הירשזון התפטר!

מבקר המדינה הקודם אליעזר גולדברג גנז פרק בדו"ח ביקורת על פעילותו של בנק יהב. הפרק נגע לאשראי חריג שנתן הבנק לאיש ציבור בכיר. כעת אפשר לגלות כי איש הציבור היה אברהם הירשזון, וכי לפי הממצאים בפרק שלא פורסם, נרשמו תנועת מזומן ערה מאוד וחריגות של מאות אלפי שקלים בחשבונו של שר האוצר בבנק יהב. ממצא נוסף היה כי החריגות בחשבון הספציפי של הירשזון היו יוצאות דופן בנוף החריגות המקובל ביהב, ולמרות זאת הן לא נסגרו בידי הבנק.

הפרק הגנוז בדו"ח המבקר, יש לציין, אינו קושר את מקורבו של הירשזון, יו"ר בנק יהב, מיקי צולר, לחריגות בחשבונו של הירשזון - אבל גם כך הפרשה מעוררת אי-נוחות גדולה. זאת במיוחד לנוכח העובדה שהירשזון היה באותם ימים יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, והאיש שבמשך זמן רב טיפל באופן הדוק בעניינים בנקאיים - עד שבלחץ העיתונות נאלץ למדר עצמו מעיסוק בנושא. לא בגלל צולר, חלילה, אלא בגלל החובות בהם שקע בנו, עופר הירשזון.

יותר מדי אי-נוחות מעוררת הפרשה המסתבכת והולכת סביב שר האוצר, גם אם נניח כי הירשזון לא ביצע אף עבירה. אי אפשר, למשל, שלא לנוע בכיסא למקרא הסיפור על מזוודה ובה 200 אלף דולר במזומן, עמה ניסה הירשזון לצאת את גבולות פולין.

חוק הלבנת הון קובע כיום כי כל הוצאת מזומן בסכום של יותר מ-80 אלף שקל מהגבול הבינלאומי מחייבת בדיווח, והנה מתברר כי שר האוצר עצמו ניסה להכניס בהיחבא 200 אלף דולר מפולין לישראל לפני עשור. חוק הלבנת הון אמנם עוד לא נחקק אז, ולכן לא היה מדובר בעבירה על חוקי ישראל, אבל הרציונל שהניע את המחוקק מאוחר יותר לקבוע כי סכום מזומן של יותר מ-80 אלף שקל הוא סכום חריג המחייב הסבר - בעינו עומד.

הגרסאות שפורסמו בעיתונות עד היום, כהסבריו של שר האוצר למזוודת הדולרים, אינן מרגיעות את החרדה הציבורית כלל וכלל. ההסבר, למשל, כי מדובר היה בעודף של תשלומים ששילמו יהודים מדרום אמריקה במזומן עבור השתתפותם במצעד החיים מעורר את השאלה מדוע בכלל גבה מצעד החיים תשלומים במזומן ממשתתפיו, והאם בכך לא הפך עצמו מצעד החיים זרוע לסיוע בהעלמות מס מצד יהודים בעולם.

גם מבלי שיוכח כי הירשזון קיבל "מעטפות עם כסף", כפי שנחשד לכאורה, די במה שכבר נחשף כדי לקעקע עמוקות את מעמדו הציבורי של שר האוצר. הדרך שבה נוהלה, ועדיין מנוהלת, הסתדרות העובדים הלאומית צריכה להיחשב כתם בעברו של כל מנהל - בוודאי כאשר מדובר במנהל הנושא במשרה הרמה של שר האוצר.

תחת אפו של הירשזון התרחשה מעילת ענק בעמותת ניל"י, שהירשזון לכל הפחות לא דיווח עליה. המנכ"ל של הסתדרות העובדים הלאומית, בתקופתו של צולר, נחשד כיום בפלילים - ובין השאר פורסם כי אשתו של המנכ"ל קיבלה שכר של עד חצי מיליון שקל בשנה מההסתדרות.

זאת ועוד, במשך כל השנים האלה, האיש הקרוב ביותר להירשזון, צולר, עשה בהסתדרות כבשלו. בדיקות חשבונאיות שנערכו בחודשים האחרונים חשפו כי צולר קיבל מהחברה הבת של ההסתדרות שכר של מיליוני שקלים בשנה (9 מיליון שקל ב-2003-2006). זאת בשעה שצולר שימש מנהל החברה הבת במשרה חלקית בלבד, לנוכח העובדה שהוא מכהן גם כיו"ר בנק יהב וכיו"ר קופת חולים לאומית. את התפקיד השני הוא קיבל בירושה מהירשזון עצמו.

בשעה שהירשזון שימש יו"ר קופת חולים לאומית היא שילמה מיליוני שקלים "חסרי הצדקה" - כפי שהודו בדיעבד מנהליה - לסוכנות ביטוח שהיתה בבעלות ההסתדרות. במלים אחרות, היו"ר של ההסתדרות וקופת חולים היה אחראי להעברות כספים גדולות מהקופה אל ההסתדרות - על חשבון כספי משלמי מס בריאות והביטוח המשלים. ואם זה לא מספיק, הרי שמבקר המדינה בודק כיום מדוע התקינו עובדי קופת חולים לאומית אזעקה בביתו של הירשזון, כנראה על חשבון הקופה.

אלה הם רק מקצת החשדות המוזכרים כיום בנוגע להתנהלותו של שר האוצר, אבל די בהם כדי לעלות תחושה של קבס. אין ספק כי התנהלותו של הירשזון בהסתדרות העובדים הלאומית ובקופת חולים לאומית אינה יכולה לשמש מופת לדרך בה צריך לנהל כסף ציבורי, ודי בכך כדי לפסול אותו מלהמשיך ולכהן בתפקיד שר האוצר. לשם כך לא צריך להמתין לפסיקתו של היועץ המשפטי לממשלה וגם לא להשלמת חקירת המשטרה. זה לא עניין לפסיקה משפטית, אלא למשפט הציבור. ולמען הציבור - הגיע הזמן שהירשזון ילך הביתה.