בומבמלה בע"מ

לרון טבצ'ניק, 41, נשוי + 2, ממושב גן שומרון יש קוקו ארוך, שמגיע עד למותניים דקות במיוחד. "חמישה קילו אני מוריד מהמתח לפני כל פסטיבל", הוא נאנח. "אחר כך אני מחזיר אותם בסיני או בהודו". טבצ'ניק אולי נראה כמו מי שחי בשאנטי, אבל שיחה עמו מגלה שמדובר ביזם סדרתי, שנלחם בחירוק שיניים כנגד כל הסיכויים.

בחופשת הפסח הקרובה ייצא לדרכו בפעם התשיעית בומבלה, ככל הנראה הפסטיבל הפרטי הגדול במדינה. "זו השנה הראשונה שבה הפסטיבל יוצא לדרך ללא בתי משפט", אומר טבצ'ניק. "החברה להגנת הטבע הוציאה נגדנו בכל שנה צווי מניעה, בטענה שאנחנו סוגרים את החוף לקהל הרחב. נראה שהשנה הם החליטו שלא להפריע".

קצת אחרי שטבצ'ניק הגיע לפסגת שאיפותיו של כל נער ישראלי וסיים קורס טיס, הוא הבין שהוא רוצה לעשות דברים אחרים. "עוברים שטיפת מוח", הוא מספר, "הרגשתי שלחיים יש הרבה יותר מה להציע".

כשהשתחרר נסע לחו"ל, והסתובב בעולם ארבע שנים. לישראל חזר עם קוקו ארוך ורצון להביא לכאן תרבות שמחה ומשוחררת. "זה היה אמצע שנות ה-90, ובישראל היו רק פסטיבלים מסודרים כאלה", הוא אומר. "ערד, עכו, כרמיאל. כל אחד נתן לקהל ליין-אפ של הופעות והקהל פגש את מי שעל הבמה. רציתי להביא לכאן חוויה אחרת".

השלב הראשון היה בניית כפר האוהלים "שנטיפי" במטע האבוקדו המשפחתי במושב. הכפר, שנבנה על ידי רון ואחיו גיל, הזמין אליו אנשים שרצו לבלות בצוותא תחת כיפת השמים ללא תוכנית מוגדרת. "הביקוש היה עצום", הוא מספר, "גילינו צמא גדול לחיבור האנושי, לדרך חיים אחרת, לערכים שאינם קשורים לחומרנות, אלא למפגש פשוט עם אנשים אחרים. כפר האוהלים שימש מרכז קהילתי אלטרנטיווי". חצי שנה פעם הכפר ללא תשלום עד שהשלטונות הודיעו לאחים לפנות את השטח. "הם נבהלו", מחייך טבצ'ניק, "ומי חשב אז על אישורים?"

הביקוש העלה את הרעיון לפסטיבל הראשון. שמו, כשם הכפר, היה שנטיפי. "היה לנו הרבה חזון ומעט הבנה וידע", מספר טבצ'ניק. אחרי פסטיבל אחד החליטו להשאיר את הקונצפט בידי השותף שלהם, והפיקו פסטיבל נוסף בשם בראשית. "גם זה לא היה בדיוק מה שחיפשנו", אומר טבצ'ניק, "והחלטנו להביא את מה שפגשנו בעולם ולתת לו נופך ישראלי".

הרעיון היה פשוט: במקום למכור כרטיסים להופעות בודדות יימכר כרטיס אחד לכל האירוע. בסיס הפסטיבל יהיה נקודות המפגש בין המשתתפים (מקומות לינה, אוכל, צ'אי ורביצה), וההופעות הן רק הבונוס. "כל הפסטיבלים היו שייכים אז לממסד ונראו כמוהו", אומר היזם, "והמצליחים מביניהם סחבו 20% גרעון. חשבנו שאפשר לקיים פסטיבל פרטי שייתן חווית מפגש אמיתית וחופשית, וישמור על איזון כלכלי".

התוכנית הגרנדיוזית של האחים חסרי הממון נתקלה בקירות מוסדיים אטומים. "פנינו לכולם: למשרד התיירות, למשרד התרבות, למועצות מקומיות ולגופים אחרים", מספר טבצ'ניק, "ולא עברנו אפילו את שלב הפקידות. לפסטיבל פרטי בטבע היה אז דימוי של סמים, והראסטות והקוקו לא התאימו לפקידים - שאוהבים לתת כסף לחברים שלהם, ולא למי שהם לא מכירים. את הפסטיבל הראשון הפיקו בעזרת התחייבויות עתידיות. "הנחנו שמכירת כרטיסים ודוכנים תכסה את ההוצאות", אומר טבצ'ניק.

הפסטיבל הראשון אמור היה לצאת לפועל בחוף הבונים. ראש המועצה האזורית דאז נתן את הסכמתו ועבודות ההקמה התחילו, אבל "שבועיים לפני היציאה לדרך הוא קיבל את רשימת הדרישות של המשטרה - ורגליים קרות", מספר היזם. "מכיוון שלא היינו מנוסים וסיכמנו אתו בלחיצת יד בלבד, הוא יכול היה לבטל את הפסטיבל כהרף עין, וזה בדיוק מה שהוא עשה".

להצלת האחים המיואשים הגיעו האחים רועי ויוסי שוורץ, מפיקים מנוסים ובעלי הזיכיון על חוף ניצנים, שהרימו את הכפפה. "לפסטיבל הראשון הגיעו 4,000 איש ויצאנו בתיקו", מספר טבצ'ניק, "כגודל ההוצאות (כמיליון שקל) גם גודל ההכנסות". עד לפסטיבל הבא עסקו האחים בפרנסות מזדמנות, ובמקביל עמלו על שיפור המוצר.

מאז שהפסטיבל נוסד ב-99', מספר המבקרים בו מוכפל בכל שנה. אנשי השאנטי והראסטות מתערבבים עם בני נוער שלא יכולים לנסוע לסיני, ובאים לשמוע מוסיקה על החוף. טבצ'ניק מספר כי "עם ההצלחה החלה ההתעמרות. לא היה פקיד שפיספס את ההזדמנות להתעלל בנו, בעיקר הגופים הירוקים שטענו שאנחנו סוגרים את החוף לקהל. הממסד לא הבין שאנחנו מחנכים פה דור שלם לערכים של פלורליזם ופתיחות. בשלושת הימים האלה מתעצבת תפישת עולם חופשית של אנשים צעירים. זה טקס התבגרות מודרני שצריך לעודד", הוא אומר. לאחר שנים של מלחמות בגופים הירוקים, הצדדים הגיעו לסטטוס קוו.

מה אתה אומר לחוששים ממפגש עם סמים ואלכוהול?

טבצ'ניק: "במקום מסתובבים 500 שוטרים, והמשטרה מפקחת עליו באופן צמוד ביותר. הסיכוי לפגוש פה סם או אלכוהול זהה לסיכוי לפגוש אותם בשכונה או בבית הספר".

מי הלקוח הממוצע שלך?

"צעירים בגיל 16-21, חובבי מוסיקה, מרחבי המדינה. אנשי השאנטי שמילאו את הפסטיבל בעבר הם כיום העובדים שלו. הקהל הצעיר שלנו משפיע הן על התוכן והן על השיווק, ש-90% ממנו נעשה דרך האינטרנט".

הפסטיבל הוא גם קטליזטור עסקי מדרגה ראשונה. עסקים שונים התחילו בו כבסטה קטנה, והבינו כי יש שוק למוצריהם. טבצ'ניק מעיד שנעלי הקרוקס התחילו את כיבוש השוק הישראלי בבומבלה, וגם רשת הבגדים העין השלישית עשתה את צעדיה הראשונים במקום. "זו חשיפה ממוקדת לקהל מגוון", אומר טבצ'ניק. "בשלושה ימים אתה יכול לדעת אם למוצר שלך יש ביקוש או אין, ולהחליט על ההמשך".

מי המתחרים שלך?

"בכל סוף שבוע ניתן למצוא פסטיבל בישראל, ובשנים האחרונות נוספו הפסטיבלים המסחריים הגדולים כמו כפר המוסיקה והעיר האדומה. אני לא מתייחס אליהם כאל מתחרים, מכיוון שכמו הפסטיבלים המסורתיים, הם עסוקים מאוד בליין-אפ של האמנים ופחות במפגש האינטראקטיווי בין המשתתפים. ככל שיש יותר פסטיבלים, כך גדל הביקוש לפסטיבל שלנו - מה שמוכיח שהתחרות רק מסייעת".

הפסטיבל הוא מיזם רווחי?

טבצ'ניק מחייך בסיפוק ועונה: "רווחי מאוד".

כמה זמן עוד תמשיך לחיות במתח הזה של ההפקה?

"בשנה האחרונה פיניתי את מקומי למנכ"ל צעיר, כיוון שהבנתי שבגילי אני מתרחק מהמוצר. העולם הזה שייך לצעירים. אחרי הפסטיבל הקרוב אני אלך אחורה ואתרכז בעסקי קבוצת גילרון שברשותי (חברה להשכרת ציוד לאירועים ובר-מועדון בפרדס חנה - ט"ח)".

למה שלא תמכרו את המותג ותעשו אקזיט מוצלח?

"בשום אופן לא. הפסטיבל הזה הוא לא למכירה. אני מקווה שכמו פסטיבל גלסטונברי האנגלי, שנולד עם וודסטוק ומתקיים מאז בכל שנה, גם בומבמלה יחגוג גם את שנתו השלושים ויותר. בפסטיבל אני עד למפגשים שמרגשים אותי עד דמעות. בעסק הזה יש הרבה יותר מכסף".