הנהנים מהפרטות

אין מה לפחד משד ההפרטה - הרגיע נחמיה שטרסלר את הציבור לא כבר, והסביר: "את מחיר חוסר היעילות... משלם הציבור... לכן ההפרטה היא תהליך נכון והכרחי, המשפר את רמת החיים של כולנו" ("לא לפחד משד ההפרטה", "הארץ" 9.3). ואני תוהה מי הם "כולנו" ומיהו "הציבור" - שני מושגים שהמאמינים העיוורים בדת ההפרטה מרבים להשתמש בהם.

קחו לדוגמה את חברת החשמל, שהפרטתה יוצאת בימים אלה לדרך. מדובר באחת מחברות החשמל הטובות בעולם; גם תעריפיה הם מהנמוכים בעולם. מומחים שבו והזהירו, כי הפרטת רכיבים ממנה תסכן את משק החשמל, אך איש לא שעה להם. בקנאות דתית המאפיינת את משרד האוצר ואת רשות החברות הממשלתיות, בלי להביא בחשבון תקדימים במדינות אחרות, שבהן חברות חשמל שהופרטו קרסו - חקיקת הרפורמה שתוביל להפרטה דהרה קדימה.

מי הם אותם "כולנו" אשר ייהנו מההפרטה? הצרכנים לא יימנו עמם, משום שההפרטה תביא לעלייה חדה בתעריפי החשמל, כפי שהמפריטים אכן הודו.

עשרת אלפים עובדי החברה - מעמד ביניים קלאסי שמסוגל לשלם משכנתה וליהנות מפנסיה נורמלית לעת זיקנה - ייזרקו הביתה, מושמצים ושנואים לחינם, קורבן להסתה צינית כלפי שרידי העבודה המאורגנת בישראל. במקומם יבואו עובדי קבלן: זולים, כנועים, בלי פנסיה, בלי ביטחון תעסוקתי. זהו מעמד העובדים העניים, הגדל כאן בהתמדה ומחליף את מעמד הביניים המצטמק.

הוסיפו לכך את הפקדתו של נכס אסטרטגי חיוני - במדינה מבודדת המצויה במצב מלחמה - בידי גורם פרטי שכל שאיפתו היא למקסם רווחים, ותישארו עם חידה גדולה בדבר זהותם של "כולנו".

אלא אם כן, כמובן, כשמדברים על "כולנו" מתכוונים לאוליגרך. כי מה שהיה של כולנו יהיה בקרוב רק של איל הון אחד. או שניים. אין כאן לא היגיון כלכלי, לא מוסרי, לא חברתי ולא אסטרטגי - רק העמקת הריקבון של שוק העבודה הישראלי, פגיעה בביטחון המדינה והכבדת העול על הצרכנים.

אין צורך להרגיע: איש אינו מפחד משד ההפרטה. להיפך: ההולכים למות מברכים אותו. אף שמדובר בהתאבדות לאומית מדעת, השעטה לקראת התפרקות המדינה מכוחה, מאחריותה ומנכסיה והפקרתם בידי קומץ בעלי הון, נמשכת.

בתקציב 2007 של משרד הרווחה חבויה החלטת ממשלה להפריט 11 מעונות לחוסים. המשמעות היא פיטורי 1,300 עובדי סיעוד ורווחה, שגם כך עובדים קשה ובשכר זעום, מכירת המוסדות במכרז לקבלנים, כניסת עבדים המכונים "עובדי קבלן" והפקרתם של האנשים חסרי הישע, המעונים והנזקקים ביותר. ראש מרחב ההסתדרות בנתניה, משה סמיה, סיפר לי שעובד סיעוד המועסק במעון מופרט בא אליו בוכה ואמר שאינו מסוגל יותר. לא אכפת לו להחליף חיתולים, הוא אוהב את העבודה. הוא נשבר כשנזפו בו על כך שהאכיל את החוסים בכפית. זה לא יעיל, אמרו לו, תאביס אותם ישר לגרון. הנה כי כן, תהליך נכון והכרחי המשפר את החיים של כו-לנו.

הכותבת היא חברת ועדת הכספים של הכנסת