כיבוש החרמון

אתר הנופש יוצא הדופן בנוף שטחי מדינת ישראל הוא ללא ספק החרמון. פנינה הררית מושלגת בקצה ארץ שרובה מדברית. מאות אלפי הנופשים שגודשים מדי שנה את האתר משלמים עשרות מיליוני שקלים.

רוב המבקרים אינם מודעים לכך שבשטח האתר מחזיקות 32 משפחות מושב נווה אטי"ב - ללא כל הסכם המקנה להן זכויות קנייניות במקום, ומבלי ששילמו למדינה ולו שקל אחד עבור השימוש בקרקע כבר למעלה מעשור. במושב לא מבינים כלל היכן הבעיה: "השאלות אינן במקומן", מתריס בא-כוח החברים, עו"ד איתן קונדה: "אתה לא בא לשטח פרטי ושואל את בעליו מדוע קיבל אותו".

במינהל מקרקעי ישראל טוענים מנגד שבתחילת שנות ה-80, הוצא שטח האתר מהסכם המשבצת של המושב. הם אף מציינים שב- 11.10.96 הסתיים חוזה החכירה הכולל של שטחי המושב כולו - ומאז לא חודש.

כלומר במשך למעלה מעשור חולש המושב על קרקעות מדינה ומפעיל אתר נופש מצליח אך לא משלם דמי חכירה עבור השימוש באתר או עבור נחלות המושב ככלל. המינהל והמושב אומנם מנהלים בשנה האחרונה משא ומתן לחידוש החוזה, אך סלע המחלוקת היה ונותר דרישתו של המינהל לחתום על חוזה נפרד, בתנאים שונים, שיעסוק בשטח אתר החרמון.

מדי כמה שנים מתעוררת סוגיית החזקת קרקע אתר החרמון , עקב פנייה של ארגוני סביבה וארגונים חברתיים. האגודה לצדק חלוקתי כבר פנתה בסוגייה למינהל. החברה להגנת הטבע יצאה בחריפות נגד החלטת נווה-אטי"ב לגבות תשלום בעבור הנסיעה בכביש הסמוך לאתר, ובאחרונה החלה גם התנועה לחופש המידע לבחון את העניין.

בא-כוח התנועה, עו"ד רז בן-דור, טוען כי זו אחת הדוגמאות לאלפי הדונמים השייכים לכלל הציבור - ושמאכלסים לא אחת משאבים לאומיים - שניתנו לאורך השנים לאגודות שונות ללא כל הצדקה ושהמינהל לא מצליח לגבות מהן כספים או לפנותן עקב לחצים פוליטיים לכאורה ואחרים.

החלק של הר החרמון שבשטח ישראל נכבש בידי כוחות צה"ל בסוף מלחמת ששת-הימים, ורוב שיטחו מוגדר כיום כשמורת טבע, שנקראת שמורת חרמון. רק שטח אתר הסקי, ושטחי הישובים נווה אטי"ב ונמרוד שלמרגלותיו אינם נכללים בשמורה. הגרעין המייסד של נווה אטי"ב התגבש עוד ב-68', אך רק לאחר כמה ניסיונות ב-72', תקע יתד במיקומו הנוכחי, ובסיוע ההסתדרות הציונית ייסד מושב שיתופי למרגלות ההר .

המושב זכה ברבות השנים גם בשטח אתר החרמון עצמו, אותו הקימו, פיתחו ומפעילים חברי המושב עד היום. כיום מתגוררות במושב כ-40 משפחות - מהן 32 משפחות של חברים - המתפרנסות מפעילות אתר הסקי, ממתן שירותים נלווים כמו צימרים, ומחקלאות.

סוגיית מעמד קרקעות מושב נווה-אטי"ב בפרט, וקרקעות ישובי רמת הגולן ככלל - נותרה בעייתית גם 40 שנה לאחר כיבוש השטח. זאת משום שעד 81' היו שטחים אלה נתונים תחת ממשל צבאי, שלא טרח להסדיר את מעמדן. רק ב-81' נחקק בכנסת חוק רמת הגולן אשר החיל את סדרי המשפט הישראלי על הרמה - אך את הכאוס התכנוני והקנייני לא השכילו הרשויות בישראל לפתור עד היום.

עם כינון הממשל הצבאי קיבל נווה אטי"ב את אתר החרמון, תוך הרשאה לתפעולו, כחלק משטח המשבצת של הישוב - כלומר השטח התחום בגבולות הישוב, וכולל את קרקעות המגורים ואת הקרקע המשמשת לפרנסת חברי הישוב (שטחי ייצור, חקלאיים בדרך-כלל). שטח זה עוגן ב"הסכם משבצת" שנחתם מאוחר יותר מול מינהל מקרקעי ישראל.

עם-זאת, הסכם המשבצת שנחתם מול נווה-אטי"ב היה ייחודי - משום שכלל בתוך שטח המושב גם את אתר החרמון, כך שלמעשה העביר לחזקתו אתר תיירות - ולא קרקע חקלאית - שמיקומו אינו מקיים רצף אחיד עם קרקע הישוב. המדובר היה בהסכם משולש - בין מינהל מקרקעי ישראל, ההסתדרות הציונית , והמושב - שהתחדש מדי שלוש שנים, ובמסגרתו הוחכר אתר החרמון לתושבי המקום תמורת דמי חכירה סמליים. בחלוף השנים התפתח האתר לכדי מוקד תיירותי מצליח, המארח מדי חורף כ-300 אלף מבקרים, ו-40 אלף נוספים מדי קיץ.

בא כוח מושב נווה אטי"ב, עו"ד איתן קונדה, מתרעם על עצם העיסוק בסוגיה: "המושב הינו החוכר והמחזיק הבלעדי בשטח, מתוקף ההסכם עם הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש ומתוקף חוזה חכירה לדורות. זהו שטח פרטי וכביש פרטי, ואין זה מעניינו של איש כמה משלם המושב למינהל ולמה. אנשי המושב הם שהפכו את המקום לאתר נופש - ועובדת חזקתם במקום אושרה בידי מבקר המדינה עוד ב-88'". עו"ד קונדה הוסיף כי אין כל מחלוקת בין המושב לבין המינהל, וכי הדיונים מולו אינם מתמקדים בסוגיית הפעלת אתר החרמון או תנאי החכירה.