חיידק הקלבסיאלה, שעלה באחרונה לכותרות בישראל, הוכיח כאלף עדים שכל מה שחשבנו על היגיינת בתי החולים רחוק מאוד מן המציאות היום-יומית. על פי נתוני משרד הבריאות זינק מספר הנדבקים בפי 20 לפחות בשנתיים האחרונות, והסיבות שונות: צפיפות, מחסור במכשור, שימוש מוגבר באנטיביוטיקה ואי-שמירה על כללי היגיינה בסיסיים.
"כבר לפני 150 שנה התברר כי שטיפת הידיים היא עניין חיוני", אומר ד"ר שמואל בננסון, מומחה למחלות זיהומיות ואחראי על מניעת זיהומים במרכז הרפואי הדסה. "ולמרות זאת אנשי צוות רפואי אינם שוטפים ידיהם בתדירות שבה הם צריכים לעשות זאת. מחקרים מדברים על 50% חיטוי, ואני חושב שזה קורה הרבה פחות".
פרוצדורה לא נוחה
גלעד שוהם, בעליה המשותפים של חברת מדוניקס שהוקמה בקנדה, משוכנע שהפתרון נמצא בקצות אצבעותיו. כעת הוא מחפש מפיץ שיעלה את הבשורה לישראל. שוהם, 31, היה רק בן שנתיים כשהוריו החליטו לקחת את שלושת בניהם ולצאת אחרי הפרנסה לארה"ב. השלושה גדלו בפילדלפיה וכשבגרו הביאו הרבה נחת להורים: ד"ר דן שוהם הוא מתמטיקאי, ד"ר שמואל שוהם הוא רופא מומחה למחלות זיהומיות, וגלעד הצעיר למד עיצוב תעשייתי ועבד כמפתח מוצר במעבדה רפואית בבית חולים בטורונטו.
"לפני כמה שנים סיפר לי אחי הרופא כי מתוך ניסיונו בבית החולים מתברר כי הצוות המטפל, בהם גם רופאים ואחיות, אינם שוטפים ידיים מספיק", מתאר גלעד. "הוא טען שהם שוטפים אולי 40% מן הפעמים הנחוצות. אני, שלא הייתי מודע לבעיה, שאלתי מה הביג דיל, והוא ענה כי מדובר בגורם מספר אחת המביא להידבקויות חולים במחלות שלהן נחשפו בזמן אשפוזם".
הניסיון להבין מדוע מתרשל הצוות הרפואי בעניין העלה כי מדובר בפרוצדורה לא נוחה. "מטפל חייב לשטוף ידיים אחרי כל נגיעה בחולה או מכשיר", אומר שוהם, "אבל המעבר מהעבודה לכיור לתהליך שטיפת הידיים הוא תהליך גוזל זמן שאורך לפחות דקה. אין עליו כל פיקוח, ותוצאותיו אינן ישירות ומיידיות - הרופא לעולם לא ידע בוודאות אם העובדה שלא שטף ידיים, היא זו שהרגה את החולה. גם בבתי חולים שבהם יש נקודות חיטוי הכוללות ג'ל או נוזל אלכוהולי, החיפוש אחריהן גוזל זמן, ואם חומר החיטוי לא נמצא ממש במסלול, פשוט מדלגים עליו".
ההבנה כי הפיתרון לבעיה הקשה שבה נאבקים כל בתי החולים בעולם טמון רק בפישוט התהליך, הדליקה נורה במוחם של האחים שוהם. בפינה קטנה בביתו של גלעד, תוך שימוש במוצרים פשוטים וקיימים וכשהם מנצלים שעות הערב, השבתות והחגים, החלו האחים לתכנן מוצר חדש.
"חשבנו שהדרך הנוחה ביותר להגיע אל החומר המחטא היא אם זה יהיה על גופו של המטפל", מספר גלעד שוהם. "רצינו לייצר מנשא קטן, זול ונוח שניתן לחגור על המותניים וברגע שהמטפל זקוק לניקוי, הוא לוחץ לחיצה קלה על צדי הגוף, וללא כל מאמץ - יש חיטוי".
ואז הגיע הסארס
העבודה ארכה חודשים וכשהיה המנשא הראשוני מוכן, עמוס בג'ל האלכוהולי שבו משתמשים הרופאים בבית החולים, היה שוהם בטוח כי המציא שוב את הגלגל. התגובות בבית החולים שבו עבד גילו לו אחרת. "הראיתי את המוצר לעובדים שונים והתגובה היתה ברורה וחד-משמעית: לנו אין בעיה כזו. חזרו ואמרו לי 'אצלנו שוטפים בדיוק כמה שצריך'". הכחשת הבעיה הגיעה במלוא עוצמתה גם מבתי חולים אחרים, והאחים שוהם לא האמינו שזה קורה להם. ואז הגיע הסארס. המגיפה המסתורית הקפיצה בתחילת 2004 את כל בתי החולים בעולם והכניסה ללחץ מאות מיליוני אנשים.
בית החולים הראשון שבו התגלתה המחלה היה זה שבו עבד גלעד, הראשון שדחה את ההמצאה. "הבהלה היתה עצומה, ובבת אחת כולם נזכרו ברעיון", הוא מספר. "קיבלתי עשרות שיחות טלפון שמבקשות את המוצר כאן ועכשיו, אבל לא היה לי מה למכור! זה היה כל כך מתסכל, הרי איש לא הביע בו עניין, ולכן מעולם לא נהפך האב-טיפוס למוצר מוגמר".
הביקוש הלא-צפוי גרם לאחים לצאת בנחישות למיזם. גיוס קצר של 10,000 דולר משפחתיים הביא להקמת חברת מדוניקס (מד = רפואי, אוניקס = שוהם בלועזית) והכניסו אותם לתהליך פיתוח וייצור מהירים. בתוך זמן קצר הבינו כי הכסף נעלם וגייסו כחצי מיליון מקבוצת משקיעים. העבודה המאומצת נשאה פירות ובינואר 2005 היה המוצר מוגמר.
למוצר קוראים ג'ל פאסט (Gelfast). הפטנט: בתוך מנשא קטן המשתלשל מכיס המטפל נמצא ג'ל מחטא חזק במיוחד. לחיצה ביד אחת על המנשא תשחרר לתוכה כמות ג'ל קטנה. איש הצוות ישפשף את ידיו זו בזו ותהליך החיטוי שאך זה החל, כבר הסתיים. אין מה לחפש, אין צורך ללכת לנקות את הידיים. החיטוי הוא כאן ועכשיו.
גלעד שוהם, שעדיין עבד במעבדת בית החולים "כדי שיהיה מאיפה לשלם את המשכנתה", יצא לכנס מקצועי והציג אותו בפני צוותים רפואיים. מיד לאחר שמכר את המוצר הראשון, הודיע כי הוא מתפטר מעבודתו ומקדיש את כולו לחברה.
הביקוש, כפי שצפו שלושת האחים, אכן מוכיח גרף עולה. בשמונת הרבעונים שבהם פועלת החברה עולות הכנסותיה ב-50% בכל רבעון. בשני הרבעונים האחרונים, על פי שוהם, עברה החברה לרווחיות, ועד סוף 2007 תגלגל כ-2.5 מיליון דולר.
עדיין חברה קטנה, למרות שאין תחרות
כיום מתפרשות המכירות על פני ארה"ב, קנדה וכמה מדינות במערב אירופה. באחרונה זכו גם באישור ה-FDA האמריקאי ומבחני שביעות רצון שערכו בבית חולים מאונט סיני - בשיתוף עם אוניברסיטת טורונטו - וכן המרכז הרפואי ואשינגטון, הוכיחו כי 71% מאנשי הצוות שניסו את המוצר ענו כי חיטאו את ידיהם בתכיפות גדולה יותר בעזרתו, מאשר בלעדיו.
"אין לנו כל דרך להוכיח בשלב מוקדם זה כי השימוש במוצר אכן מונע הדבקה", אומר גלעד שוהם. "אבל די לנו לדעת כי נוחות השימוש מביאה להגברת תכיפות החיטוי".
למרות הגידול המרשים, אתם עדיין חברת קטנה.
"אנחנו כשנתיים בשוק, אבל עוד לא יודעים עלינו. כדי לשנות את המצב אנחנו עובדים עכשיו חזק גם בתחום השיווק וההפצה הבינלאומיים. מעבר לזה, חשוב לזכור שבתי חולים הם מוסדות שמרניים. קשה להם להודות בבעיה, וגם לאחר שהם מודים בה יש תהליך ארוך של ניסוי.
"אנחנו מציעים לתת את המוצר למחלקות שבהן נדרשת סטריליות גבוהה, כמו חדר מיון או טיפול נמרץ. חלק מן הצוות מקבל את המוצר, משתמש בו ורק אחרי חוות דעתם - בית החולים מחליט אם להשקיע בו או לא. מדובר בתהליך האורך חודשים ויוצר מצב שבו למרות הצורך הקיים, החדירה לשוק הזה אינה פשוטה".
האם הבעיה העיקרית היא כי מדובר בהוצאה נוספת שמולבשת על תקציב בית החולים המצומק ממילא?
"כן. בית החולים צריך להחליט להשקיע במנשא לכל מטפל וכמובן בערכת החיטוי המתכלה. המוצר שלנו יקר בכ-30% יחסית לבקבוק הג'ל האלכוהולי שבו משתמשים כיום, אבל מגיפות או מחלות זיהומיות העוברות מחולה לחולה עולות הרבה יותר. מדובר בעצם בהשקעה ברפואה מונעת. על ידי יצירת תנאי חיטוי אישיים נוחים, בית החולים יכול למנוע שימוש יקר ומיותר בחדרי בידוד, הגדלת צוות העובדים וכמובן מכשור ותרופות הנדרשים לטיפול בחולים שנדבקו".
ותחרות?
"למיטב ידיעתי - אין. כשהתחלתי את התהליך הייתי בטוח שמישהו כבר חשב לפני והתברר, לשמחתי, שלא. המצאות מהסוג הזה לא צריכות להיות מתוחכמות, אלא לענות באופן הפשוט ביותר על צורך קיים".