אם אתם לא נמנים עם המאיון העליון, והמפלצת ירוקת-העין מקננת בכם, דלגו בשלושת השבועות הקרובים על מדור "החתולים השמנים" של TheMarker. שם אנחנו מציגים את חבילות השכר והאופציות של בכירי החברות הבורסאיות.
אם אתם נמנים עם המאיון העליון, ייתכן שלא תהיה לכם ברירה אלא לעקוב אחר הטבלאות האלה, כדי להתחקות אחר מקומכם ביקום הכלכלי האכזרי.
השבוע הודיע דירקטוריון בנק דיסקונט על החלטתו לחתוך ביותר מ-50% את חבילת השכר של ראשי הבנק, גיורא עופר ושלמה זוהר, בעקבות ביקורת ציבורית. ההחלטה זכתה למחיאות כפיים של הפרשנים במדורים הכלכליים.
ואכן, עופר וזוהר החליטו להסתפק בחבילה צנועה: משהו כמו 30-40 מיליון שקל לזוג - תלוי לפי איזו נוסחה מחשבים את שווי האופציות שיקבלו השניים.
גם חבילת האופציות בשווי של 42 מיליון שקל שקיבל כמה ימים קודם לכן יעקב גלברד, מנכ"ל בזק, התקבלה בפיהוק דומה: בזק היתה חברה ממשלתית, הופרטה - ועכשיו המנכ"ל מקבל שכר גבוה פי 10 או 20. אין חדש תחת השמש.
האם משכורות העתק של בכירי המגזר העסקי הן תופעה מקומית? מיקרו-כלכלית? תרבותית?
"הגיאות מרימה את היאכטות"
תנו דעתכם על נתוני הכלכלה הבאה, אם הם מוכרים לכם: הרכוש הנקי של ה-1% העשיר ביותר באוכלוסייה שלה גדול פי 190 מהרכוש החציוני של האוכלוסייה; הפער האדיר הזה בין עושרם של מעטים לעושר הממוצע גדל במהירות מפחידה: לפני עשור הרכוש של העשירים היה גבוה רק פי 168 ולפני 25 שנה הוא היה גדול פי 131; דרך אחרת להציג את הפערים האדירים היא העובדה שהאחוזון העליון של העשירים החזיקו ב-2004 ב-37% משוק המניות המקומי והעשירון העליון ב-79%, כלומר כל שאר תשעת העשירונים של האוכלוסיה החזיקו רק ב-20% משוק המניות.
לא רק בעושר וברכוש הפערים עצומים: בעשור שהתחיל ב-85' והסתיים ב-2004 גדל השכר הריאלי של 5% העשירים ביותר במדינה ב-31% במונחים ריאליים - בעוד שהשכר הממוצע של 5% העניים ביותר גדל ב-12% בלבד.
נו בוודאי, זאת ישראל שלנו, אתם צועקים. רק בישראל הקפיטליסטית והמושחתת גדלו בשנים האחרונות הפערים בין העשירים לעניים ובין העשירים למעמד הביניים בצורה כה מבהילה.
ובכן, הנתונים שלקוחים מה"בארונ'ס" האמריקאי אכן מזכירים את המגמה הישראלית של העשור האחרון - אבל שייכים כמובן לארה"ב.
ומה שעשוי להפתיע רבים הוא שהמגמה הזאת אופיינית לרוב המשקים בעולם: הפערים בין עניים לעשירים מתרחבים במהירות. טועה מי שחושב כי שיחות הסלון הישראליות - על העושר העצום שמתפשט כאן בשנים האחרונות, ולעומתו מספר גדל של משפחות החיות מתחת לקו העוני - הן תופעה ישראלית. התופעה מתפשטת בשנים האחרונות במהירות בארה"ב, בקנדה, באנגליה ובשווקים מתעוררים רבים כמו רוסיה וסין, או כדברי "האקונומיסט": "לדידם של העניים במדינות רבות נראה שהגיאות לא מרימה את כל הספינות - אלא בעיקר את היאכטות".
בשווקים מתעוררים כמו הודו וסין התופעה חמורה פי כמה - אלפים בודדים של יזמים מתעשרים במהירות ובהיקפים עצומים מהצמיחה המדהימה של הכלכלות האלה.
הגלובליזציה טובה לעשירים
בישראל קנה לעצמו בשנים האחרונות הביטוי "הון ושלטון" פופולריות רבה בשיח הציבורי, ולא בכדי. התעשרותם של מעטים, שעושים עסקות עם המדינה או נהנים מקירבה לרגולטורים שבה, מעוררת לעתים קרובות את החשש שהסימביוזה בין הפוליטיקאים לבין העשירים מיטיבה בעיקר עמם ולא עם הציבור.
ברם, היסטוריונים, אנשי מדעי המדינה ואינטלקטואלים צריכים להרגיע אותנו; "הון ושלטון" לא נולדו בשנה האחרונה וגם לא לפני חמש או עשר שנים. במילון המושגים של מדעי המדינה או ההיסטוריה נמצא את המילה "פלוטוקרטיה" שמקורה ביוונית עתיקה: "פלוטוס" הוא עושר "וקראטין" הוא לשלוט - וביחד "שלטון-העשירים".
יהיה זה מופרז להגיד שבישראל יש פלוטוקרטיה; לרבים מהעשירים יש אמנם השפעה גדולה על השלטון בקידום ענייניהם - אבל יש לא מעט קבוצות לחץ או אינדיווידואלים במרכזי מפלגות עם השפעה דומה.
לעומת זאת, בהחלט אפשר לדבר על התפתחותה של פלוטונומיה ישראלית. את המונח הזה לא המציאו היוונים אלא דווקא הודי נחמד בשם אג'אי קפור, שעד לפני שבוע היה אנליסט בבנק ההשקעות הענק סיטיגרופ (ועכשיו עזב, כמו כולם, כדי להקים קרן גידור חדשה בהונג קונג).
לפני כשנה וחצי פירסם קאפור דו"ח, שבו טבע לראשונה את הביטוי לתופעה שרבים מודעים לה ומדברים עליה אך איש לא הפך אותה לפניו למשנה סדורה: התופעה הכלכלית של התעשרותם העצומה של העשירים.
פלוטונומיה היא צמיחה כלכלית שמונעת על ידי העשירים. כמו כלכלנים רבים, קאפור הבחין בהתעשרות האדירה של האחוזון והחמישון העליון במשקים רבים בעולם, ובהשפעה שיש לה על הכלכלות בכלל, ועל ענפים ספציפיים ועל מניות מסוימות.
בעיתונות בעולם זוכה באחרונה הדו"ח של קאפור לעניין רב מזוויות שונות. ה"אקונומיסט" למשל הפתיע בקו די קיצוני, כשטען במאמר ארוך כי בניגוד לדעה הרווחת כאילו משכורות העתק של בכירי עולם העסקים הן כשל שוק - הרי הן דווקא "מוצדקות" מבחינה כלכלית טהורה: המנהלים פשוט שווים ברוב המקרים את הכסף.
קאפור וכלכלנים רבים מסבירים שהמנוע מאחורי ההתעשרות העצומה של מעטים דווקא אינו מדיניות הממשלות, אלא הגלובליזציה והשינויים הטכנולוגיים המהירים של השנים האחרונות, שהעלו את התשואה על ההון ואת התשואה על הכישרון.
טסים אך לא בקואוץ'
"הבארונ'ס", כעיתון המשרת משקיעים שרוצים לקבל טיפים על קנייה ומכירה של מניות, הרכיב לקוראיו רשימת ענפים ומניות שצפויים ליהנות מהפלוטונומיה - המשך ההתעשרות של העשירים.
אם אתם/ן נמנים עם הצרכנים עתירי המזומנים וחובבי המותגים אתם ודאי מכירים את חברת Coach האמריקאית המייצרת בעיקר תיקים, שאחרי שהוטבע עליהם הלוגו Coach היא גובה עליהם מחירים נאים של 200 עד 1,000 דולר.
אם מישהו היה פונה אליכם לפני עשור עם מיזם שהמודל העסקי שלו הוא מכירת תיקים יקרים כאלה ובכמויות גדולות הייתם צוחקים. הייתם מסבירים לו שרק מעטים יכולים לרכוש תיקים כה יקרים - ומפנים אותו למותגי-על כמו הרמס, שמוכרים במחירים מופקעים ובכמויות קטנות.
אבל העולם השתנה. היום יש מאות אלפי אנשים שקונים מדי שנה תיקים של Coach - ואלפי מוצרים מסוג זה.
בניגוד לגישה הרווחת, כאילו הפלוטונומיה תשפיע רק על כלכלות כמו רוסיה או סין, שם כל בוקר נולד מולטי מיליונר חדש - מדובר בתופעה גלובלית שצוברת תאוצה אדירה.
בישראל אפשר לראות בשנתיים האחרונות התפתחות מהירה של כלכלת פלוטונומיה - הביקוש למוצרים ולשירותים יקרים גדל בקצב המנותק לחלוטין מקצב הצמיחה של המשק.
אחת התוצאות של התעשרותם המהירה של מעטים היא שאנשי עסקים וכלכלנים צריכים להפסיק להתמקד בנתונים ממוצעים של הכנסה, עושר וכדומה - ולבקש מספקי המידע שלהם להביא נתונים סטטיסטיים שמושפעים פחות מהמאיון ומהאלפיון העליון, כמו למשל החציון.
לא רק אנשי עסקים צריכים להיות ערניים לפלוטונומיה - כל אזרח, מצביע, משלם מסים וצרכן במשק הישראלי צריך לחשוב אם הדמוקרטיה הישראלית מוגנת או מאוימת מתופעה שבה שכבה כה קטנה של האוכלוסיה צוברת עושר פיננסי כה גדול. כי אם זה היה רק עושר - מילא. אבל עושר קונה כוח, וכוח קונה לעתים קרובות יכולת לתמרן את הממשלה למדיניות שתגדיל ותחזק את הפלוטוקרטים.
נחמת העניים היחידה היא שהפערים האדירים בין העשירים לעניים היו קיימים במשך רוב העת החדשה. למעשה, השוויוניות של מאה השנים האחרונות נדירה למדי בפרספקטיווה היסטורית.