ב-25 במארס התכנסו בברלין, בירת גרמניה, מנהיגי 27 מדינות האיחוד האירופי (שנודע עד 1992 בשם הקהילה האירופית) לחגוג יובל לחתימתה של אמנת רומא. לאמנה מכוננת זו, שהגו שש האמות המייסדות של האיחוד - גרמניה, צרפת, איטליה, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג - נספחו ברבות השנים אמנות, אג'נדות והצהרות, כאמנת מאסטריכט, אמנת-ניצה, אמנת-שנגן ואג'נדת ליסבון.
27 מדינות האיחוד (ראו מפה), המשתרעות מקפריסין עד פינלנד, מאירלנד עד אסטוניה ומהאוקינוס האטלנטי עד הים השחור, מונות 489 מיליון תושבים (כ-7.5% מאוכלוסיית העולם), מגלגלות כחמישית מהסחר הגלובלי ומייצגות כרבע מהכנסותיו. תמ"גן, יותר מ-11 טריליון דולר, דומה בשיעורו לזה של ארה"ב (המונה 300 מיליון תושבים), והיקף יצואן עולה בשוויו על זה של ארה"ב. היקף הסיוע שהן מעניקות למדינות נחשלות באפריקה, באסיה ובמזרח התיכון - הנדיב בעולם. 25% מעתודות המטבע בעולם נקובות ביורו, המטבע האחיד שאימצו 13 (ראו מפה) מ-27 חברות האיחוד.
הראויה היישות האירופית להללויות ולתרועות הגיל שפצחו מגרונם של הוגיה ביובלה ולאור הנגוהות שמרעיפים עליה מיישמיה? בחינת הישגיה לצד כשליה ב-50 שנות חלדה מותירה לא מעט ספקות.
מאזן ביניים
מצדדי האיחוד מתקלסים בחיסכון גורף בעמלות המרה, שמייתר אימוצו של מטבע אחיד (אך שוכחים שמאז הגיח היורו לאוויר העולם ב-1999, התייקר מחירו של ספל קפה פי שישה); במיזוגים האמורים לייעל את ענפי הבנקאות והביטוח, הפלדה והאנרגיה, שהסתכמו ב-1.6 טריליון דולר בשנה האחרונה (יותר מבארה"ב); ברכישות-עתק על ידי חברות הון-סיכון וקרנות-השקעה פרטיות; ובתחילת יישומה של מדיניות שמיים פתוחים, שתאפשר, בין השאר, לחברות תעופה אירופיות להסיע נוסעים גם מנמל תעופה זר למשנהו; במסחר תוך-גושי נטול-מכסים (אך מתעלמים מכך שהליברליזציה בשירותים עודה מפגרת הרבה אחרי הליברליזציה במוצרים, וש-86% מן ההוצאות על מוצרים ושירותים מנותבות לצריכה מקומית ורק 10% לסחר תוך-גושי).
חלום שמתגשם או סיוט באספמיה?
יורו-סקפטים למיניהם מצביעים על שיעור הצמיחה הצנוע באיחוד, בממוצע 2.9% בחישוב שנתי; על שיעור האבטלה הגבוה בו, יותר מ-7% מכוח העבודה (חגיגות היובל בברלין נערכו על רקע פיטוריה של רבבה ממצבת עובדיה של יצרנית המטוסים איירבוס, הפזורים בגרמניה, בצרפת ובספרד); על כך שפעילותם של תאגידים אירופים נודדת מחוץ לגבולות האיחוד; על כך שמרבית ההבטחות לרפורמות שהעטיר האיחוד על עובדיו, במקביל להשקת היורו ב-1999, נותרו יתומות; על כך שהשכר הריאלי ורמת החיים הממוצעת מצויים בסימן נסיגה (אמת, באיטליה כשל ניסיונו של סילוויו ברלוסקוני לקצץ בפנסיות); על כך שכמו בישראל, רוב המשרות שנוספו לאיחוד חלקיות וזמניות; ועל כך שקיצוצי שכר וייקור המע"מ בגרמניה (ב-2%) פוגעים בצריכה ומגדילים את התלות ביצוא - העלול להיפגע בתורו, אם ישפל שערו של המטבע האמריקאי בשוקי החליפין.
לא פעם גוברים אינטרסים לאומיים כוחניים על עקרונות שוק חופשי. לא כבר מנעה צרפת מענק האנרגיה האיטלקי אנל לרכוש את תאגיד הענק הצרפתי סואץ. פולין חסמה רכישה של בנק מקומי על ידי בנק איטלקי, עסקה שאישר הבנק המרכזי האירופי. באיסור דומה חטאה גם ממשלת איטליה.
אינטרסים אנוכים גורמים תדיר לכך שמדינות מובילות באיחוד, בהן צרפת, גרמניה, איטליה וספרד, מפירות לבקרים אמנות יסוד מחייבות ומתעלמות במפגיע מתקנות חלוטות. לספרד, שלכלכלתה המשגשגת הזרים האיחוד 190 מיליארד דולר מאז 1986, גירעון תקציבי הנוסק ל-8.8% מתמ"גה (לעומת 0.9% בישראל), השני בגודלו בעולם וכמעט פי שלושה מן הרף העליון שנקבע באמנת מאסטריכט.
הוא הדין לגבי חובן הלאומי התופח של יוון, בלגיה ואיטליה, שבה גוברים הקולות להינתקות מגוש היורו ובעד החלתה מחדש של הליר(ט)ה, במגמה לאפשר פיחות. אין צורך להוסיף איזו מהומה יעורר צעד כזה באיחוד האירופי.
טיוטת החוקה האירופית היא סלע מחלוקת צורב. אף שהחוקה האמריקאית לא שללה את העבדות והתייחסה לאינדיאנים כפראים נטולי-רחמים, היא נקטה לשון "אנו, העם" - בניגוד לסגנון המנוכר, המנופח והמתנשא המגוון את טיוטת האיחוד, שפנה למאות מיליוני אזרחיו כאילו היו נתינים אלג'ירים נחותי-דרגה. דחייתה לפני שנתיים של טיוטת החוקה האירופית (מסמך עב-כרס שהכיל 50 אלף מילה ונשגב מבינתו של קורא מן המניין) על ידי "ההמונים הנבערים וכפויי הטובה" בצרפת ובהולנד, שתיים משש מייסדות האיחוד, הביכה את פוליטיקאי האיחוד והניעה מדינות כבריטניה, דנמרק, איטליה וצ'כיה לבטל משאלי-עם דומים שתכננו במדינותיהם. כך נגוז רעיון החוקה לפחות עד 2009. מסתבר, אם להסתייע בלשונה הציורית של אורנה בנאי, שנקעה רגלה של אוכלוסיית האיחוד משגיונות הגדלות של מנהיגיו.
רב המפצל מן המאחד
גם בסוגיות חוץ דומה שרב המפריד מן המאחד באיחוד האירופי. חילוקי דעות לגיטימיים חצצו, חוצצים ומן הסתם יוסיפו לחצוץ בין חברות האיחוד בנושאי-מפתח כמדיניות ההגנה, המעורבות האמריקאית בעיראק (צרפת וגרמניה הסתייגו ממנה; בריטניה, ספרד ואיטליה צידדו בה). הוא הדין לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני ולגבי המשך הרחבתו של האיחוד. בעוד קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, והמועמד לנשיאות צרפת, ניקולא סרקוזי, מתנגדים לצירופה לאיחוד של טורקיה, על יותר מ-70 מיליון תושביה המוסלמים, (ולו בעוד 10-15 שנה), דוגלים בו אחדים ממנהיגי האיחוד, מטעמים פוליטיים-בטחוניים; וכן חוגי-עסקים, המקווים להיבנות מעבודה זולה של מהגרים טורקים והתאבים לייצא את מרכולתם לשוק כה קוסם. בטורקיה עצמה פחת שיעור המתמכרים לרעיון ההצטרפות לאיחוד מ-63% ב-2004 ל-35% בדצמבר 2006.
אם לא די בכך, נזכיר את התהום הפעורה בין אחדות מחברות האיחוד במזרח אירופה, בראשן פולין, החותרות, בברכת האפיפיור בנדיקטוס ה-16, למצב ביתר שאת את קלסתרו הנוצרי של האיחוד, לחברות אחרות בו, שאינן ששות לוותר על זהותן החילונית.
אם לשפוט על פי סקרי דעת קהל, הרי שלא כפוליטיקאים, השוקדים "לקרב את העם לאיחוד", אין דעתם של בוחריהם נוחה מאורחות האיחוד ומהישגיו. בסקר שערך באחרונה "פייננשל טיימס" הלונדוני בגרמניה, בצרפת, בבריטניה, באיטליה ובספרד, חמש מדינות מובילות באיחוד, סברו יותר מרבע הנסקרים שנשקפת סכנה למשרותיהם; ויותר ממחציתם סברו שנזקו של אימוץ היורו רב מתועלתו. לדעתם, פגעה האחדת המטבע ברווחתם וגררה התייקרויות רוחביות, בעיקר בקרב מצטרפות חדשות כמו יוון ומלטה.
כמגדל בבל המיתולוגי
שגשוגן היחסי של מדינות אירופיות כבריטניה, שוודיה ודנמרק, החוששות להצטרף לגוש היורו, בהשוואה לאלה החברות בו, מעיד - הס מלהזכיר - שיש חיים בלי (ואחרי) האיחוד והיורו. ניסיונה של שווייץ הקטנה, הבדלנית והסוררת, מממציאתם של אורלוגי הקוקיה המזמרים ושל החורים בגבינה, מוכיח שחרף היותה שותפת-סחר נכבדת של גוש היורו, היא מיטיבה להסתדר בלא שהמירה את מטבעה ליורו ובלא שנטמעה (יש גורסים: ניטמאה) בביצת האיחוד האירופי. לא במקום האחרון, נזכיר כי לונדון, לא פרנקפורט, עודה הבירה הפיננסית של האיחוד (ושל העולם); וכי נורווגיה עתירת הנפט מיטיבה לשרוד, אף שאינה חבוקה בחיבוק הדוב האיחודי-יורואי.
לאור האמור לעיל, ולצלו, אין מנוס מן המסקנה שגורל האיחוד האירופי במתכונתו הנוכחית לוט בערפל סמיך. עד כה, דומה שלקה ביומרנות-יתר; ושקברניטיו ופרנסיו הרעבתנים נוטים לבלוע יותר מאשר ביכולתם לעכל. אם ישכילו להסתפק במועט ויצעדו עקב בצד אגודל, סביר שישרוד האיחוד. אם לאו, חזקה עליו (pac? אבי פרימור) שיקרוס על 27 חברותיו ובליל שפותיו הרשמיות (23 במספר), כפי שקרס מגדל בבל המיתולוגי. אל דאגה, אף שתרחיש-אימים זה עשוי לגנוז לנצח את החזון הנשגב והמצודד של ארצות הברית של אירופה, לא יהיה בו כדי לאיים כהוא זה על שגשוגן העצמאי-עצמוני של חברותיו, כל אחת בדרכה ובקצבה.
אפילו ישכנעו אותנו מנדריני האיחוד באותות ובמופתים שהגולם שעיצבו הוא נזר-בריאה, עדיין תרבץ עליהם חובת הוכחה שלולא קרם רעיון היישות האירופית עור, גידים ושרירים, היה גורל קידומן של 27 שותפותיו הבזורות גרוע מגורלן הקיבוצי העכשווי. באותה מידה, רובצת על מבקריו של האיחוד חובת הוכחה שלכשליה של יבשת אירופה המאוחדת אחראים עצם קיומם של האיחוד והשקתו של היורו. אמת, אלה שאילתות היוליות לעילא, שלעולם לא יזכו במענה מוסכם.
יובל לאמנת רומא: לא סיבה למסיבה
רפי פרסיץ
1.4.2007 / 9:09