עשר שנים לאחר מות האופנאית לולה בר: מאבק הירושה עדיין נמשך

עשר שנים לאחר מותה של לולה בר, חלוצת האופנה הפאריסאית בתל אביב, פינתה הנוסטלגיה לתל אביב הקטנה את מקומה לקרב ירושה תוקפני וסבוך, שמתנהל בין ארבעת אחייניה לבין מוסדות תרבות והשכלה גבוהה ועיריית תל אביב. על השולחן - נכסים בשווי של כ-6 מיליון דולר וכן שאלה לגבי השימוש שנעשה בתרומות בשווי כ-5 מיליון דולר נוספים. גם עורכי דין מהשורה הראשונה מעורבים בסיפור, ונראה שעיקר המאבק טרם החל.



בר ידועה בעיקר כאשת חברה ותרבות בתל אביב של שנות ה-40 והלאה, שהלבישה את נשותיהם של ראשי ממשלות ונשיאים, שבהן ורה ויצמן, פולה בן-גוריון, מרים אשכול, אורה הרצוג, סוניה פרס ולאה רבין. כמו כן עיצבה מדים לחיילות צה"ל ולדיילות אל על.



בר היתה גם נדבנית ותורמת גדולה, בעיקר למוסדות חינוך ותרבות. בחייה תרמה, כך נטען, לאוניברסיטת בן גוריון, מכון ויצמן ומוזיאון תל אביב - מיליון דולר לכל אחד מהם.



לאחר מותה של בר ב-1997 ירשו ארבעת אחייניה את הונה הניכר - כ-3.6 מיליון דולר נכסי תאגיד אדוקה שבעיר ואדוז שבליכטנשטיין; ובנוסף, וילה בקיסריה, שערכה 2.5 מיליון דולר, השייכת לתאגיד ואדוזי אחר בשם מדיטרנה. כמו כן השאירה בר קרן משפחתית לתרומות, קרן אבנר - על שם הוריו של בעלה, אדולף (דולפי) אבנר - שעם פטירתה היו בחשבונותיה ככל הנראה כ-4.9 מיליון דולר. כספי קרן התרומות יועדו לחלוקה בין אוניברסיטת תל אביב (40%), מכון ויצמן (40%) ועיריית תל אביב (20%).



קרב הירושה החל מיד לאחר מותה של בר, כאשר קיבלו אחייניה את הבעלות על תאגיד אדוקה. האחיינים גילו כי הכספים הרבים שהיו בחשבונות הבנק של התאגיד חולקו זמן קצר קודם לכן על ידי מורשי החתימה בחשבון, לפי אותו היחס שבו חולקו כספי קרן התרומות.



מישהו לקח את הכסף



המוסדות האקדמיים קיבלו מחשבונות אדוקה יותר מ-1.2 מיליון דולר כל אחד. עיריית תל אביב קיבלה מאותו חשבון יותר מ-600 אלף דולר. בסך הכל חולקו מתוך כספי אדוקה יותר מ-3 מיליון דולר, בנוסף לסכומים שנתרמו לכל מוסד מקרן התרומות המשפחתית. אחייניה של בר הבינו שמישהו היה מעוניין לחלק מעזבונה של בר יותר מהסכום שהקדישה לתרומה. הם שכרו את עורכי הדין יגאל ארנון ויעקב גרינוולד, ואלה שיגרו בשמם מכתבים לתאגיד אדוקה, בדרישה להשיב את הכספים שחולקו מחשבון התאגיד.



בנוסף, נשלחה גם דרישה למוסדות הנתרמים, להשיב את הכסף שהועבר להם שלא כהלכה מחשבונות אדוקה. תחילה טענו המוסדות כי הם רק הגורם המקבל של הכסף, וכי את התלונה יש להפנות למי שהיו מורשי החתימה באדוקה, שחילקו את הכספים. עיריית תל אביב התחמקה בטענה כי לא קיבלה כל תרומה - ורק לאחר שקיבלה צו מבית משפט אישרה כי אכן התקבלו כספים מאדוקה לחשבונה של קרן תל אביב לפיתוח.



ב-2000 הגיעה התשובה הנחרצת של הגורמים הנתרמים: קרן התרומות הגישה בוואדוז תביעה נגד היורשים, בדרישה להשבת הבעלות באדוקה לשליטתה, ככל הנראה כדי להכשיר את העברת הכספים מחשבונות התאגיד. במשך ההליך נעשו ניסיונות לפשרה בין הצדדים, שבמסגרתם אף הסכימו אוניברסיטת תל אביב ומכון ויצמן להשיב 1.4 מיליון דולר מכספי אדוקה, פשרה שלבסוף לא יצאה אל הפועל.



התביעה התנהלה שנים ארוכות, במהלכה ניתן צו מניעה נגד האחיינים, לבל יעשו כל פעולה באדוקה מתוקף בעלותם, והיא הסתיימה רק בספטמבר 2004 - בניצחון היורשים. בפסק דין ארוך ומנומק דחה בית המשפט בוואדוז את תביעת הקרן, שפעלה בשם המוסדות הנתרמים ועל ידי נאמנים, שחלקם ממלאים או מילאו תפקידים שונים כידידים למוסדות אלה, כחסרת בסיס. תאגיד אדוקה נותר בבעלות היורשים על פי דין. על פסק הדין לא הוגש ערעור והוא הפך חלוט.



בעקבות פסק הדין שכרו היורשים את עו"ד אלי זהר ממשרד זליגמן, כדי שידרוש בשמם מהמוסדות להשיב את כספם. גם המוסדות גייסו לצדם את מיטב עורכי הדין, כדי לדחות את דרישת היורשים פעם נוספת.



עו"ד אלכס הרטמן ממשרד ש. הורוביץ השיב בשם מכון ויצמן, וטען כי שאלת הבעלות באדוקה מנותקת מהשאלה לאיזו מטרה יועדו הכספים של התאגיד. ובכלל, כך נטען, פסק הדין אינו חל על המכון, שלא היה צד לתביעה. בנוסף, מכון ויצמן לא היסס לאיים על היורשים בתביעה של 900 אלף דולר, בגין התחייבות שנתנה למכון לולה בר עוד בחייה, לטענתו.



עו"ד גדעון פישר, שייצג את קרן תל אביב לפיתוח, דחה בלקוניות כל דרישה, ולא הסביר מדוע. עו"ד פנינה ברודר מנור ממשרד נשיץ-ברנדס, טענה בשם אוניברסיטת תל אביב כי טענות היורשים לבעלות באדוקה הן טכניות, וכי למעשה רצונה של לולה בר היה שכל כספיה בחו"ל יועברו למוסדות הנתרמים.



האקדמיה נגד יורשי לולה בר



ב-2005 קרן אבנר הגישה בוואדוז תביעה נוספת נגד האחיינים היורשים. לטענת הקרן, הפרו האחיינים את הוראות הצוואה של בר ועל כן יש לשלול מהם את זכויותיהם בנכסיה של בר.



לפי צוואתה של בר, יירשו אחייניה את כל נכסיה בישראל. ואולם, הצוואה לא התייחסה לנכסיה שבחו"ל, לגביהם ניתן צו ירושה על פי דין, שהעביר גם נכסים אלה לאחיינים. הצוואה כללה הוראה נוספת, לפיה אם יורש כלשהו יתנגד לקיום הצוואה כפי שהיא, יישללו זכויותיו והוא יהיה זכאי לשקל אחד בלבד ממנה. לטענת קרן אבנר, בכך שהאחיינים דרשו וקיבלו את הבעלות על תאגיד אדוקה שבוואדוז, הם הפרו את הוראות הצוואה ועל כן נשללו מהם הזכויות.



לאחיינים היתה פרשנות אחרת. לטענתם, הצוואה התייחסה רק לנכסים בישראל, ואותה הם קיימו ככתבה וכלשונה. לגבי הנכסים שבחו"ל, הצוואה שתקה, ואותם הם ירשו על פי דין - כפי שאישר גם בית המשפט המחוזי בתל אביב, שמחד קיים את הצוואה, ומאידך נתן צו ירושה לנכסים שאינן מוזכרים בצוואה.



קרן אבנר תבעה לקבל בחזרה את נכסי תאגיד מדטירנה הוואדוזי - שמסתכמים בווילה בקיסריה ששוויה 2.5 מיליון דולר - ושניתנה לפי הצוואה לאחיינים. לטענת הקרן, במצב הדברים שנוצר מגיע לאחיינים שקל אחד בלבד. בדצמבר האחרון נחלו המוסדות הנתרמים, ושלוחתם הקרן, מפלה נוספת בבית המשפט בוואדוז. בית המשפט קבע כי אין יסוד לדרישת הקרן לקבל לידיה את נכסי תאגיד מדטירנה וכי הווילה בקיסריה תישאר בידי האחיינים.



כיום מיוצגים האחיינים אוריאל ויוסף צבילינגר על ידי עו"ד בעז בן-צור. דליה צבילינגר צ'רניצקי היא עורכת דין שמייצגת את עצמה ודניאל צבילינגר, המתגורר בקנדה, מיוצג על ידי עו"ד גרינוולד.



מה נעשה בכספי התרומות?



בר ובעלה, אדולף (דולפי) אבנר, הקימו ב-1983 קרן משפחתית ע"ש עמנואל וקלרה אבנר בעיר ואדוז, שניהלה כספים רבים. ב-1993, לאחר מותו של אבנר, מינתה בר את ידידה, אלחנן יגלום, לחבר מועצת המנהלים של הקרן. יגלום היה גם פעיל במוזיאון תל אביב, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון, וחבר באגודת הידידים של חלק ממוסדות אלה. בנוסף להיותו ממנהלי הקרן, היתה ליגלום גם זכות חתימה בחשבונות אדוקה.



עם מינויו למועצת המנהלים, ניסח יגלום תקנון משנה לקרן, שקבע כי לאחר מותו של אבנר יועברו כל נכסי הקרן לרשותה של בר וכי לאחר מותה של בר יחולקו הנכסים בין אוניברסיטת תל אביב (40%), מכון ויצמן (40%) ועיריית תל אביב (20%).



לפי אותו תקנון משנה, נדרשת אוניברסיטת תל אביב להשתמש בכספי הקרן שיועברו אליה לתמיכה בסטודנטים למוסיקה בפקולטה לאומנויות (ועל נשיא האוניברסיטה להמציא לכך אישור), מכון ויצמן ישתמש בכסף למחקר ביו-רפואי (וימציא לכך אישור) ועיריית תל אביב תשתמש בכסף למטרות תרבות. כל המוסדות נדרשו להנציח את שמות התורמים בצורה בולטת.



במשך השנים ניסו היורשים לברר כמה כספים בדיוק הוצאו מחשבון קרן אבנר ומחשבון אדוקה, לאן הועברו, איזה שימוש נעשה בהם והאם היה על פי הוראות תקנון המשנה של הקרן. במשך כל אותו הזמן לא היה באפשרותם לתבוע את הכספים שחולקו, שכן צו מניעה אסר עליהם לעשות כל שימוש של בעלות באדוקה, בטרם תתברר זכותם בתאגיד.



דו"ח 2003 של מבקר המדינה הקודם, אליעזר גולדברג, חשף ליקויים גדולים בשימוש שעושים מוסדות אקדמיים בכספי תרומה. המבקר קבע כי חוקרים "אינם נדרשים להגיש דו"חות תקופתיים על הוצאות מתקציבים שמממנים גורמי חוץ" וכי התוצאה הבלתי נמנעת היא "שימושים חריגים". "אוניברסיטאות וחוקרים קיבלו כספים שלא היו זכאים להם על פי כללי המממנים. אל לו לעיקרון החופש האקדמי והמחקר המדעי לשמש הצדקה לסטייה מהכללים", קבע גולדברג.



היורשים פנו למוסדות הנתרמים לפי חוק חופש המידע, וביקשו לקבל את המידע. תשובת מכון ויצמן ואוניברסיטת תל אביב היתה כי חוק חופש המידע לא חל על מוסדות אקדמיים. הסיבה לכך היא כשל טכני, שלפיו נשמטו גופים אלה מתחולת החוק, על אף שמהותית היו אמורים להיכלל בו. ב-2004 פנו האחיינים לשר המשפטים כדי שיתקן את המעוות, ואכן הצו המתאים ניתן - והחל מהשנה חל חוק חופש המידע גם על האוניברסיטאות בישראל.



בעקבות החלת החוק גם על מוסדות אקדמיים, פנו היורשים באחרונה לאוניברסיטאות פעם נוספת, באמצעות התנועה לחופש המידע, וביקשו לקבל מידע על העברות הכספים, הסכומים, השימוש שנעשה בכסף ואופן ההנצחה של התורמים. עד כה לא נתקבלה תשובה עניינית לפנייה ולא נמסר האם השימוש בכסף נעשה בהתאם להוראות המפורטות של תקנון המשנה של קרן אבנר.



עיריית תל אביב, עליה חל החוק מלכתחילה, התחמקה תחילה מלמסור מידע בתואנות שונות, עד שהוגשה נגדה עתירה לפי חוק חופש המידע, והיא נאלצה למסור אותו ליורשים. מהפרטים המעטים שמסרה העירייה ניתן ללמוד כי קרן תל אביב לפיתוח קיבלה לידיה כ-618 אלף דולר מחשבונות של אדוקה, מעבר לסכומים שנתקבלו מקרן אבנר.



עם זאת, הקבלות שהוציאה קרן תל אביב לפיתוח היו כולן על שם קרן אבנר ולא על שם אדוקה, על אף שחלק מהכספים הועברו ישירות מחשבון אדוקה לחשבון הקרן לפיתוח. כמו כן, העירייה לא מסרה שום תיעוד לשימוש שנעשה בכספי הקרן או בכספי אדוקה.



באחרונה נכנסה גם עמותת אומ"ץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי) לתמונה ופנתה למוסדות הנתרמים כדי שיבהירו איזה שימוש נעשה בכספי התרומה מקרן אבנר. תשובת המוסדות עדיין לא התקבלה.



תגובות



עיריית תל אביב: "מדובר בתרומה בסך 600 אלף דולר מלפני יותר מעשור, בעזרתה הוקם גן הפסלים במוזיאון תל אביב. לעירייה אין מושג האם הנאמנים בקרן אבנר פעלו שלא כדין, ואין לה כל חלק בכך. העירייה העבירה את כל המסמכים שהיו בידיה על פי החלטה בעתירה שהוגשה לפי חוק חופש המידע".



מכון ויצמן: "טענותיהם של היורשים הועלו כבר לפני יותר משנתיים, וקיבלו מענה. בבדיקה משפטית נמצא שאין לטענות כל יסוד, ואולי משום כך לא הוגשה עד היום תביעה כספית בעניין. כעת חלפה תקופת ההתיישנות על התביעה, ונעשה ניסיון לנהל תביעה חלופית מעל גבי העיתון. בקשותיהם של אחייניה של לולה בר אינן מעוררות שום עניין ציבורי".



אוניברסיטת תל אביב: "כל הכספים שהתקבלו מקרן אבנר התקבלו כדין, וטענות אחייניה של לולה בר משוללות כל בסיס. הכספים משמשים למטרות עליהן הורו התורמים, והנצחתם נעשית על פי הוראותיהם. מסירת פרטים לפי חוק חופש המידע בנוגע לתורמים ותרומות נוגדת את ההסכמות שבין האוניברסיטה לתורמיה ועלולה לפגוע בקבלת תרומות מתורמים פוטנציאלים. בקשות אחייניה של לולה בר נועדו לשרת רק אותם ואת מטרותיהם".



לטענת עו"ד משה פורת, ממנהלי קרן אבנר ומקורב לזוג המנוח, לדרישות האחיינים אין שום יסוד. לדבריו, הנכסים בחו"ל מעולם לא היו שייכים ללולה בר, אלא לבעלה. לדבריו, סלון התפירה של בר סבל מהפסדים, ולא היה לה דבר מלבד נכסי בעלה. פורת טוען כי רצונם של הזוג היה לתרום את כל נכסיהם בחו"ל, והדבר עולה במפורש מצוואותיהם. האחיינים, כך נמסר, כלל לא היו בקשר עם בני הזוג אבנר בחייהם.



תגובת אלחנן יגלום לא התקבלה עד לסגירת הגיליון.



תגובת האחיינים לטענות: "בר נפטרה לפני עשור וגן הפסלים אכן הוקם לפני יותר מעשור, כפי שטוענת עיריית תל אביב, מכספים שנתרמו עוד לפני מותה והיא עצמה היתה נוכחת בחניכת גן הפסלים. לפי חוות דעת שבידינו התביעה הכספית לא התיישנה, משום שהיינו מנועים מלתבוע בשם אדוקה עד למתן פסק הדין בוואדוז ב-2004, שניתן במסגרת תביעה שהוגשה על ידי קרן אבנר, שמנעה כל שימוש בתעודות הבעלות שלנו בתאגיד". בנוסף, דוחים האחיינים את טענותיו של פורת, שלא היו בקשר עם הדודים שלהם.