עם עובד

"כמו הקלישאה על הוורקוהולי, דורון טל לא זוכר מתי בפעם האחרונה יצא לחופשה.
"אולי כמה ימים לפני שנתיים", הוא נובר ושולף שביב זיכרון. בעצם, החופשה
הארוכה ביותר שלקח בעשר השנים האחרונות נמשכה שבוע.



"במשך שנה הבטחתי לאשתי שניסע לשלושה שבועות-חודש לדרום אמריקה. דיברנו על זה,
תיכננו, חלמנו על קובה וג'מאיקה. בסוף זה לא הסתדר".



לטל, מנכ"ל סאצ'י אינטראקטיב, חברת האינטראקטיב של קבוצת באומן בר ריבנאי ופובליסיס,
יש רשימת סיבות. הוא עובד מבוקר עד ערב, בסדר היום העמוס שלו אין מקום לפסק זמן ארוך,
ותחושת האחריות אינה מרפה.



אבל רגע לפני שלחלוחית מאיימת לערפל את עיני השומע, הוא מוסיף לרשימה עוד מרכיב:
הפחד מאובדן שליטה. "זו התחושה שדברים לא יעבדו טוב אם לא תהיה שם", הוא מודה לאחר מחשבה, "החשש שהעגלה לא תמשיך לנסוע בלעדיך".



האם טל הוא אנחנו? האם בתרבות העבודה בישראל חופשה היא מין גחמה? האם הערבוב הזה
בין שורשים סוציאליסטיים לקפיטליזם מובהק מונע מאתנו לנוח? מי שחי, אפילו ביקר,
במדינה אירופית והתוודע לתסמונת יולי-אוגוסט, חש שהתשובה היא "כן".



חנויות סגורות שעל דלתן הפתקה "נחזור בסוף החודש", שיחות למוקדי שירות הנותרות ללא מענה, משרדים ריקים, רחובות נטושים, ואפילו ראשי ממשלה שיוצאים לחופשת הקיץ וחוזרים שזופים
מתמיד (וזו רק אחת מחופשות השנה).



למה אצלנו זה לא קורה? הוא ודאי תוהה בלב נצבט למראה כל אלה, למה קשה לחוש חופשה
חגיגית ברחובות של הערים הגדולות בישראל? תמיד העמלנות הזאת שמסביב, אף פעם לא השקט
של עיר שהתרוקנה זמנית מתושביה.



"אין ספק שיש כאן משהו ישראלי. עבודה עד שעות מאוחרות, עבודה ללא חופשות.
ארגונים שיש להם קשר אירופי או אמריקאי הרבה יותר מודעים לאיזון בין העבודה לחיים
הפרטיים", מאבחן יהודה פורת, סגן נשיא מוטורולה ישראל למשאבי אנוש.



סקר שערך למעננו מכון מידע שיווקי (סי איי) ופורסם בגיליון מארס של מגזין TheMarker
מאשש את האבחנה. אכן, מלמד הסקר הזה, רק 31% מהישראלים מעידים כי הם מנצלים את מכסת
ימי החופשה שלהם במלואה.



23% מנצלים חלק קטן ממנה, ו-10% מוותרים כליל על ההישג הסוציאלי שהושג בעמל.
העובד הישראלי לא מרשה לעצמו - או שמא לא יכול להרשות - את מה שמתיר לעצמו
ראש ממשלת צרפת. ובאמת, למה לעזאזל?



מי מכבה את האור



ד"ר איתי שילוני חושב שצריך לדייק בהגדרות. יותר משזה העובד הישראלי, הוא
אומר, זה המנהל שלו. ויש לו הסבר נחרץ: תרבות הניהול הישראלית לקחה את הרע מכל
העולמות.



שילוני, מנכ"ל פסיכולוגיה ניהולית ומחבר הספר "ניהולוגיה" (יחד עם גלעד
רבינוביץ, בהוצאת כתר), אומר כי מהתרבות האמריקאית שאבנו את העבודה הקשה, החתירה
להישגים והעמידה ביעדים (וויתרנו בהזדמנות זו על קדושת החופשה), ואילו מהתרבות
הצבאית שלנו לקחנו את דמות המפקד.



"המנהל, כלומר המפקד, הוא טיפוס שונא חופשות, וה'קוליות' שלו באה לידי ביטוי בכך
שהוא האיש שמכבה את האור", הוא אומר בשיחת טלפון - האם זו אירוניה של הגורל או
עניין מתבקש? - ממקום חופשתו בהרי האלפים בשוויץ.



"מנהלים לא מעטים מיישמים בעמדות הניהול הבכירות את התרבות הניהולית הצבאית. בקודים
של התרבות זאת, החופשה היא לא משהו שאתה רוצה לעשות, אלא משהו שאתה מוכרח לעשות,
וההפסקה היא שחיתות.

בארגונים לא מעטים שולטת תרבות ארגונית שכוללת את המסר: שעות העבודה הרשמיות
שבחוזה הן המינימום. מנהלים מתגאים בכך שהם מכבים את האור בארגון וקובעים פגישות
הנהלה לשבע בערב".



דליה עציון, פרופסור אמריטוס בתכנית להתנהגות ארגונית בפקולטה לניהול
שבאוניברסיטת תל אביב, מדברת גם היא על השפעה תרבותית. בין השאר. בתרבות
הישראלית, היא אומרת, חופשה נחשבת פריווילגיה, ובהקשר הזה אנחנו הולכים בעקבות
האמריקאים.



"מחקר שנעשה בהרווארד גילה כי סטטיסטית, האמריקאים לוקחים פחות ופחות חופשות
בכל שנה. באירופה לא יעלה על הדעת שצרפתי, למשל, יעבוד בוואקנס, וכשהוא
מסיים חופשה אחת הוא כבר מתכנן את הבאה", היא מחזקת ומוסיפה עוד היבט, הרבה פחות
מואר מחופיה של הריביירה הצרפתית: חוסר ביטחון תעסוקתי.



"יש עובדים שפוחדים לקחת חופשה מתוך חשש שלא יסיימו את העבודה בזמן וידורגו נמוך
בארגון. אחרים מודאגים שמא ממלא המקום שלהם יעשה עבודה טובה מהם, או להיפך - יעשה
משהו גרוע שהם ייאלצו לקחת עליו אחריות. וישנם גם אלו שמכורים לעבודה ונהנים ממנה
יותר מכל חופשה שהיא".



ואחרי כל ההסברים הפסיכולוגיים והתרבותיים האלו יש עוד הסבר אחד. פרוזאי אבל
ודאי נכון לא פחות: ימי החופשה שקולים לכסף, מזכיר פורת ממוטורולה. לכן עובדים לא
מעוניינים לצאת לחופשה, ולכן חברות דווקא מעוניינות בכך מאוד.



"צבירת ימים היא קופת חיסכון צמודת משכורת, גיבנת על ארגונים כלכליים", הוא
אומר, "ולא זו הכוונה. לפני כמה שנים הודענו לעובדים שמהיום והלאה אין צבירת
חופשות, ואם הם לא ינצלו את המכסה שלהם, הימים פשוט יימחקו.



כך קרה שבמקום לנצל 82% ממכסת ימי החופשה, העובדים החלו לנצל 98.5% ממנה.
הפלא ופלא, פתאום התברר שאנשים כן יוצאים לחופשות".



הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון אפריל של מגזין TheMarker להזמנות חייגו 1-700-700-250