כשל עמלות הבנק

בשבועות האחרונים פירסמו הבנקים את תוצאותיהם העסקיות ל-2006. התוצאות, כצפוי, מצוינות. הנתונים של חמשת הבנקים הגדולים הצביעו על גידול ממוצע של כ-6% בהכנסות מעמלות לסכום מצרפי של 10.7 מיליארד שקל.

הדיון על עמלות הבנקים החריף באחרונה. באירוע של איגוד הבנקים שנערך בנובמבר 2006 שלח נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, חץ נוקב אל הבנקאים כשאמר: "רשימת העמלות בבנקים מוגזמת ומגוחכת".

בבנק ישראל יש שתי גישות בעניין. גישה אחת אומרת שהמפקח על הבנקים צריך להתערב ישירות בקביעת סוג העמלות, מספרן וגובהן. הגישה השנייה אומרת שיש ליצור בענף מבנה תחרותי יותר, ולתת ליד הנעלמה ולתחרות לעשות את העבודה.

לגישת ההתערבות הישירה יש מתנגדים רבים. אחד מהם הוא דוד קליין, נגיד בנק ישראל לשעבר. קליין נהג לטעון שכדי לפתור את בעיית העמלות יש ליצור מבנה תחרותי אחר בענף, הן דרך עידוד כניסה של בנקים זרים והן דרך עידוד מיזוגים בין הבנקים הקטנים. גם פישר לא שש לפנות להתערבות ישירה. הוא רואה בכך מוצא אחרון.

הצרה היא ש"תחרות" ו"שוק חופשי" הן מלות קסם שלא תמיד עובדות. יש ענפים שבהם קיים כשל שוק שלא מאפשר יצירת תחרות אמיתית. בתחום הבנקאי כשל השוק הוא ברור - חסמי המעבר מבנק לבנק גבוהים מאוד ומקשים על לקוחות לאיים בנטישה כדי לקבל תנאים טובים יותר.

חסמי מעבר כאלה קיימים גם בחו"ל. כאשר בנקים בינלאומיים רוצים להיכנס לשוק חדש במדינה מתפתחת, הם נוטים לעשות זאת דרך רכישת בנק מקומי ולא בהקמת סניפים חדשים בעצמם.

אנשי סיטיבנק יודעים היטב שבתחום הבנקאות הקמעונאית כיסים עמוקים לא תמיד עוזרים. אנשים לא ממהרים לנטוש את הבנק השכונתי, גם לא לענק פיננסים בינלאומי שמגיע ברעש וצלצולים. וחוץ מזה, סיטיבנק לא יבוא לכאן רק כדי להפחית עמלות - הרי גם הוא רוצה להרוויח.

לכן, למרות ההסתייגויות, נראה שהדרך המתאימה להתמודד עם העמלות היא התערבות ופיקוח ישיר. זו משימה קשה שתצטרך לעמוד במבחנים משפטיים, אבל עקב כשלי השוק הטבעיים בענף, ייתכן שזו השיטה המעשית היחידה.