הבנקים בישראל, גם אלה שמניותיהם לא נסחרות בבורסה, מחויבים לפרסם דו"חות כספיים רבעוניים ושנתיים. דו"ח שנתי של בנק מכיל מאות עמודים וקריאתו היא משימה שרק מעטים יכולים לה. למרות זאת, את החלק העיקרי בדו"חות הרווח וההפסד של הבנקים יכולים להבין גם אנשים שאינם מתמחים בניתוח דו"חות כספיים. כתבה תשיעית במסגרת "תואר I": כך תקראו (ותבינו) את הדו"ח שמציגים הבנקים בישראל.
דו"ח של בנק נראה שונה מדו"ח של חברה יצרנית או כזו שמספקת שירותים. השוני מתחיל כבר בשורה העליונה. בדו"ח של חברה מופיעים נתוני ה"הכנסות" ואילו בדו"ח של בנק - הנתון העליון קרוי "רווח מפעולות מימון".
* בדו"חות הללו: הרווח של הבנק מפעולות רגילות ירד ב-52%, אבל הרווח הנקי גדל ב-70% הודות לרווח חד-פעמי מפעולות בלתי רגילות (כתוצאה ממכירת אחזקות בחברות שונות)
בנקים מתפרנסים ממתן הלוואות, והרווח שלהם נגזר ממה שקרוי המרווח הבנקאי. משקי הבית "מלווים" לבנקים את כספם תמורת ריבית של כ-4% - באמצעות פק"מ, תוכניות חיסכון, פיקדונות ארוכים ומוצרים מובנים (סטרקצ'רס). מן הצד השני הבנקים מלווים את הכסף לפירמות, לאנשים שנמצאים במשיכת יתר ולאנשים שזקוקים להלוואות לצרכים שונים. הריבית שגובים הבנקים מהלווים גבוהה יותר - כ-8% בממוצע לצורך הדוגמה. פער הריביות הזה - בין 4% ל-8% - הוא מקור הרווח של הבנק. אם נסכם במשפט קצר: הבנק לווה (מקבל) כסף בריבית נמוכה ומלווה אותו בריבית גבוהה יותר.
הסעיף "רווח מפעולות מימון" מהווה את סיכום הרווחים של הבנק מפעילות של מתן אשראי. הבנקים לא חושפים את פרטי הסיכום, אבל עיון מעמיק בדו"חות יגלה טבלה קטנה שבה מדווחים הבנקים מהו אותו "מרווח בנקאי". בישראל המרווח הזה הוא כ-3%-4%.
הבנק מתגונן מפני הלווים הבעייתיים
מהרווח המימוני של הבנק יש לנכות את ה"חובות המסופקים" שלו. חובות מסופקים הם חובות שקיים ספק אם הבנק יוכל לגבות, בחלקם או במלואם. הכנסתו של הבנק תלויה בתשלומי ריבית וקרן של החייבים, אך תמיד קיים סיכוי שחלק מהלווים לא יוכלו להחזיר את הכסף. זהו הסיכון שכרוך במתן הלוואות.
הבנק מנסה להקטין את הסיכון באמצעות בדיקת כושר ההחזר של הלווים ודרישת ביטחונות שונים מהם. הביטחונות הם נכסים שניתן לממש ולמכור אם החייב מפגר בתשלום חובו. זו הסיבה שגוף עשיר וחזק יקבל הלוואה בריבית נמוכה (המייצגת את הסיכון הנמוך שהוא לא יחזיר אותה) בעוד שלווה חלש ומסוכן מבחינה כלכלית יצטרך לשלם ריבית גבוהה יותר.
הבנק מציג את מצב החובות המסופקים שלו בטבלה נפרדת לפי דרגת החומרה של החוב - חוב שדורש מעקב, חוב שדורש השגחה מיוחדת ועוד. הבנק מפריש אחוז מסוים מכל הלוואה ובמקביל מפריש אחוז מסוים עבור כל תיק האשראי שהעמיד. החובות המסופקים הם מעין "קופת ביטחון" של הבנק, שמבטיחה כי אם לווים מסוימים לא ישיבו את חובם, הבנק לא ייפגע מכך מכיוון שהוא כבר דאג לשים "כסף בצד" לכיסוי הבעיה.
בפועל לא מדובר בכסף ממשי שהבנק שם בצד אלא ברישום חשבונאי המציג כסף שהבנק כבר הכיר בו כהפסד. אם ההפסד אכן יתממש (כלומר, ההלוואה לא תוחזר), אזי הבנק לא יידרש להכיר בכך שוב. אם החוב יוחזר בסופו של דבר (מצב נדיר למדי) הבנק ימחק את ההפרשה.
ככל ששיעור ההפרשה של בנק לקופת החובות המסופקים גדל, כך ניתן להבין שהבנק נוטל על עצמו סיכון ומלווה כסף ללקוחות בעייתיים יותר. לעתים הגידול בחובות המסופקים נובע ממצב המשק, כמו מיתון, או מחשיפת יתר לענף מסוים. בתקופות מסוימות הגידול בחובות מסופקים יכול לנבוע מהוראה של המפקח על הבנקים, שתפקידו לשמור על יציבות הבנקים.
ירידה בשיעור החובות המסופקים מהווה איפוא אינדיקציה למצב הכלכלה במשק, שכן ככל שהמשק בריא יותר וצומח יותר, כך קל יותר לפירמות ולפרטים להחזיר חובות. לכן, השורה החשובה הבאה בדו"ח היא "רווח מימוני לאחר הפרשה לחובות מסופקים".
להיכן מתגלגלות העמלות
החלק הבא בדו"ח הרווח וההפסד של הבנק כולל את סעיפי ההכנסות וההוצאות התפעוליות. זהו הכסף שנדרש לשם הפעלת הבנק.
הסעיף הדומיננטי ברשימת ההכנסות הן העמלות התפעוליות. לכאן נכנסות כל העמלות שלקוחות הבנק משלמים. למשל, דמי ניהול חשבון, עמלת קניית ורכישת ניירות ערך, דמי שמירת ניירות ערך, עמלות בגין העברה והפקדה של כספים ועוד עשרות עמלות. הכנסות תפעוליות נוספות (שהן לרוב זניחות יחסית) מגיעות מרווחי הבנק מהשקעה בניירות ערך.
בסעיף ההוצאות התפעוליות נמצאות המשכורות שמשלם הבנק לעובדיו ומנהליו, הוצאות החזקת הסניפים והוצאות על ציוד. העמלות מכסות כ-50%-60% מהוצאות השכר של הבנק, ואת יתרת ההוצאות מכסים רווחי הבנק מפעולות מימון.
הרווח הנקי והרווח הנקי יותר
מתחת לשורת ההוצאות התפעוליות מצוי סעיף המסים. מתחתיו נמצא הסעיף "רווחי הבנק מפעולות של חברות כלולות". כאן נמצא חלקו של הבנק ברווחי חברות שבהן הוא מחזיק או שולט, כמו בנק למשכנתאות, חברת כרטיסי האשראי של הבנק, או חברות שנותנות שירותים פיננסיים שונים.
סעיף הרווח הלפני אחרון קרוי "רווח נקי מפעולות רגילות". כאן נרשם הרווח שהפיק הבנק מעצם פעולתו כמוסד פיננסי שמטרתו להעניק אשראי ללקוחות. שורה זו אינה כוללת פעולות חד-פעמיות שהניבו לבנק רווח או הפסד. הרווח מפעולות רגילות מאפשר למנהלי הבנק ולאנליסטים לנתח את ביצועי הבנק השוטפים.
הרווח הסופי כולל גם את ההכנסות והרווחים החד-פעמיים שנוצרו. למשל, ממכירת נכסים, רכוש קבוע או מניות בחברות בנות.
תשואה להון ונזילות
במאזן של הבנק ניתן למצוא מהו הונו העצמי. הון עצמי הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר ליציבותו של הבנק. זהו אמצעי הייצור שלו שמאפשר לו להלוות כספים ולהמשיך לתפקד גם אם חלק מההלוואות לא יוחזרו. התשואה על ההון העצמי של הבנק מחושבת באמצעות חלוקת הרווח השנתי שהושג בהון העצמי מתחילת השנה. אם בתחילת השנה היה לבנק הון עצמי של 200 מיליון שקל והרווח השנתי שלו הוא 30 מיליון שקל, אזי התשואה על ההון שהוא השיג במהלך השנה היא 15%.
התשואה להון העצמי מאפשרת להשוות בין הבנקים השונים, ומהווה אינדיקציה אם הבנק מנצל באופן יעיל את משאביו הכספיים, הטכנולוגיים והאנושיים.
אינדיקטור נוסף למצב הבנק הוא יחס הלימות ההון. זהו יחס שמגדיר מהו היקף ההון שאותו יכולים הבנקים לחלק כאשראי מתוך כלל ההון שברשותם. מדובר בהון שהבנק מחזיק אצלו ככרית ביטחון ואסור לו להשתמש בו לצורך מתן אשראי. זהו הון שמשמש גם ביטחון לפיקדונות הציבור בבנקים.
בנק ישראל דורש כיום מהבנקים המקומיים להציג יחס הלימות הון מינימלי של 9% מההון העצמי. ואולם הבנקים הישראליים נוהגים לשמור על יחס הלימות הון גבוה יותר, ברמה ממוצעת של כ-11%.
ההון שבאמצעותו מחושב יחס הלימות ההון אינו ההון העצמי המופיע במאזן הבנקים אלא ההון העצמי שנקבע על פי הגדרות בנק ישראל. הון עצמי זה כולל, מעבר להון העצמי החשבונאי הרגיל (ההון של בעלי המניות בבנק), גם שטרי הון שמנפיקים הבנקים לצרכים עסקיים, לרבות העמדת אשראי ללקוחות.
נתון חשוב אחר הוא "יחס הנזילות", שמבטא את כמות הכסף שעל הבנק להפקיד בבנק ישראל למקרה של משיכות מזומן מוגברות בידי הלקוחות. כלומר, לבנק אסור לחלק את כל הכסף שהוא מקבל כפיקדון מהציבור לצורך מתן הלוואות, והוא צריך להשאיר חלק ממנו בבנק שלו - בנק ישראל. מטרת הוראות הנזילות היא לשמור על היציבות של הבנקים, ולאפשר התמודדות עם מצב שבו חוסכים רבים ירצו לפתע למשוך את כספם (בעת משבר, למשל).
ההוראות בישראל קובעות כי על הבנקים להשאיר בבנק ישראל כרית נזילות בשווי של כ-3% מהיקף הפיקדונות של הלקוחות. עם זאת, בכל מקרה שבו תיווצר בעיה של לקוחות רבים שמעוניינים לפדות את כספם בבת אחת, בנק ישראל גם מחויב לספק לבנק נזילות, כדי לאפשר לו לתת כסף ללקוחותיו עד להתייצבות המערכת.