצא מדי פעם מתחומי האוהל לאולמות אירועים ובתים פרטיים. רוב עובדיו הם פרילנסרים הקשורים לקרקס בהסכמי עבודה נוחים.
רוצה לעוף?
בשיתוף עם סנד-סיאל, מרכז למחול מודרני, הקים קרקס ריאקשן בית ספר ללימודי מקצועות האוויר בקרקס. בית הספר מציע מסלול בן שלוש שנות לימודים, וכיום לומדים בו 48 תלמידים. שכר הלימוד בבית הספר הוא 13 אלף שקל לשנה.
"מקצועות האוויר הם מקצועות מאוד תובעניים", אומר דגן. "מעבר למשטר קפדני של אימונים ופיתוח כוח ומיומנות, הם דורשים משמעת עצמית עצומה. גם לא מתפשרים על תזונה נכונה ומספר שעות השינה בכל לילה".
קרקס - איך אפשר להתפרנס מזה?
אתי אפללו
4.3.2007 / 9:28