קניון אורנה

"אני? מינוי פוליטי?" מזנקת אורנה אנג'ל כנשוכת נחש מיד אחרי שהיא מתארת איך הגיעה לתפקידה בעזרת מכתב המלצה חם מאהוד אולמרט ואהוד ברק, שיחה עקיפה עם שר התחבורה אפרים סנה וטלפון קצר לשר התחבורה לשעבר וממנה הדירקטוריון, יצחק לוי. "מינוי פוליטי זה אדם שהגיע לתפקיד עם אפס כישורים ו-100% קשרים במפלגה", היא יורה בעיניים מלאות גיצים, "בעוד אני, שאהיה הראשונה להודות שקשרים טובים מעולם לא הזיקו, הגעתי בעיקר בגלל הכישורים. תראי את המקום הזה! נראה לך שמינוי פוליטי היה עושה כזה מהפך?"

אכן מהפך, היה חיים יבין אומר בקול רדיופוני אם רק היה מסתובב בצהרי יום חורף שמשי בנמל תל אביב. אנג'ל, מנהלת הנמל (או בתוארה הרשמי: מנכ"לית החברה הממשלתית אוצר מפעלי ים), פוסעת בו בצעדים נמרצים, כתרנגולת גאה בין אפרוחיה. בתי הקפה הומים, במסעדות טרודים המלצרים עם צלחות אוכל גדולות ובחנויות האופנה נחטפת הסחורה מהמדפים. אפילו בחנות אביזרי המין המקומית ("התלבטתי והחלטתי שזה חלק מתרבות הפנאי") עסוקה המוכרת בסיפוק רצון הלקוחות.

ההישג של אנג'ל מרשים לנוכח העובדה שרק לפני ארבע שנים היה המקום לא יותר ממחסן קרמיקה גדול. "הייתי מספיק חכמה לקחת עובדים טובים ממני, שלא כמו אנשים אחרים", מסבירה אנג'ל את הצלחתה ומכוונת חץ קטן לבוס לשעבר, אהוד ברק. "אני לא פוחדת להקיף את עצמי באנשים מצוינים".

אנג'ל מרחיבה צעדים, מצביעה בגאווה על נקודות אסטרטגיות ("פה יעמוד המנוף המקורי שנשלח לשיפוץ. פה יהיה גן שעשועים ציבורי. פה ייבנה מרכז מבקרים") ועונה ב"היי" שמח לאנשים שקוראים לה מכל עבר. "תראי איזה יופי", היא מתמוגגת ומצביעה על פחי האשפה המודרניים הטמונים בקרקע, "תראי את ההאנגרים המשופצים, את מרכז היוגה היפהפה, את הטיילת שתגיע מיפו עד הרצליה". "אבל מאוד קשה למצוא פה חניה", אני מקלקלת את השטף החגיגי. "פעם היו פה 1,000 מקומות והיום רק 600", היא עונה באסרטיוויות אופיינית. "באף נמל בעולם לא תמצאי יותר. זה מקום בילוי ואני לא אקח שטח יקר, שלציבור מגיע ליהנות ממנו, בעבור חניון תת קרקעי מפואר. אנחנו עובדים עכשיו על שאטל שיגיע מרידינג עד הנה. בינתיים יש פה ריקשות שתמורת טיפ לנהג ייקחו את המבקר מהנמל חזרה אל המכונית".

קורות החיים של אנג'ל, 45, היו יכולות לפרנס בקלות שלושה אנשים. "זה בגלל שפעם לא היה ריטלין", היא מאבחנת. "לדעתי אני היפראקטיווית ובלית ברירה תיעלתי את כל האנרגיה שלי לעשייה. מה שאנשים עושים בשבוע אני עושה ביום".

אנג'ל, ירושלמית מלידה עד היום, גדלה בשכונה המעורבת אבו תור עם הורים ניצולי שואה - אבא סרבן שילומים, שנהפך לפועל בניין מתוך ציונות טהורה, ואמא "שעד היום שומעת בחצות את 'התקווה', בוכה והולכת לישון". בצבא היתה פקידת מודיעין בסיירת מטכ"ל וכעסה בקול רם על העובדה שהבנות נקראו פקידות בעוד הבנים התהדרו בתואר מש"קים.

כשהשתחררה התקבלה ללימודי עיצוב סביבה בבצלאל והשלימה תואר בארכיטקטורה בטכניון ("רוצה לראות תעודה?"). "גדלתי בעיר מדהימה", היא אומרת, "וראיתי במו עיני כיצד היא נהרסת, איך תנופת הבנייה המטורפת לא מתחשבת כלל במרחב הציבורי ובסביבה. כאדם צעיר היתה לי המון ביקורת ורציתי לפעול כדי לשמור על העיר". היא עבדה כמה שנים במשרדו של הארכיטקט סעדיה מנדל והתמחתה בפרויקטים שעסקו בשימור. בתחילת שנות ה-90, עם גלי העלייה הגדולים מבריה"מ, זנחה את הקריירה הפרטית ונהפכה לחברה בצוות של משרד השיכון שבדק את פתרונות המגורים שהוצעו לעולים.

"פה התחילה השריטה הציבורית שלי", היא אומרת. "ראיתי איך המגזר הציבורי מתנהל: אמרנו שאתרי הקרוואנים אינם ראויים למגורי אדם וגילינו שאף אחד אינו מתייחס וממשיכים לדחוס לתוכם אנשים. כשראיתי את 'חצרות יסף' ליד נהריה רציתי לבכות. הייתי מרדנית ולא פחדתי להגיד בדיוק מה אני חושבת. שם הבנתי שחייבים לחשוב לפני שעושים ושרק אדם לא שטחי, שמוכן להיות שנוא ומבוקר ולקחת אחריות, יכול לעשות את השינוי".

החיידק הציבורי לא הרפה. על אף שעזבה את משרד השיכון לטובת משרדה הפרטי ("רציתי לעזור לירון, בעלי דאז, שניהל את מאפיית אנג'ל והיה יוצא לעבודה בראשון בבוקר וחוזר עם הצפירה של השבת"), היא החליטה ב-1994 להיענות להצעה שקיבלה ונהפכה לראש צוות בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים. "השריטה שוב השתלטה עלי וחזרתי למגזר הציבורי", היא מספרת.

הכל התחיל על מי מנוחות, אך המציאות טפחה במהרה על פניה. פרויקט הולילנד עמד על הפרק ואנג'ל נעמדה על רגליה האחוריות. "ראש העיר שלנו, אהוד אולמרט, נאם נאומים חוצבי להבות על המתחם המדהים שיוקם ויכלול מאות חדרי מלון שימשכו תיירים לירושלים. אני הבנתי שהמקום הזה ייהפך למה שהוא כיום: מתחם מגורים מכוער להפליא, זר לעיר, גרוע מהבחינה התכנונית ונטול קשר לסביבה. התנגדתי בכל הכוח".

כוחה של אנג'ל כשל מול האינטרסנטים. "ידעתי שאני קטנה מול היזמים שעמדו לגזור קופון ומול הפוליטיקאים שהתערבו באופן ברוטלי בתכנון", היא אומרת. "שוב ראיתי איך כולנו נמצאים על זריקות טשטוש, מסרבים לראות את המציאות כמו שהיא, נוסעים לחו"ל ומתפעלים מהשימור ואז חוזרים לישראל ותומכים בהרס. איך לא נותנים פה כבוד למסורת ומסתכלים על הכל דרך החור של הגרוש. הייתי מאוכזבת מהחולשה שגילו הבוסים שלי, מחוסר עמוד השדרה. חתמתי תחת מחאה ונהפכתי לטראבל-מייקרית של הוועדה".

מאז, היא מספרת, הוצרו צעדיה, דעותיה נדחקו והיא נושלה מפרויקטים אחרים. בעודה שוקלת את המשך הדרך נרצח רבין. "הרצח הזה, שמזעזע אותי עד היום, שלף אותי סופית מהכורסה. היה לי ברור שאני חייבת להצטרף בכל הכוח לעשייה הציבורית המשפיעה".

אהוד ברק סייע לה להגשים את החלום. הוא תיכנן את הפריימריז וחיפש אדם נמרץ שיסייע לו בירושלים. את שמה של אנג'ל הכיר דווקא דרך בעלה, שהיה בעבר קצין המודיעין של סיירת מטכ"ל. אנג'ל קפצה על המציאה והחלה לפקוד ללא ליאות את בני העיר. ברק, שהיה משוכנע שיפסיד, הופתע כשניצח. במהרה נהפכה אנג'ל לאחד האנשים הקרובים למנהיג ועמדה בראש עמותת "ברק לראשות הממשלה", שהפעילה מתנדבים ברחבי המדינה. "קיבלתי רשימה עם 500 איש", היא מספרת, "וסיימתי עם 25 אלף שעבדו עם הלב והנשמה".

ונחקרת אחר כך במשטרה בפרשת העמותות.

"נכון, ויצאתי ללא רבב. אספתי תרומות במשך שנה וחצי יחד עם האנשים הכי טובים במדינה. מכיוון שידעתי כי הכל נעשה על פי הספר לא חששתי לרגע. האמת משחררת. לא היתה לי כל סיבה לפחד".

אנג'ל עבדה יומם ולילה, במשכורת זעירה ומבלי לראות את הבעל ושני הילדים, והרגישה שזה המעשה הנכון "כי אנחנו מביאים את השינוי". כשנבחר ברק נכנס הצוות לאופוריה, אך אנג'ל, לטענתה, נשארה מפוכחת. "ראיתי את תחילת הנפילה כבר בכיכר, כשאנשים צעקו רק לא ש"ס", היא מספרת. "ברק עוד לא ישב רגע אחד על הכיסא וכבר היה לכל אחד מה לומר".

יום אחרי שנכנס ברק לתפקידו אנג'ל נקראה לשיחה. "אהוד התלבט בעניין מינוי ראש הלשכה ואני, כמו אידיוטית, במקום לסתום את הפה, סיפרתי שאני בהריון", היא אומרת. "הייתי צעירה, לא הבנתי את הסיטואציה ולא סימנתי מטרה. יצאתי מהלשכה ובחדשות של הצהריים שמעתי שחיים מנדל נבחר". ימים עמוסי חוסר ודאות עברו על העוזרת הנמרצת. היא לא ידעה אם לשוב למשרד הפרטי או לחכות. לבסוף מינה אותה ברק כמשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה.

"אהוד מאוד רצה שזה יצליח", היא אומרת. "אבל יוסי קוצ'יק, המנכ"ל, לא ספר אותי לרגע. הקרבה שלי לאהוד הטריפה אנשים והם עשו הכל כדי לגרום לי להתרחק". לאנג'ל לא היתה כוונה לוותר. "היה לי תפקיד ומילאתי אותו בתוכן, התחלתי להמציא עבודה", היא אומרת. בין השאר היתה אחראית על הרשות למלחמה בסמים והרשות למעמד האשה. "הייתי עסוקה במריבות עם קוצ'יק ובייגה", היא אומרת. "יצאתי מדעתי כשלא נתנו לנכים ששבתו לעשות פיפי בשירותי משרד האוצר. לנגד עיני ראיתי איך כוונות טובות של אנשים טובים מתהפכות לגמרי במציאות".

אחרי כמה חודשים בתפקיד הוחלט כי אנג'ל תיהפך לאחראית על האירועים בבית ראש הממשלה. "כשגלעד שר הסביר לי שאני אהיה אחראית על צבע המפיות, נשברתי", היא מתארת. "אורנה האמיתית חזרה. לא הסכמתי שידרכו עלי יותר והלכתי. בכיתי שבועות, קיללתי והתנתקתי. לא רציתי לשמוע מאף אחד".

ההתרחקות לא ארכה זמן רב. ב-2001 ברק עמד שוב בפני קמפיין בחירות, אנג'ל נקראה לדגל והתייצבה. "לא חזרתי בשביל ברק אלא בשביל הסיכוי לשלום", היא אומרת. "לכולנו היה ברור שהולכים לכישלון, אז שלפחות יהיה כישלון עם פייט. בכלל, חשוב לציין שאף אחד מאתנו לא הרגיש שהוא עובד בשביל אהוד, אלא שאהוד עובד בשבילנו. מכאן גם נבעה האכזבה - אם הוא עובד בשבילנו, למה הוא לא עושה מה שאומרים לו לעשות?"

ברק לא חזר למשרד ראש הממשלה, ואנג'ל שוב עמדה בצומת דרכים. "הייתי במצב נורא", היא מספרת. "רזה, עייפה וזקוקה למנוחה והתאוששות". בדרך דחתה את הצעתה של דליה איציק להתמנות למנכ"ל הרשות לעסקים קטנים ובינוניים. באמצע 2002, בעודה נחה בביתה, צדה את עינה מודעה קטנה בעיתון: "דרוש מנכ"ל לחברת אוצר מפעלי ים", היה כתוב שם.

אנג'ל ידעה כי מדובר בחברה ממשלתית השולטת ב-87% משטחי נמל תל אביב. "דיברתי עם בוז'י הרצוג, והוא שוחח עם אפרים סנה שאמר שכדאי לגשת למכרז אבל הוא לא יכול להבטיח כלום, כי הדירקטוריון הם אנשי מפד"ל וש"ס", היא מספרת. שיחה עם השר לשעבר יצחק לוי הבהירה לה כי סיכוייה טובים, אך התפקיד לא מובטח לה. לוועדת הקבלה הגיעה עם מכתבי המלצה חמים מאהוד ברק ("ברור לגמרי") ומאהוד אולמרט ("הוא פחד שאני אחזור לעשות לו את המוות בירושלים ורצה שאהיה בתל אביב") וכן עם רזומה מרשים בתחום המקצועי. בתום הדיונים התברר כי גברה על 75 מועמדים אחרים.

"מצאתי פה עזובה עלובה", היא אומרת. "התפוסה הגיעה ל-20% בקושי והדיירים היו בעיקר מחסני קרמיקה. ההאנגרים המקוריים התפוררו, הוקמו מבנים לא חוקיים, הוצבו אין-ספור גדרות ומחירי השכירות היו 5-7 דולרים למטר. על השולחן שלי נערמו עשרות תביעות משפטיות, לא היתה תוכנית בניין מסודרת וכל הגורמים המעורבים במקום היו עסוקים במריבות זה עם זה".

הצעד הראשון של אנג'ל היה שכירת אנשי צוות, שבראשם הסמנכ"ל רן וולף "שעשה עבודה מופלאה", לדבריה. בשלב הבא נכתב, בשיתוף עם העירייה, חזון הקובע כי "נמל תל אביב המעוצב מחדש יהיה אכסניה למגוון פעילות פנאי, תרבות, ספורט, מוסיקה, קניות, אוכל ויצירה".

"קיבלתי גיבוי מלא מראש העירייה, רון חולדאי, והתחלתי לנקות את השולחן", היא אומרת. "בשלב הראשון התעקשתי להרוס ארבעה מבנים לא חוקיים שפעלו כאן שנים ולגבות חובות שעסקים לא טרחו לשלם, כדי שיהיה ברור שיש דין ויש דיין - שלא יטעו ברצינות הכוונות של הבחורה הצעירה שמגיעה לעבודה בג'ינס".

כמו בהרבה מקרים אחרים, לתזמון היה חלק בהצלחה. "עוד לפני שנכנסתי לתפקיד החליטו כמה משרדי פרסום להקים בית ספר לפרסום", מספרת אנג'ל. "אבנר בראל התקשר ואמר שהם רוצים שבית הספר יהיה בנמל, כי זה לוקיישן מדליק שגם ימשוך אנשים להגיע ולהירשם. אני כמובן שמחתי והעזתי להכפיל את שכר הדירה שהיה נהוג עד אז. ידעתי שהם ישפצו יפה את המקום וככה גם יהיה לי מה להראות לכל מי שירצה להבין את הפוטנציאל. הם בעצם התחילו את המהפך".

בשלב הבא הודיעה אנג'ל לבעלי מחסני הקרמיקה כי חוזיהם לא יחודשו מכיוון שעסקיהם אינם מתאימים לתמהיל החדש. בתגובה היא זכתה לקיטונות של זעם ואף הוגשו נגדה תלונות במשטרה. גם למסעדת אולימפיה המיתולוגית היא סייעה לצאת מהנמל. "מאוד רציתי את האנשים שהגיעו לאכול שם, אבל הבעלים משה פרנסיס לא שילם שנים את חובותיו ושכנעתי אותו שרגע לפני פשיטת הרגל עדיף לו לסגור", היא מספרת.

גם עם בני רבה, הבעלים של מסעדת בני הדייג, היו לאנג'ל חיכוכים כשהחליטה שבמרכז הנמל יימכר מזון לא יקר. "הוא היה אמור להפעיל את המקום, עשה זאת לזמן קצר לא ברמה הנדרשת והפסיק, אך רצה לשמור לעצמו את המקום", אומרת אנג'ל. "פניתי לבית המשפט שנתן לנו אפשרות לפנות אותו. כחלק מהמלחמה שבה הוא פתח הגיעו הבנים שלו למשרד ותקפו את מנהל התפעול. מורשת הקרב המקומית מספרת שהם חיפשו אותי וחבל שלא מצאו. הם נעצרו, המקום פונה ונוקה, והוא יוצא בקרוב למכרז".

מהר מאוד החל צוות הנמל בשיווק אגרסיווי של השטחים הבנויים לעסקים שכן תאמו את התמהיל. כדי להביא למקום את גילי פפר ממסעדת גילי'ס הירושלמית שיקרה אנג'ל במצח נחושה ואמרה לו שכדאי להחליט מהר על בניית מסעדה בתוך הררי הזבל בנמל, מכיוון שאחד ממתחריו מירושלים לוטש עין למקום. "הייתי חייבת להזיז את הפעילות ולא היתה לי ברירה", היא אומרת. "היום הוא מודה לי מאוד. אנשים שראו את העתיד הבינו את הפוטנציאל והסכימו לפתוח בתוך העזובה ואפילו להשקיע מכספם בשיפוץ חיצוני, מתוך הנחה שהתוכניות שפרשנו בפניהם יצליחו".

סיביל גולדפינגר, מבעלי חנות הבגדים קום איל פו המפעילה את "בית בנמל - מרכז עונג לנשים", הגיעה לנמל לפני שלוש שנים. לדבריה, היא עשתה זאת קודם כל בגלל אנג'ל. "עקבתי אחרי אורנה והצלחותיה כל הזמן", היא אומרת. "ידעתי שהיא תצליח לעשות פה מהפכה. זאת היתה החלטה כלכלית מצוינת. המחזור העסקי שלנו גדל משנה לשנה ואני שמחה שידענו לראות את הנולד ולהיות בין העסקים הראשונים בנמל".

המסעדות הראשונות, החנויות ופתיחת בית הספר של איגוד המפרסמים יצרו באזז חיובי סביב המקום. "התחילה התעניינות עסקית במקביל לעבודות שיפוץ נרחבות, הן של ההאנגרים המקוריים והן של השטחים הציבוריים", מספרת אנג'ל. "שלא כמו בעבר, העסקים נבחרו במכרז והיו מוכנים לשלם שכירות גבוהה".

ראש העיר התומך, מיליוני השקלים שהושקעו בשיפוץ, התבססות עסקי הבילוי והפנאי והתוכנית, שכללה את חיבור המתחם לעיר באמצעות הסרת הגדרות והקמת טיילת עץ ארוכה, הפכו את נמל תל אביב הנטוש לאבן שואבת. מספר המבקרים הפוקדים אותו מגיע לכ-1.5 מיליון בשנה ורשימת ההמתנה לשכירת שטח מסחרי משתרעת על פני שנים. אנג'ל, שלא מפסיקה לפרגן לצוות שלה, מנצחת על העבודות שעוד לא תמו ומסתובבת במקום כאם גאה. "הצלחנו לא פחות מאשר הנמלים המשופצים בבוסטון או בברצלונה - ואולי יותר", היא אומרת.

הארכיטקט סעדיה מנדל, מעריך מאוד את פועלה. לדבריו, "חלק גדול מהאדריכלים הם עושי דברם של מזמיני העבודה. אני מאמין שאנחנו צריכים לשרת את החברה שבעבורה אנו עובדים, אך עם זאת לפתח עמוד שדרה מקצועי. על אורנה אפשר להגיד שהיא משרתת את הלקוח תוך שמירה על עמוד שדרה ברור, אותו היא מביעה בקול רם. היא גם שילוב מעניין של אדריכל ומנהל. הנמל אינו פרויקט שימור אלא פרויקט מיחזור - שימוש במקום שנבנה בעבור פונקציה שהתבטלה לצרכים אחרים - והיא עושה את זה יפה מאוד. הייתי רוצה לאחל לנמל יפו שאורנה תבוא לנהל גם אותו. נמל תל אביב כבר קיבל תנופה, הוא יכול להמשיך גם בלעדיה".

למרות ההצלחה בנמל, ממשיך החיידק הפוליטי לזרום בעורקיה של אנג'ל. פעמיים היא לקחה חופשה ללא תשלום ורצה לפריימריז במפלגת העבודה. אחרי הפעם הראשונה היא נכנסה טכנית לכנסת והתפטרה אחרי שבוע מפני שהכנסת עמדה לסיים את כהונתה, ובפעם השנייה היא נכשלה. במקביל היא גם הספיקה להתגרש, להתחתן בשנית ובגיל 44 ללדת ילד רביעי.

"יש לי ברזומה שתי מחלות", היא אומרת. "הפוליטיקה, שבגללה הפסדתי כארבעה חודשי עבודה בנמל, וסרטן השד שבו חליתי לפני כמה שנים ובגללו הפסדתי יומיים בדיוק. מהמחלה האחרונה הבראתי". בשלב זה היא אמנם לא רואה את עצמה רצה שוב לכנסת, אך אם אהוד ברק יקרא לה היא תצטרף בחפץ לב. בינה לבינה היא מפנטזת להיות פעם שרה. "נגיד שילוב של שרת הפנים ואיכות הסביבה, כי אלה הדברים החשובים".

בינתיים היא מסייעת קצת מבחוץ, ואת פגישותיה הפוליטיות מקפידה שלא לערוך במשרדה.

למה שוב אהוד ברק?

"כי אין אופציה לוותר עליו עכשיו. כי יותר מתמיד, המדינה זקוקה לאנשים שמדברים פחות ועושים יותר. תראי את הנמל, רק בדיבורים זה לא היה מצליח".

---------------------------------------------------------
אורנה אנג'ל

גיל: 45

מצב משפחתי: נשואה בשנית + 4

מגורים: ירושלים

תפקידים קודמים: ראש צוות בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים; משנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה

עוד משהו: לפני כמה שנים ניצחה את מחלת סרטן השד

אנג'ל, המתגוררת בדירה שכורה במושבה הגרמנית בירושלים, כואבת את הידרדרותה של העיר. "יש לנו ראש עיר טפט", היא אומרת. "איש שמתפלל כל יום לירושלים ונשבע לה לנצח, אבל לא מצליח להביא אליה רכבת נורמלית ושדה תעופה, לעצור את בריחת המעמד הבינוני שמחזיק את העיר או להחיות את מרכז העיר שמת מזמן. לזכותו ייאמר שזה לא התחיל בתקופתו, אלא כשבראש העיר עמד מי שהיום הוא ראש הממשלה.

אהוד אולמרט הפך את ירושלים לעיר ענייה. הוא לא התאבד על שום דבר מועיל בשביל המקום הזה. להפך - הוא איפשר ליהודים עשירים לקנות בתים טמפלריים במיליונים ולהפוך שכונות שלמות כמו המושבה הגרמנית לשכונות רפאים, במקום לשלוח אותם להר חומה.

"לב לבייב סיפר לי שרצה לקנות דירה בפרויקט יפהפה בבייג'ינג ואמרו לו שלא מוכרים בתים לזרים בלב העיר. רק אצלנו העיר נמכרת למי שמוכן לשלם ומתרוקנת מאוכלוסייה שיכולה להפוך אותה למקום שטוב לחיות בו. תראי את תל אביב, שנהפכה לעיר שובת לב. יש פה חשיבה אסטרטגית וראש עיר אמיץ שיודע לשמור על נכסיה. בשורה התחתונה הכל מתחיל ונגמר במי שיושב בחדר הכי חשוב בעירייה".

תגובת דובר עיריית ירושלים: "טענותיה של אנג'ל חסרות בסיס. ראש העיר אורי לופוליאנסקי הכין תוכנית אסטרטגית רב-שנתית להחייאת מרכז העיר, שתוצאותיה כבר נראות בשטח. מרכז העיר, שהיה בעבר שומם, מלא ותוסס כיום וחוזר למעמדו כמרכז הבילוי של הבירה. להצלחה תרמו עשרות מיליונים שהושקעו בשיפוץ כולל של מרכז העיר, הענקת הטבות והשתתפות בשכר דירה לסטודנטים החיים באזור.

"מכירת בתים לאוכלוסייה אמידה מחו"ל מתרחשת בערים רבות בעולם ומדובר בשוק חופשי הנובע מהביקוש הרב לדירות בירושלים. יש לציין כי העירייה והעומד בראשה פועלים כדי לעודד את הרוכשים לעלות עם ילדיהם לירושלים ומסייעים במציאת מקום עבודה והענקת הטבות. גם לגבי המעמד הבינוני הכין ראש העיר תוכנית מקיפה הכוללת מענקים לסטודנטים הנותרים בבירה וכן לאנשי היי-טק ובעלי מפעלים העוברים לגור בה. התוכנית הביאה לירידה משמעותית בהגירה השלילית מירושלים".