נציגי הציבור נכים

מנכ"ל של אחד הבנקים התלונן השבוע על התנהגות העיתונאים במהלך מסיבת העיתונאים להצגת הדו"חות השנתיים של הבנק. "אני רק מתחיל להסביר את הדו"ח", הוא התלונן, "וכבר אני רואה שאף אחד מהעתונאים לא מקשיב לי. הם כולם עסוקים בלדפדף בדו"ח כדי למצוא את העמוד עם נתוני שכר הבכירים בבנק".

את ההתעניינות בשכר השיא של מנהלי הבנקים קנו לעצמם הבנקאים בזכות; בזכות של שנים ארוכות שבהן קבע השכר שלהם קבע שוב ושוב רף חדש של מחיר. נתוני השנה האחרונה מלמדים כי שיאי השכר כבר נדדו מהבנקים והלאה, אל מגזרים אחרים וחברות אחרות, ואולם, האינסטינקט של העיתונאים לפתוח את הדו"ח השנתי בעמוד הדן בשכר הבכירים עדיין לא נדד אל המגזרים האחרים. כך חלף לו בשקט יחסי פרסום שכר הבכירים במגזר שוק ההון עצמו - חברות הברוקרים. שכר של 11 מיליון שקל שמשכו במשותף שמואל לב ואהוד שילוני, מנהלי חברת הברוקרים אנליסט, ושכר השיא עד כה של 15 מיליון שקל שמשכו במשותף רוני בירם וגיל דויטש, מנהלי חברת הברוקרים אקסלנס, נבלע בשטף הדיווחים על שכר המנהלים בחברות הציבוריות השונות.

הנורמה של שכר המיליונים למנהל בחברה ציבורית גלשה אפוא גם אל החברות הציבוריות במגזר שוק ההון מבלי שאיש הבחין בבעייתיות הציבורית העולה מכך: חברות שוק ההון הן המנהלות כספים בנאמנות בעבור לקוחות, אבל מתוקף תפקידן כנאמנות הן צריכות להגן על האינטרסים של הלקוחות מול החברות הציבוריות. למשל, להגן על אינטרס המשקיעים במצב שבו מנהלי החברות הציבוריות עושים בחברות כבשלהן ומושכים לעצמם שכר עתק על חשבון הרווחים שנותרים לבעלי המניות מקרב הציבור בחברות הציבוריות.

התרעומת הציבורית הגדולה שעוררה הקצאת האופציות בשווי של 40 מיליון שקל למנכ"ל בזק, יעקב גלברד, כבר פעלה את פעולתה והכריחה את דירקטוריון בזק לבטל את ההקצאה. אבל קיימות מאות חברות ציבוריות נוספות שלא הגיעו לכותרות ושגם בהן צריך לעמוד על משמר האינטרסים של הציבור, בין השאר על משמר הגבולות הסבירים בשכר המנהלים. מה הסיכוי שמנהלי חברות ברוקרים, המושכים לעצמם שכר של 5-7 מיליון שקל בשנה, ייצאו בשם הלקוחות שלהם נגד שכר של 10-25 מיליון שקל המשולם למנכ"לים של החברות הציבוריות הגדולות?

חוק החברות קבע שני מנגנונים שאמורים להגן על האינטרסים של הציבור בחברות הציבוריות. האחד, הדירקטורים; השני, הגופים המוסדיים שאמורים לייצג את האינטרס של הציבור בהצבעות באסיפות הכלליות של החברות. על כך שהדירקטורים התגלו כמשענת קנה רצוץ כבר אין צורך להרחיב. הגיע הזמן להפנות מבט אל הגופים המוסדיים, שחוט השדרה שלהם מתברר כלא פחות גמיש מזה של הדירקטורים.

"בתור נציג ציבור - אני נכה", הודה באוזנינו אחד הגופים המוסדיים הגדולים בשוק הון, כאשר ביקש שישחררו אותו מהמטלה להגן על הציבור באסיפות הכלליות. הוא לא היסס לפרט את הנכות שלו: וכי כיצד יוכל לצאת נגד הנהלת בזק, למשל, כאשר הוא מחזר אחר עובדי בזק שיצטרפו אל קרן הפנסיה או קופת הגמל או קרן ההשתלמות שבניהולו? כיצד יוכל לצאת נגד הנהלה אחרת, בשעה שהוא מנהל בעבור אותה חברה חשבון השקעות בסכומים של מאות מיליוני שקלים? מה הסיכוי שהוא יצביע נגד חברה העומדת לצאת בהנפקה גדולה כאשר בית החיתום שלו מתחרה על הובלת אותה הנפקה? כל החברות הציבוריות הגדולות הן גם, בפוטנציה, הלקוחות הגדולים של הגופים המוסדיים - מה שמעמיד את הגופים המוסדיים בניגוד עניינים מובנה.

"כשאין לי ברירה", המשיך אותו גוף מוסדי, "וחברה ציבורית עושה מהלכים שלא ייעשו, הסנקציה היחידה שאני יכול לנקוט בה הוא למכור את המניות. לבוא לאסיפה ולהצביע בגילוי נגד ההנהלה שלה? אין סיכוי שאעשה זאת".

הכנות של אותו גוף מוסדי נדירה בשוק ההון. לכן גם לא רואים את הגופים המוסדיים מתעוררים למצוא פתרון שיאפשר להם להמשיך למלא את תפקידם כשלוחי הציבור בשעה שהם מנהלים מגוון רחב של עסקים עם החברות הציבוריות שבמניותיהן הם משקיעים את כספי הציבור. גופים מוסדיים בודדים, שהעזו להודות בפני עצמם ובפני העולם שיש כאן בעיה, העזו גם למצוא לה פתרון מרחיק לכת: הם הוציאו את סמכות ההחלטה על הצבעות רגישות לידי יועצים חיצוניים. מתברר, שהמוסדיים מעדיפים לוותר על שיקול הדעת שלהם בהצבעות, ובלבד שלא יצטרכו להתמודד עם ניגודי הענינים שלהם.

הפתרון הזה עומד, כנראה, להיות מאומץ בקרוב על ידי ועדה שהקים המפקח על שוק ההון במשרד האוצר, ידין ענתבי, ושנועדה לבדוק את התפקוד הלקוי של המוסדיים בהצבעות באסיפות הכלליות. הוועדה שוקלת כנראה גם להעביר לידי המוסדיים את הזכות למנות את הדירקטורים החיצוניים בחברות הציבוריות. אם לא ניתן לסמוך על ההגינות של המוסדיים שימצאו פתרונות בעצמם כיצד להמשיך ולייצג נכונה את הציבור, אולי פתרונות שייכפו על ידי המפקח יעשו את העבודה.